"אַׁשְֵרי מְחַכֶּה ויַגִּיעַ, ויְִראֶה עֲלוֹת אוֵֹרךְ ויִבָּקְעוּ עָלָיו שְחָרַיִךְ, לְִראוֹת בְּטוֹבַת בְּחִיַריִךְ ולַעְלֹז בְּשִׂמְחָתֵךְ, בְּׁשוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוָּריִךְ"

"עֵת אַחֲלֹם שִיבַת שְבוּתֵךְ – אֲנִי כִּנּוֹר לְׁשִיַריִךְ"

ר' יהודה הלוי

"יְרוּׁשָלַיִם שֶל זָהָב וׁשֶל נְחֹׁשֶת וׁשֶל אוֹר הַלֹּא לְכָל שִיַריִךְ אֲנִי כִּנּוֹר"
נעמי שמר

"וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ"
כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ.
(בראשית רבה ג. ה)

היש סיכוי לתיקון?

נַחֵם אילן

בשבת 'בְּמדבר' נפטיר השנה בסיפור הפרֵדה הכפויה על דוד ויהונתן, הפותחת במילים "ויאמר לו יהונתן: מחר חודש" (שמואל א כ, יח), שכן ראש חודש סיוון יחול למחרת, ביום ראשון. נֵאלץ אפוא לוותר על ההפטרה המיועדת דרך כלל לשבת 'בְּמדבר', ופותחת במילים "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר" (הושע ב, א). העילה לבחירת נבואה זו של הושע כהפטרה טמונה בפסוק הפותח, והטעם לבחירה ברור: כנגד המניין המתואר באריכות בפרשה (במדבר ב, א-לד) מבטיח הנביא שפע שאי אפשר יהיה למדוד אותו ולסופרו. במצב אידאלי יש משהו שאינו ניתן לכימות ולמנייה.

הקורא בעיון בהמשך ההפטרה מוצא את עצמו שואל מה פשר השמות 'עַמִּי' ו'רֻחָמָה' (פס' ג) ומניין צצה הקריאה מיד בסמוך "רִיבוּ בְאִמְּכֶם, רִיבוּ, כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ; וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיה וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ" (פס' ד). בהמשך יש תיאור בוטה של פגיעה באם ובילדיה תוך נקיטת לשונות קשים הקשורים בזנות. גם בעונש שבו מאיים הנביא חוזר מוטיב הזנות: "וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ, וְאִישׁ לֹא יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי. וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ – חַגָּהּ, חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ, וְכֹל מוֹעֲדָהּ. וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ, אֲשֶׁר אָמְרָה: אֶתְנָה הֵמָּה לִי, אֲשֶׁר נָתְנוּ לִי מְאַהֲבָי; וְשַׂמְתִּים לְיַעַר, וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה. וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם, וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ, וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ, וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם ה' " (יב-טו).

כדי לעמוד על מלוא המשמעות של דברי הושע בפרק ב חיוני לקרוא תחילה בעיון את פרק א. אין צורך להכריע בוויכוח העתיק מאז ימי התלמוד ואילך האם האמור בפרק א אכן התרחש במציאות או שמא היה כולו בחזון הנבואי. בין כך ובין כך ניכר שנבואת הושע בוטה בלשונה ובדימוייה יותר מנבואות רוב עמיתיו הנביאים, והיא מתייחדת גם בשימוש התכוף והדחוס בביטויים מיניים. פרק ב ממשיך בחלקו הראשון את המגמה הזאת, ובחלקו השני מציע לו תיקון מפתיע, המושתת לא על סימטריה, הדדיות או מידה כנגד מידה, כמוכר מהרבה פרקי נחמה של נביאים אחרים.

המניע העמוק שבתיקון שבפי הושע אינו שכלי אלא רגשי: האהבה הבוגרת. ה' מבטיח לעם ישראל, הנמשל לרעייה נואפת וזונה: "לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר, וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ" (פס' טז). הפיתוי כאן הוא על דרך החיוב, מאמץ לשכנע ללא רעשי רקע וללא מסיחים, אלא במקום שקט ושומם, במדבר. אין כאן לא שורת הדין כמניע ואף לא לפנים משורת הדין. במקום התחשבנות מזיקה שממוקדת בעבר, ה' מציע להביט לעתיד ולחיות בזוגיות מתוך שוויון, המתבטא בראש ובראשונה בכינויי השייכות ההדדיים: 'וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא, נְאֻם ה', תִּקְרְאִי אִישִׁי, וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" (פס' יח). צעירים רבים נוטים לעיתים לטשטש את ההבדל בין התאהבות לבין אהבה. בקשר בין בוגרים שכבר נכוו והצטלקו, התאכזבו ונכשלו, יש מקום לאהבה בוגרת, מפוכחת, המוּנעת ממחויבות ואחריות הדדית, ולא משכרון חושים נערי: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה, וְיָדַעַתְּ אֶת ה'" (פס' כא-כב). צדק, משפט, חסד, רחמים ונאמנות (זו המשמעות של 'אמונה' כאן) הם נדבכי היסוד של הברית הנכרתת מחדש.

ההפטרה נחתמת בפסוקים חגיגיים אלה, אולם בנבואת הושע באו עוד שלושה פסוקים, המעניקים ממדים נוספים של עומק ומרחב לברית המחודשת: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶעֱנֶה, נְאֻם ה', אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם, וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן, וְאֶת הַתִּירוֹשׁ, וְאֶת הַיִּצְהָר; וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל. וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה, וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי: עַמִּי אַתָּה! וְהוּא יֹאמַר: אֱלֹהָי!" (כג-כה). חמש פעמים בא כאן השורש ענ"ה, ולפחות בקריאה ראשונה משמעותו עמומה. ענ"ה כאן בא בחמש היקרויותיו כנראה בהוראת קרא, הכריז^[1] או הצמיח.^[2] הנביא מתאר רב-שיח שבו נוטלים חלק האל, השמיים והארץ, הדגנים, הגפן והזית, ואפילו חבל הארץ יזרעאל (הממלא תפקיד חשוב כבר בפרק א).

מתברר אפוא שגם אחרי בגידה כואבת יש אפשרות לתיקון ולהתפייסות. מפתה לדחות מסקנה זו ולומר שרק ה' יכול לחולל מהלך כזה, או שמדובר בחזון לעתיד רחוק ובלתי מוגדר. אני מציע לקרוא את דברי הושע לא רק כהבטחה אלוהית, אלא בעיקר כהצעה אלוהית. גם מי שחווה בגידה יכול לפעול באופן אקטיבי להחלמתו. הנביא מציע את ה'עסקה' הבאה: מערכת ערכים מורכבת, המאתגרת לאזן בין צדק ומשפט לבין חסד ורחמים. מערכת המושתתת על נאמנות, כלומר על בחירה מרצון בזיקה הדדית שאין מוותרים עליה ומממשים אותה במחויבות ובאחריות. הנביא מציע תוכנית תובענית, הכרוכה בעשייה רצופה. אין זה פתרון מתקתַּק ושטחי אלא שינוי עמוק שתחילתו בתמורה תודעתית ורגשית, והמשכו בהתנהגות אמינה על פי אמות מידה מוסריות חמורות.

האם תישאר ההצעה הזאת רק במקרא או תיתחם רק בגבולות בית הכנסת? האם יש גם אפשרות שהיא תהווה נורמה ותשתית בכל מחוזות חיינו? דבר זה תלוי לא באלוהים אלא בבוחרים להאמין בו.

פרופ' נחם אילן הוא דיקן הפקולטה למדעי הרוח וראש התוכנית לתואר שני בתרבות יהודית בזיקתה לתנ"ך והוראתה במכללה האקדמית חמדת.

שבירת הקודש

במשכן למרות קדושת קודש הקודשים, כאשר שומעים את החצוצרות – מזיזים את הכל. וכשמזיזים את הכל, אותו מקום שקודם לכן היה קודש הקודשים מפסיק להיות קודש הקודשים, ועכשיו דורכים עליו, האנשים והנשים, הזבים והזבות, הנידות והיולדות – כולם עוברים ודורסים בו.

…הקושי הוא לעמוד מול העובדה שאותו קודש שהזיזו מהלך יום או שלושה ימים, הוא אותו קודש שהיה מראשיתו. וכשם שהיה קודש בבית קודש הקודשים, כך הוא עדין קודש גם כעת, וכך יהיה גם מחר, כשיוקם במקום חדש. איך האדם קולט את העניין הזה? איך אפשר לראות את כלי קודש כשהם נלקחים ככה עוד פעם ועוד פעם?

בפרשה זו יש לנו למעשה מעין הגדרה כללית, והיא שבאמת לא כל אחד מסוגל לשאת את זה. לא כל אחד יכול לעמוד בכך שמה שהיה קדוש בטל מקדושתו, שדבר שאי אפשר לראותו, אי אפשר לנגוע בו או להתייחס אליו – הופך להיות דבר שיד הלווים ממשמשת בו.

(הרב עדין שטיינזלץ בספרו חיי עולם בהוצאת מגיד)

[1] עיינו שמואל אחיטוב, הושע, סדרת מקרא לישראל, תל אביב תשפ"ב, עמ' 115.

[2] עיינו מנחם צבי קדרי, מילון העברית המקראית, רמת גן תשס"ו, עמ' 814–815.