"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח"

(במדבר י"ב, א')

ד"ה ותדבר מרים ואהרן: (ספרי) היא פתחה בדיבור תחילה לפיכך הקדימה הכתוב תחילה. ומנין היתה יודעת מרים שפירש משה מן האשה? רבי נתן אומר: מרים היתה בצד צפורה בשעה שנאמר למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה, כיון ששמעה צפורה אמרה אוי לנשותיהן של אלו אם הם נזקקים לנבואה שיהיו פורשין מנשותיהן כדרך שפירש בעלי ממני. ומשם ידעה מרים והגידה לאהרן. ומה מרים שלא נתכוונה לגנותו כך נענשה קל וחומר למספר בגנותו של חברו.

(רש"י)

"והיית לנו לעיניים"

יונתן מוס

לעילוי נשמת דוד בן אברהם ז"ל למרות מסירותו לעם ישראל באטימותנו לא שמרנו עליו כאישון עינינו ואף הרגנו אותו (21 במרץ 2024) רק לאחר מותו נזכרנו לקיים בו את מצוות אהבת הגר.

באמצע פרשתנו המגוונת מופיע דו-שיח קצר ומסתורי, בן ארבעה פסוקים בלבד, בין משה לבין חותנו. השיחה מסתורית משתי סיבות: ראשית, כי היא מופיעה משום מקום, ללא הקשר ברור ברצף העלילתי, ושנית, כי תוצאותיה אינן ידועות. באמצע תיאור סדר מסעות מחנה העם במדבר משה פתאום מבקש מחותנו "לכה אתנו" (במ' י, כט). האחרון מסרב: "לא אלך, כי אם אל ארצי ומולדתי אלך" (שם, ל). משה מנסה שוב לשכנעו:  "אל נא תעזוב אותנו, כי על כן ידעת חנותנו במדבר, והיית לנו לעיניים. והיה כי תלך עמנו, והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו, והטבנו לך" (שם, לא-לב). ובכך תמה השיחה.

איננו יודעים אם משה הצליח בניסיון השכנוע השני שלו. לא מסופר עוד בעניין הזה. התורה קוטעת את הסיפור הזה באותה פתאומיות שבה היא פתחה אותו, והיא חוזרת לספר על מסע העם. גם אם בפועל, בסופו של דבר, יתרו אכן נשאר עם העם במסעותיהם,^[1] ברמה הנרטיבית חששו של משה התממש: חותן משה "עוזב אותנו". לאחר הבלחות בשלש נקודות שונות בתורה (בפרשיות שמות, יתרו, וכאן), יתרו איננו משיב שוב למשה, ואיננו שב עוד אלינו.^[2]

פרוש להיעלמותו התעלומתית של יתרו אין בידי. ברצוני להתעכב על הדימוי שבו משה נוקט בניסיון השכנוע השני שלו: "והיית לנו לעיניים". לדימוי הזה לא חסרים פרושים. רש"י, בהתבססו על הספרי על אתר (פסקה פ), מספק שלושה, אותם הוא מסדר באופן סכמתי ומעניין:

"והיית לנו לעיניים": לשון עבר, כתרגומו.

דבר אחר: לשון עתיד, כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו.

דבר אחר: שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו שנאמר: "ואהבתם את הגר" (דברים י, יט).

בפרוש הראשון, המבוסס על תרגום אונקלוס, יתרו מתואר כמי שראה את הנפלאות שנעשו לישראל במדבר. אבן עזרא הולך בדרך דומה שהכוונה היא ללשון עבר, אבל מפרש שמדובר בעצה שנתן יתרו למשה "שהראה לו משה שלא ידע" ולכן נאמר "לעיניים".

בפרוש השני "והיית לנו לעיניים" איננו תיאור אירוע שארע בעבר, אלא משאלה לעתיד. משה מבקש מחותנו שיגלה לו את מה שייסתר מעיניו, שיהיה לו למדריך ולרב. לפי פרוש זה, אפשר לומר שיתרו היה רבו של משה רבנו.

הפרוש השלישי, בשונה מהשניים האחרים, עסוק פחות בשאלת העבר לעומת העתיד. הוא מפרש אחרת את הדימוי של העיניים. בשני הפירושים הראשונים "העיניים" הן חיצוניות ל"לנו", כלומר: משה פונה ליתרו ואומר לו כי עיניך ראו אותנו, הראו לנו, או יראו לנו דבר. בפירוש השלישי, לעומת זאת, העיניים הן פנימיות לנו, הן עיננו שלנו. כיצד?

אם לפי הפירוש החז"לי המקובל, חותן משה התגייר, ואם נצטווינו עשרות פעמים בתורה לאהוב את הגר,^[3] הרי שדבריו של משה כאן מכוונות לחביבותו של יתרו כגר צדק "החביב עלינו כגלגל עיננו."

בהזדמנויות אחרות^[4] קראתי לחזור למובן המקורי של הגר, להבין את מצוות אהבת הגר כפשוטה, כמתייחסת למיעוטים הגרים בקרבנו, בין אם הם ערבים ישראלים, פלסטינים מעבר לקו הירוק, או עובדים זרים המטפלים בבני משפחותינו והבונים את מדינתנו. אני רואה בכך את אחת ממהויות הציונות: רק בארץ, היכן שאנו זוכים להיות רוב תרבותי ודמוגרפי, יכולים אנו לקיים את המצווה של "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" פשוטה כמשמעה.

אך כאן אני רוצה לחזור לפרשנות החז"לית של מצווה זו כמתייחסת דווקא לגר הצדק, ולהעלות על נס את מי שבחרו, לאורך כל הדורות, לקשור את גורלם בגורלנו.

מדוע משול הגֵר לגלגל העין? מדוע בעצם, ניתן לשאול, גלגל העין הוא משל לדבר חביב עד מאד? מבקר התרבות היהודי ג'ורג' סטיינר (1929-2020) טען כי הקישור בין חביבוּת לגלגל העין, הנמצא, לדבריו, בשפות רבות ברחבי העולם, עד כדי כך שניתן לקרוא לו תופעה לשונית אוניברסלית, הוא בעצם קישור בין בבת העין לבין הילד.^[5] המלים בשפות רבות עבור האישון נגזרות ממלים המתארות ילדים. כך, לדוגמה, המלה האנגלית pupil נגזרת מהמילה הלטינית pupilla, ושתיהן מתייחסות הן לאישון העין, והן לילד, לתלמיד. המשותף לשניהם: דבר קטן ויקר שיש לשמור עליו מכל משמר. המלה העברית "אישון" היא בעצם איש קטן, הלא הוא ילד, והמלה "בבת העין", או "בת העין", נובעת כמובן ממלה המציינת ילדה.^[6]

מצוידים בידע זה יכולים אנו להבין יותר לעומק את פרושם של הספרי ושל רש"י למלים "והיית לנו לעיניים"—"שתהא חביב עלינו כגלגל עיננו." הגֵר משול לגלגל העין לא רק כי גלגל העין יקר וחביב, אלא כי גלגל העין, שבמרכזו אישון העין ובבת העין, הוא מה שמאפשר לנו לצפות קדימה. הוא מה שנותן לנו חזון ופרספקטיבה. הגֵר משול לחלק הפנימי של העין כיוון שהוא מצד אחד תוספת חדשה וטרייה לעמנו, כמו הילד או הילדה הצעירים שעל שמם נקראים האישון ובבת העין, ומצד שני, כמו אותם ילדים, בדיוק בגלל הצטרפותם החדשה לעמנו הוותיק, הם חשופים לפגיעה, וצריך לשמור עליהם מפני כל נזק, פנימי או חיצוני. אך מצווים אנו לאהוב את גר הצדק, לפי התפיסה החז"לית, לא רק בגלל חולשתו של הגר, אלא גם בגלל כוחו. אנו חבים תודה לגרים על כך שכמו גלגל העין הם מאפשרים לנו להעריך את עצמנו דרך נקודת מבטם  הפנימית-חיצונית, ולדמיין יחד איתם את חזון עתידנו המשותף. והיו לנו לעיניים.   

       יונתן מוס – מלמד בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית.

מה פשר "והיית לנו לעיניים"?

"והיית לנו לעיניים" – להורות לנו הדרך. ויש לשאול: כיון שישראל היו נוסעים על פי הענן והוא המורה להם הדרך, מה צורך היה להם ביתרו? אבל משה אמר כן כדי לחזק לב קטני אמנה שהיו ביניהם אשר לבם היה יותר מתנחם ומתחזק במנהיג בשר ודם.

או יאמר: "והיית לנו לעינים", לעדות בפני האומות ממה שראית בעיניך האותות והמופתים הגדולים ויראו ויקחו מוסר ויכנסו תחת כנפי השכינה, וזה דעת אונקלוס ע"ה שתרגם: וגבורן דאתעבידא לנא חזיתא בעינך.

ובמדרש (ספרי פ): "והיית לנו לעינים – כל דבר המתעלם מעינינו תהא מאיר עינינו. דבר אחר: תהא חביב עלינו כגלגל עינינו, שנאמר (דברים י יט): ואהבתם את הגר."

(רבי בחיי בן אשר במדבר י לא)

והיית לנו לעיניים

למרות החלטיותו של חובב, משה אינו משתכנע ושב ומנסה לשכנעו להצטרף למסע ישראל. במבט ראשון נראה שמשה חוזר על דבריו, אולם למעשה ישנם שני שינויים חשובים בין ניסיון השכנוע הראשון לבין ניסיון השכנוע הנוסף:

"ויאמר – אל נא תעזֹב אֹתנו, כי על כן ידעת חנֹתֵנו במדבר והיית לנו לעינים: והיה כי תלך עמנו, והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך" (י', לא-לב)

כבר בראשית דברי משה ניכרת האווירה החדשה שבדבריו: "אל נא תעזוב אותנו". כאן כבר אין מדובר בהצעה נייטרלית, אלא בבקשה ברורה. יתר על כן: מוקד הבקשה אינו נעוץ בטובתו של חובב אלא בטובתו של העם. חובב מאופיין כ"עיניהם" של ישראל במדבר, ולפתע מתברר שלעם יש צורך בכך שחובב יצטרף אליו למסע.

בדברים אלו יצא המרצע מן השק, וניתן להבין את החשיבות שמשה רואה בהצטרפות חובב למסע. ככל הנראה, משמעות ה"עיניים" קשורה לידיעותיו של חובב את סודות ההליכה במדבר: מהיכן כדאי ללכת, מתי, כיצד לבנות אוהלים, כיצד למצוא מקורות מים, מה לאכול, וכד'. ההליכה במדבר היא מורכבת ביותר, בודאי לעם שלם שיש בו גם ילדים וילדות ומשופע בצאן ורכוש. הפגעים הטבעיים – כדוגמת החום הקשה, חוסר המים וכד' – מאיימים על העם במסעו, ומצטרפים אליהם הפגעים האנושיים – כדוגמת שודדים האורבים בדרך לכל עייף ויגע, ומבקשים לגזול את חייו ואת ממונו.

האחריות הגדולה המוטלת על כתפיו של משה מביאה אותו לחזור ולבקש מחובב שיצטרף אליהם במסעם. כזכור (מתוך הנחה שחובב הוא יתרו), עם ישראל אימץ את הצעותיו הקודמות של חותן משה, שנגעו לסדרי דין ומשפט. סביר שידיעותיו של חובב עשויות להיות בעלות חשיבות גם במסע הקרוב, במדבר הפתוח והמאיים.

מעבר להצגת בקשת ההצטרפות כצורך של ישראל, ישנו שינוי נוסף בין ניסיון השכנוע השני לבין הניסיון הראשון. משה כבר אינו מבטיח לחובב 'הטבה' ערטילאית, שקשה לעמוד על משמעותה, אלא מציע לו שיתוף מלא בטוב שייטיב ה' עם ישראל: "והיה הטוב אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך". נראה כי משה מזמין את חובב ליטול חלק בנחלת הארץ לצד ישראל, שהרי זהו הטוב שעליו דובר בתחילה.

(פרופסור יונתן גרוסמן מתוך מאמר על הפרשה באתר: תורת הר עציון)

"וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם" (במדבר יב, טו)

והעם לא נסע. אף על פי שהענן סר מעל האהל וכתיב ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם מכל מקום לא נסעו שהכירו שלא נעלה אז אלא להרחיק המצורעת:

(ספורנו לפסוק)

והעם לא נסע. תלה הדבר בעם ולא אמר ולא נסע העם, להודיע כי העם הסכימו לבל יסעו עד האסף מרים, והגם שהדבר היה תלוי בנסיעת הענן, התורה מעידה כי גם בזכותה הם היו חפצים בעכבה לכבדה, ומה גם אם היה ידוע להם כי בזכותה היה המים להם (תענית ט.) בודאי שישב שם העם על המים.

(אור החיים לפסוק)

אֱלוֹהִים עוֹשֶׂה בּוּשׁוֹת לְמֹשֶׁה

אֲחוֹתוֹ מְצֹרַעַת.

כָּעֵת כֻּלָּם יוֹדְעִים

עַל דְּבַר הָאִשָּׁה הַכּוּשִׁית,

עַל הָרִנּוּנִים,

וְכֻלָּם צְרִיכִים לְחַכּוֹת לָהּ

כְּפִי שֶׁהִיא חִכְּתָה לוֹ בֵּין הַקָּנִים.

כְּבִיסָה מְלֻכְלֶכֶת

מִתְכַּבֶּסֶת עַל פִּצְעֵי הַגּוּף

וּבַפָּנִים

מוּל הַמַּחֲנֶה,

מוּל הַשְּׁבָטִים,

לְנֹכַח הָעָם

זְכֹר מָה עָשָׂה ה' לְמִרְיָם

וְאֵיךְ שָׁמְרָה מִרְיָם עַל מֹשֶׁה.

גַּם בַּמִּשְׁפָּחוֹת הֲכִי טוֹבוֹת

קָשֶׁה,

גַּם הַמִּשְׁפָּחוֹת הֲכִי טוֹבוֹת

מְנַוְּטוֹת

בֵּין כְּאֵב לְאַהֲבָה.

אֵין טַעַם לַעֲשׂוֹת הַצָּגוֹת,

נִדְרֶשֶׁת עֲנָוָה.

רועי שלום זמיר – מהפייסבוק

[1] ראו רמב"ן על אתר.

[2] אמנם בניו מוזכרים בשופטים (א, טז ו-ד, יא).

[3] ראו בבא מציעא נט, ע"ב.

[4] ראו "שבת שלום", פרשות וישב ועקב, תשפ"א.

[5] George Steiner, After Babel: Aspects of Language and Translation (2^nd ed.; Oxford, 1992), 107 .

[6] כמו דוגמאות מפורסמות במקורותינו: "יצרנהו כאישון עינו" (דב' לב, י), "שמרני כאישון בת עין" (תהלים יז, ח), "ותורתי כאישון עיניך" (משלי ז, ב), "וינצרכם כמו בבת" (מתוך פיוט השבת "דרור יקרא" לדונש בן לברט).