"אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ"

(במדבר ב', ב')

"הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן" – בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים שנאמר (תהלים סח, יח) "רכב אלהים רבותים אלפי שנאן"  והיו כולם עשוים דגלים דגלים שנאמר (שיר ה, י)  "דגול מרבבה" כיון שראו אותן ישראל שהם עשוים דגלים דגלים התחילו מתאוים לדגלים אמרו אלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן לכך נאמר "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן"  זה סיני שנתנה בו התורה שנמשלה ביין (משלי ט, ה) "ושתו ביין מסכתי" הוי  "אֶל בֵּית הַיָּיִן"  זה סיני "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה"  אמרו אילולי הוא מגדיל עלי אהבה וכן הוא אומר "נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וְגוֹ" אמר להם הקדוש ברוך הוא מה נתאויתם לעשות דגלים חייכם שאני ממלא משאלותיכם (תהלים כ, ו) "יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ"  מיד הודיע הקב"ה אותם לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו.

(במדבר רבה פרשה ב סעיף ג)

"מנגד סביב"

נירה נחליאל

"האם יכול מישהו להתחלק במדבר "שלו" עם אחרים? אולי. אני עצמי קצת מתקשה. פשוט: ה"מדבר" שלי גדול מידי, משתרע על משך זמן ארוך, מגוון מאד. הלכתי בו המוני קילומטרים, וישנתי על קרקעו, קפאתי, צמאתי, מתי מחום, התרגשתי, גיליתי לעצמי עולמות חדשים. לא חבל להתחלק בזה עם אחרים, להיפך, ורק מבחינה טכנית קשה הדבר". (עזריה אלון, שבילים במדבר)

נדמיין את הדובר כאחד מבני ישראל הנודדים במדבר. אם לא היה מתקשה לשתף אותנו בחוויה המדברית שלו, מה היה מספר לנו? מהו ה"מדבר שלו"? ממה הוא התרגש? אילו עולמות חדשים גילה? האם הוא התרגש מהמן והשליו היורדים אליו בחינם, מהשמים? האם מהנוף שהתגלה בנדודים? אולי, כפי שמשתקף מסיפורי ספר במדבר היה מתמקד דווקא ב"קפאתי, צמאתי, מתי מחום…".

אבל ספר במדבר נפתח במפקד בני ישראל ובתיאור סידור השבטים במחנה. נחזור לנווד שלנו. מה הוא הרגיש בזמן המפקד הגדול? האם הרגיש שהפך למספר בתוך שאר הנספרים? אולי הוא חש שסוף סוף "סופרים אותו", שלמישהו אכפת ממנו, שהוא חשוב ובעל תפקיד? מספר פרשנים מדגישים את הפן של ההשגחה האישית והקשר הישיר של אלוהים עם כל פרט בעם, המתבטאת במפקד. כך רש"י, בניסיון להסביר מדוע נערך המפגש בראשית ספר במדבר: "מתוך חיבתן לפניו, מונה אותם כל שעה". הרמב"ן מוסיף ומרחיב רעיון דומה: "כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה', והוא נודע אליהם בשמו, יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים … וכן לכולם זכות במספר שיימנו לפני משה ואהרן,  כי ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים…". וכך גם נמצא גם במדרש (במדבר רבה, א, ט וכן ב, יט).

לאחר ספירת העם מסדרת התורה את המיקום של כל הקהל הרב הזה במרחב המחנה. וכך מעוצבת הארכיטקטורה של המחנה: "אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (במדבר ב, א), ומפרטת בהרחבה של שמו ומיקומו של כל שבט.

תיאור מבנה המחנה מעביר לנו את תחושת הסדר והמשטר ההכרחיים להתנהלות תקינה של עם שלם המחולק לשבטים ולמשפחות. מעבר לכך אנו יכולים לשים לב ליצירת מערך שבו כל שבט מצוי במרחק שווה ממרכז המחנה: "מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד". כמו במשפחה שבה ההורים, כל עוד הם בחיים, מהווים את נקודת המרכז, שבה מתרכז המידע המשפחתי וממנה הוא נפוץ לכל בני המשפחה, כך מחנה ישראל מעוצב כאשר הקודש במרכזו. בסידור השבטים "מנגד סביב" מתקיים מתח בין שוויוניות לשונות. לכל אחד, הנמנה בשמו, יש מקום ייחודי לו, אך ההשתלבות במבנה הכללי מראה שכולם מול הקודש וכולם שווים לפניו.

המרכזיות של אוהל מועד בגיאומטריה של המחנה מסמלת את מרכזיות החזון המשותף בתרבות העם. השבטים המסודרים "מנגד – סביב" לו שותפים בחזון ומתוך כך הם נותנים אמון במערכת המורכבת של התנועה, החניה וההתארגנות במבנה המסוים הנדרש.

בימים בהם אנו חשים שנשבר האמון במערכות רבות במדינה, יש צורך ניכר לחדש את האמון. איך עושים זאת?

בספר 'משבר אמון: השתקפותו בתקשורת ובפוליטיקה' מגדירים המחברים יובל קרניאל ועמית לביא -דינור שתי רמות של אמון^[1]: אמון מסדר ראשון הוא האמון הנובע מאמונה משותפת בערכים שבבסיס הכללים, ברעיונות המארגנים, בערכי תרבות ובתפיסות אתיות ובמידת ההזדהות איתם. בחברה הומוגנית, המבוססתעל כל אלה, ישנו בסיס מוצק לאמון בין בני אדם שכן האמון מבוסס על הסכמה ופרשנותדומה למצבים שונים. בהעדר הסכמה על הפרשנות, מידת האמון יורדת. כאשר יש מידה נמוכה של אמון מהסדר הראשון, כאשר ישנה מחלוקת על עצם הרעיונות המארגנים, עשויה להיות עלייה באמון מסדר שני:אמון שאינו נשען על הסכמה משותפת אלא על אמון בכללים ובכך שהמנגנון אכן אוכף את הכללים. כשישנה מחלוקת על הערכים היסודיים, נדרש אמון בהסדרים, בכללים ובמערכות האכיפה על מנת לשמר את הסדר החברתי. זהו הרף הנמוך של מושג האמון, אך הוא מעניק לאדם תחושה שהוא יודע איך המערכת עובדת, שיש לו מידה של ודאות לגבי המציאות ותחושת שליטה. גם אמון מסדר שני עשוי להוות בסיס להתנהלות חברתית. ירידה בשני סוגי האמון הופכת את קיומו של הסדר החברתי למורכב מאד.

בתיאור ארגון מחנה עם ישראל ניכרים הן ההסדרים הקפדניים והן החזון המשותף, המתבטא כאמור, במיקום אוהל מועד במרכז. עם זאת, המילים "מנגד" ו-"סביב" מעבירות לנו גם תחושות מורכבות יותר: אמנם כולם מסודרים מסביב, בשוויוניות, כעין מעגל גדול ומשותף, אך כל אחד נמצא גם מנגד, כרמז לאפשרות של התנגדות לאוהל מועד. זהו תיאור מופלא של קיום משותף הכולל גם מחלוקות, מתוך אותו מבנה מהודק וסדור של שבטי העם, מנהיגיו ואלוהיו.

בין ראש-חודש סיוון לחג מתן-תורה אנו מצווים לחפש את החזון המשותף ולמצוא את המרכז שסביבו נתארגן מחדש. עלינו לקבל וליצור את התורה – זו שקיבלנו וזו שנוכל להצטופף סביבה, כולנו, גם המתנגדים לה, שנוכל להתחלק בה ובמדבריות שעלינו לחצות כדי להגיע אליה, ממרחק שווה של כל אחד ואחת מאיתנו.

נירה נחליאל ממצפה נטופה, מנהלת פדגוגית במדרשת חנתון, מוסמכת בית המדרש לרבנות ישראלית.

כולנו ביחד וכל אחד לחוד

בראייה כוללת איננו סבורים שפרשתנו, המאופיינת בלשונה היובשנית והתמציתית, מכוונת לראות את הקודש כמקרין דבר מה מיסטי לכשעצמו. מרכזיותו של אוהל מועד בגיאומטריה של המחנה מלמדת, כמדומה, בראש ובראשונה על מרכזיותו של החזון. זו חברה שגרעינה הרוחני מודגש באמצעות מבנה אדריכלי – המרחב שהיא מתגוררת בו מעוצב באופן שמדגיש את חזונה של אותה חברה. ניתן את דעתנו על הביטוי המציין את יחס השבטים החונים אל הקודש – "מנגד סביב". אנו נוטים לתפוס "מנגד" במשמעות הפשוטה של "ממול". כלומר, היערכות השבטים יוצרת סימטריה מירבית – כולם קרובים למשכן באותה מידה. אשר על כן, היערכות השבטים סביב המשכן שרויה במתח עקרוני בין שִוויוניות לשוֹנוּת. ברור שפרשתנו, המציינת כל שבט בפני עצמו, מונה את בניו ומייחדת לו מקום משלו במפת המחנה, מיטיבה להדגיש את השונות. אך במפותו את המחנה בדרך זו, רומז הכתוב כי כולם נמצאים מול הקודש – כולם חווים אותו וכולם נזהרים מפניו. במובן זה גובר כוחה של השוויוניות בפני האל על הבלטת השוֹנוּת.

(ישראל רונזסון על פרשת במדבר – בספר 'פותחים שבוע' בהוצאת ידיעות אחרונות)

הפקידה ותוצאותיה

בתחילת פרשת השבוע מספרת לנו התורה על מניית בני ישראל, ומדגישה שהספירה נעשתה "לפקודיהם". מה ההבדל בין ספירה רגילה לבין פקידה? נדמה שההבדל נעוץ בכך, שספירה היא מניין הנעשה בהתעלמות מהפן האישי והייחודי הקיים בכל אחד מהפרטים המנויים, בעוד שפקידה היא ספירה ע"י מניין השמות של הדברים הנספרים – כלומר, תוך שימת דגש על הייחודיות והאופי החד-פעמי של כל פרט שנספר.

בתורה אנו מוצאים מספר מובנים למילה "פקידה". ישנה פקידה המהווה הקדמה לדבר טוב: "וה' פקד את שרה" קודם שנתן לה בן; קודם ההצלה ממצרים אומר הקב"ה "פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים"; ועוד. לעומת זאת, אנו מוצאים פקידה מסוג שונה, ואפשר להגיד אפילו הפוך: "פוקד עוון אבות על בנים"; "וביום פוקדי ופקדתי עליהם חטאתם"; ועוד. מובן שלישי של פקידה הוא 'ציווי' או 'פקודה', כמו בדברי התורה על כך שהלויים צריכים להקפיד על "משמרת פקודתם" – כלומר, להקפיד על המשמרת שעליה הם מצווים.

בהתאם להסבר שהבאנו למילה 'פקידה', ניתן להבין שלא בכדי היא מופיעה בכל ההקשרים הללו. הן נתינת שכר, הן הענשה והן ציווי, מהווים צורות התקשרות בין הקב"ה לבין האדם. כאשר הקב"ה 'פוקד' את האדם ומתייחס אליו באופן אישי, פרסונאלי, ממילא הדבר יוצר קרבה מיוחדת, המובילה לשכר אם תוצאות הפקידה הן טובות, עונש במידה שתוצאות הפקידה הן שליליות, או ציווי.

בני ישראל נקראים 'פקודים'. למרות שכל העולם כולו נפקד באופן אישי ע"י ה' – "חביב אדם שנברא בצלם" – עדיין האומה הישראלית קרובה יותר לקב"ה מאשר שאר העולם. כפי שהדגשנו, אמנם פקידה זו גורמת לה' להיות קרוב יותר אלינו, אולם היא גם טומנת בחובה שליחות ואחריות. האדם שזכה להיפקד צריך להיות אחראי כלפיו, כלפי הציווי שציוו עליו, וגם כלפי כל שאר העולם, שחלק ממנו הוא מהווה. ההתייחסות האישית שעם ישראל זוכה לה איננה רק פרס, אלא היא גם מטילה על כל אחד מאתנו אחריות 'לקיים את השטר' שניתן לנו מאת הקב"ה, ולהצדיק את בחירתו בנו מכל שאר האומות.

(הרב יהודה עמיטל ז"ל – מהאתר 'תורת הר עציון')

ואיש על דגלו לצבאותם

דגל אין תחלת הוראתו לא נס ולא מפה, כי ה טעם אות, איש על דגלו באותות, אבל הוא כתרגום אנקלוס וכל הקדמונים חברה מסודרת) (טקס מלא יונית taxis סדר וחברה). והדגל נבדל מן המחנה להיות אנשיו קבועים ומסודרים תחתיו, והמחנה אפשר שיהיה עראי, שיתחברו אנשיו כאשר ידמן. הלא תראה בכל הפרשה דגל נאמר על בני אדם, לא על נס ומפה: והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה, וכן כולם. אבל לאחר זמן הושאלה המלה להורות על הנס, מפני שכל דגל היה לו נס, ומזה ודגלו עלי אהבה, נס שלו שאני נושאת עלי כתוב בו אהבה: וזה אמנם דרך משל. וכן דגול מרבבה, הוא נבדל מרבוא בני אדם ביפיו כאילו בידו דגל ונס שהכל מכירים אותו מרחוק; ובשם אלהינו נדגול, נכתוב על דגלנו שם אלהינו, ולפיכך נרננה בישועתך מופסק בעולה ויורד, כי טעמו אני ידעתי כי בלא ספק נרנן בישועתך ונצחונך כי כשנשא דגלינו ועליהם שם ה' רשום, אז ימלא ה' כל משאלותיך. איומה כנדגלות טעמו כחיילות הנוסעים בסדר הגון, איש על דגלו.

(שד"ל במדבר א, נב)

בגבולות המדבר / ש. שלום

אֵי שָׁם עַל גְּבוּלוֹת הַמִּדְבָּר

חוֹנִים חַיָּלֵי יִשְׂרָאֵל…

‏‏הַלַּיְלָה מָתוּחַ וְזָר,

הַלֵּב מִתְכַּוֵּץ וְשׁוֹאֵל:

– הֲנִרְאוּ מַשּׂוּאוֹת עַל הָהָר?

– הֲקָרָא הַשּׁוֹפָר הַגּוֹאֵל?

– הֲהֵקִיץ מִסָּבִיב הַמָּחָר

לְעוֹלַם אֲסִיר עֹנִי וִילֵל?

שׁוֹאֵג הָאַרְיֵה בַּמֵּצָר,

הַתַּן מִשְׁתַּפֵּךְ וְקוֹבֵל,

אֵי שָׁם עַל גְּבוּלוֹת הַמִּדְבָּר

הַלֵּב מִתְכַּוֵּץ וְשׁוֹאֵל:

– הֶחָזְרוּ מִגָּלוּת, מִנֵּכָר

הָאַחִים הַפְּזוּרִים בַּתֵּבֵל?

‏– הַשָּׂדוֹת לֹא נִזְרְעוּ זֶה מִכְּבָר:

הֲנָמוּשׁ בַּיָּדַיִם הָאֵל?

הַלַּיְלָה מָתוּחַ וְזָר…

הַלֵּב מִתְכַּוֵּץ וְשׁוֹאֵל…

אֵי-שָׁם עַל גְּבוּלוֹת הַמִּדְבָּר

חוֹנִים חַיָּלֵי יִשְׂרָאֵל…

[1] תודה לאודי ברנשטיין שחלק איתי את סקירת הספר.