"לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם"

(במדבר י"ג, כד- כה)

ענווה יתרה מחלישה

לכן כאשר צוה הקב"ה לבני ישראל ליכנס לארץ ישראל… היה להם להאמין באמונה שלימה וברורה, שבודאי יש בכח בחירתם להכניע את כחות הרעות ולנצח את אויביהם. … אבל הם על ידי ענוה פסולה ושפלות מרומה, התייאשו ללחום מלחמתם. … 

(רבי משולם פייש סג"ל לאווי נ"ע, האדמו"ר מטאהש, ספר ׳עבודת עבודה׳)

הִתְחַגְּבוּת וכוחו של הייאוש

דליה מרקס

"וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים

וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים

וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר יג, לג)

במילים אלה מסתיים דיווחם של עשרת המרגלים בשובם מלתור את הארץ. הן נבלעות בבכי המבוהל של עדת בני ישראל. הבכייה, הזעקות וההאשמות אינן פוסקות כל אותו לילה איום. הן גם חותמות את גזר דינם לנדודֵי ארבעים שנה. דור שלם לא ייכנס לארץ ישראל, "אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – הֵן בָּכוּ בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם וַאֲנִי אֶקְבַּע לָהֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת" (בבלי, סוטה לה, ע"א). פרשנים והוגים רבים ניסו לעמוד על טיבו המדויק של חטא המרגלים ועל הטעמים לעונש החמור כל כך עליו. רמז יכול להינתן מסדר מילות הפסוק המרמז על כך שההִתְחַגְּבוּת, התפישה העצמית המקטינה והנואשת של המרגלים, היא זו שהביאה לכך שבני המקום ראו אותם ככאלה, "וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".

רב משרשיא, חכם בבלי מפומבידיתא, טען שבנוסף לכול, המרגלים גם היו שקרנים: "בִּשְׁלָמָא 'וַנְּהִי בְּעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים' – לְחַיֵּי, אֶלָּא 'וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם', מְנָא הֲווֹ יָדְעִי?!" (=נניח ש'וַנְּהִי בְּעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים', בסדר, אבל מניין ידעו המרגלים, שאכן 'וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם'?!). תשובת הגמרא היא, שהמרגלים למדו על כך, כששמעו את אנשי המקום אומרים: "קָחָזֵינַן אִינָשֵׁי דְּדָמוּ לְקַמְצֵי בְּאִילָנֵי" (=ראינו אנשים שדומים לחגבים בעצים, (סוטה, שם)). פתרון זה מעמעם את אחריותם של המרגלים לכך שתפישתם העצמית הובילה לדרך שבה ראו אותם בני המקום, בני המקום אולי ראו אותם כחגבים ללא קשר לתודעתם של המרגלים את עצמם.

ברוח זו הולך גם מדרש מרתק, שאינו מסתפק בתיאור המקראי של חרדת עשרת המרגלים מפני תושבי הארץ, ומוסיף ציור פנטסטי על חגבִיּוּתם שלהם מול גודלם הפלאי של תושבי הארץ:

ולא האנשים בלבד, אלא אף בנות הענקים היו מעונקות בגבורה שלמעלה מדרך הטבע. פעם אחת נכנסה בתו של ענק אחד בפרדס רימונים ואכלה רימון אחד והשליכה קליפתו. […] וכשראו את הענקים הללו, נפלה עליהם אימה ופחד גדול, ונכנסו המרגלים בפרדס והטמינו עצמם בתוך הקלפה של אותו רמון, כסבורים מערה היא. לאחר שעה נזכרה אותה הבת, שאכלה רימון, והיתה מתיראת מחמת אביה. הלכה ונטלה הקלפה, ושנים עשר המרגלים בתוכה, והשליכתהּ מחוץ לפרדס, כמו שמשליכים קליפה של ביצה קלה, ולא הרגישה שהיו המרגלים בתוכה. אותה שעה אמרו המרגלים זה לזה: ראו כמה גדולה הגבורה שיש בנשים הללו, קל וחומר לאנשים. זה שסיפרו למשה "וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם" (במדבר יג, כח).^[1]

יש ממש בסיפור הזה מלא הדמיון ותעוזת המספר. ממשותו היא בייאושם של המרגלים, ובצדה תפישת הממדים המפלצתיים של בני הארץ. לפי גרסה זו, המרגלים היו אחוזים ייאוש ופחד כה משתק, שהם אפילו לא נדמו בעיניי ענקי הארץ לחגבים. אותה בת ענקים כלל לא זיהתה אותם ולא נתנה דעת על קיומם. ייאושם ומורך הרוח שהתבטא בקריאה "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים", הם אלה שהקטינו אותם, כאותו שיקוי ששתתה אליסה בארץ הפלאות, והם שאפשרו את השלכתם מבלי משים. הקליפה שנדמתה להם כמערת מסתור אפלה, הייתה לבת הענקית כ"קליפה של ביצה קלה".

הייאוש הגורדוני

ייאוש הוא קליפת רימון מערסלת, שמיכה נוחה המזמינה להתכרבל בה בתבוסתנות. במקרים רבים ייאוש הוא מובן ומוצדק בכל קנה- מידה מקובל. יש בכך משהו מנחם – אם אין סיכוי, מדוע להיאבק? מי שבחרו בתבוסתנות נכנעו והפסידו. ייאוש הוא פריווילגיה, שאם נתמסר לה ונעזוב את המערכה, יתממשו חששותינו הקודרים. נגלה שאם "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים", חזקה עלינו שנגרום לכך ש"וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". אולם ייאוש יכול  להיות גם מנוף אדיר לעשייה ולהתגייסות לשינוי אפילו מתוך מצב שנראה נואש!

ההוגה והמורה אהרון-דוד גורדון (1922-1856), איש העלייה השלישית, שידע דבר או שניים על ייאוש, זיהה את הכוח המפרה והמפעיל שיכול להיות גלום בו. במכתב גלוי שכתב בשנת 1912, לסופר י"ח ברנר, עמד על הפוטנציאל העצום שבייאוש:

"הבו לנו יחידים! הבו לנו מתייאשים! הבו לנו יחידים, שאינם מתבטלים ושאינם עוזבים את המערכה, והבו לנו מתייאשים, המשקיעים את יאושם בבניין, בבניין אחד! אז תראו ונוכחתם, מה יחידים מתייאשים, מה יחידים בכלל, אפילו לא יוצאים כל כך מן הכלל, יכולים לברוא בארץ- ישראל זו, שרבים הם עתה המתייאשים ממנה, אז תראו ונוכחתם, איזה כוח של תחייה ושל יצירה יכולים לברוא בארץ- ישראל".^[2]

גורדון קורא לקחת את הייאוש ולהפוך אותו לאנרגיה תוססת, לכוח פועל ומפעיל, להשקיע את כל עוצמתו ביצירה ובבניה. גם בימינו יש הנכנעים לנחמה שבהִתְחַגְּבוּת, לייאוש מצמית ומשתיק, לנוחות שבשהות בקליפת רימון ריקה. שיעורו של גורדון יפה גם לימינו – את הייאוש יש להשקיע בבניין, את המצוקה – בעשייה. בסופו של דבר, מי שלא ייוותרו על המערכה, מי שימלאו ידיהם בעשייה כרימון, יכתבו את תולדות עמנו וארצנו.

ואכן, מתחת לרדאר, בלא הקצאות ובלי תקציבים צומחות להן בארץ אינספור יוזמות יפות ומלאות חיים של יחידים וקהילות ופעולות בנות-קיימא המדגישות את אהבת הגר, צדק חברתי, יחסים הוגנים בין מגדרים, בין קבוצות ועמים. דווקא בימים הקשים האלה נרקמים שיתופי פעולה ואחוות משמחות ובלתי צפויות, נשמעים קולות חדשים ומעוררי תקווה. יש להיאחז בהם ולהעצימם.

עת צרה לנו, עת מאבק, שפרקים קשים שלו צפויים לנו. מי שיסרבו להכחיש עצמם, מי שיטילו עצמם לתוכו בלהט ובמחויבות, באהבה ובענווה – יכריעו אותו, ולוואי שלא ירחק זה היום.

בזכות החגבים

דיברתי בגנות תכונת ההִתְחַגְּבוּת, אולם דומה שלא עשיתי צדק עם החגבים. אבקש לסיים במילה בזכותם של בעלי-חיים קטנים וצנועים אלה. מה כוחם של החגבים לעומת הטורפים החזקים, שעליהם נאמר: "עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר, זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם, נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם" (ירמיהו ה, ו)? מה תוארם מול בעלי-החיים המהודרים, שעליהם נאמר: "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח"? (דברים לג, יז)

החגב הוא בעל חיים שגודלו, תכונותיו ומראהו אינם מותירים רושם רב, וזאת בהנחה שרואים אותו, שכן, לא אחת צבעו וצורתו מספקים לו הסוואה. ובכל זאת, לפעמים דווקא ממדיו הצנועים עומדים לזכותו. החגב הוא קטן ופגיע אבל פגיעתו יכולה להזיק לתבואה עד מאד. עיון קצר על משפחת החגבים ילמד שלרוב יש להם איברי קול ואיברי שמע מפותחים, שעיניהם גדולות, רגליהם חזקות והם יכולים להתקדם במהירות ובקפיצות גדולות ולחמוק מרודפיהם, רבים מהם אף מגביהים עוף ופורחים לשמיים.

לפעמים עלינו להיות כאריות ולביאות ולהתעטר בתועפות ראם, אבל לעתים עלינו למצוא דווקא את מעופם של החגבים, לְהִתְחַגֵּב מתוך הייאוש מַעְלָה, אל מקומות לא צפויים. מצבים שונים מזמנים תגובות שונות, ובלבד שלא נתייאש!

הרבה דליה מרקס היא חוקרת תפילה (ליטורגיה) בהיברו יוניון קולג' בירושלים. ספרה, בזמן: מסעות בלוח השנה היהודי-ישראלי (ידיעות ספרים, 2018) תורגם לשפות אחדות ועתיד לראות אור גם באנגלית.

בעיה של ניגוד אינטרסים

והנה השל"ה הק' (פרשת שלח, תורה אור, אות י"א) ביאר את טעות המרגלים… דהנה המרגלים אמרו, "וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות", והשל"ה ביאר שהכוונה היא שהיו בעלי מדות טובות, ומטעם זה אמרו המרגלים שאי אפשר להם לכבוש את ארץ ישראל. … וכיון שאנשי ארץ כנען היו בעלי מדות טובות [לפי ראות עיניהם של המרגלים], וגם בני ישראל אינם נקיים לגמרי… לכן בודאי לא הגיע זמנם להענש ואי אפשר לכבוש אותם. … ונראה לומר בזה שאע"פ שכוונתם החיצונה היתה לטובה מכל מקום כוונתם הפנימית היתה להיפך לגמרי, שהרי איתא בזוהר הקדוש (פ' שלח ח"ג דף קנ"ח א') [תרגום:] "…אמרו אם יכנסו ישראל לארץ ישראל יעברו אותנו מלהיות ראשים ומשה ימנה ראשים אחרים, שהרי זכינו במדבר להיות ראשים, אבל בארץ ישראל לא נזכה…" ומבואר מדברי הזוהר הק' שהמרגלים לא רצו להפסיד את מעמדם בתוך הציבור. … והנה בהשקפה ראשונה נראה כאילו המרגלים הם רשעים גמורים שרוצים להזיק לכל האומה באופן נורא מאד רק כדי שלא יפסידו מעמדם. אולם, נראה שכוונת הזוה"ק היא שהמרגלים היו נוגעים בדבר, והנגיעות עיוורה את עיניהם, ולכן חשבו שאינם יכולים לכבוש את ארץ ישראל מחמת המדות טובות של הכנענים. ולפ"ז נראה לבאר שעיקר חטא המרגלים היה במה שלא התבוננו במחשבותם. …

(רבי יעקב יצחק הלוי רודערמאן נ"ע, ראש ישיבת נר ישראל בבולטימור, ספר 'שיחות עבודת לוי׳)

פנים וחוץ – על מה מסתכלים?

יש בארץ ישראל פנימיות וחיצוניות, שבפנימיותה היא חלק ה' ממש, ואין שולט עליה שום כוכב ומזל ושום שר מצבאות מעלה, אלא היא נחלת ה' ומיוחדת לשמו יתברך, כמו שהאריך הרמב"ן (יח, כה) לבאר בכל זה. אבל כאשר נמשכים אחר הנגלה ממנה בחיצוניותה בכל מיני חמדות ותאוות, זהו ממש מצד זוהמת הנחש ומשכא דחויא הנאחז בחיצוניותה של הארץ, ולכך היו הכנעניים גרועים מכל האומות. ובזה טעו המרגלים שדיברו סרה על הארץ – כי נטו רק אחר חיצוניותה ולא פנו אל פנימיותה, וכמו שביאר כל זה רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו דובר צדק )אות ד, ד"ה ובכל שלשה מתנות). וזהו שכתוב בזכריה (ג, ב) "ויאמר ה' אל השטן, יגער ה' בך השטן, ויגער ה' בך הבוחר בירושלים", וביאר הרמ"ע מפאנו במאמר חקור דין (ח"ב פ"ז) שיגער בו ה' ב"ה על אשר בחר השטן להתגבר כנגד הפכו בירושלים עיר הצדק קריה נאמנה.

(הגאון הינוקא׳ רבי שלמה יהודה בארי שליט"א, מתוך גליון ׳משולחן שלמה׳, פרשת אחרי מות-קדושים)

ממה באמת פחדו המרגלים?

הפרוש המרשים ביותר שהוצע עד היום לפרשת המרגלים הוא זה של הרבי מלובביץ', הרב מנחם מנדל שניאורסון. הוא שאל את השאלה המתבקשת. התורה מדגישה כי המרגלים היו כולם מנהיגים: נשיאים, ראשי שבטים. הם לבטח ידעו שה' אתם, ושכאשר הוא בעזרתם אין דבר בעולם שהוא לא יכול לעשות.[…] תשובתו הופכת את ההבנה המקובלת של פרשת המרגלים על פניה. המרגלים, הוא אומר, לא פחדו מהתבוסה. הם פחדו מהניצחון. הרי מה מצבם עכשיו, במדבר? הם חיו בקרבת אלוהים הדוקה ומתמשכת. הם שתו מים מן הסלע. הם אכלו מָן משמים. הם היו מוקפים ענני כבוד, ניסים ונפלאות היו בני לוויתם הקבועים. ומה יהיה מצבם בארץ המובטחת? הם יצטרכו לצאת למלחמות, לחרוש את האדמה, לזרוע, לקצור, להקים ולקיים צבא, משק ומערכת רווחה. הם יצטרכו לעשות מה שכל עם אחר עושה: לחיות בעולם הממשי ובמרחב האמפירי. מה יקרה ליחסים שלהם עם אלוהים? אמנם הוא עדין יהיה נוכח בגשם המצמיח את היבולים, בברכת השדה והעיר, במקדש בירושלים שהם יעלו אליו לרגל שלוש רגלים בשנה – אך נוכחותו לא תהיה נראית, אינטימית, נסית, כפי שהייתה במדבר. ומכך חששו המרגלים. לא מפני הכשלון אלא מפני ההצלחה.

(הרב יונתן זקס בספרו 'שיג ושיח' בהוצאת מגיד)

^[1] קטע מדרש שפרסם ש"ז שכטר, מובא בלוי גינצבורג, אגדות היהודים, ירושלים: שכטר, 2009, כרך ג, עמ' 151.

^[2] אהרן דוד גורדון, האומה והעבודה, עמ' 160 (מצוטט מתוך פרויקט בן יהודה).