"מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה  כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם."

(ויקרא כ"ד, כ"ב)

"וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש […] ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם" – אמר ר' אוורדימס ברבי יוסי, וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים – פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים מכאן? אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו. וכל מי שאינו מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים ואינו מקריב קרבנותיו לתוכו.

(ספרא, פרשת אמור, י"ג, י"א)

"לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם"

ד"ר אריאל פיקאר

פרשת המועדים שבפרשתנו מתארת את חגי ישראל לפי סדר כרונולוגי המתחיל בפסח ומסתיים בסוכות. לאחר הפסח מופיעה מצוות הנפת העומר וספירת העומר והבאת לחם הביכורים. מיד אח"כ ובטרם פתיחת סדרת חגי החודש השביעי, מופיע פסוק שאינו קשור כלל למועדים:  "וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם" (ויקרא כג, כב). פסוק זה מופיע כאן אחרי שכבר הופיע, ביתר פירוט, בפרשת קדושים (ויקרא יט, ט-י). מדוע?

בעודנו עוסקים במצוות הרבות הקשורות לקציר השעורה והחיטה, מבקשת התורה להזכיר לנו עוד מצווה חשובה הקשורה לפעילות החקלאית הענפה, היא מצוות הפאה והלקט המיועדים לטובת של העניים והגרים. אין זו רק תזכורת הקשורה לזמן קציר, זוהי הערה חשובה לקיום היהודי בכלל. הנטייה האנושית המצערת, היא להפריד בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו. נדמה שבנפש האדם שני כוחות שונים, שתי כוונות שונות. זו המופנית כלפי האל, הפניה והתפילה אליו וקיום מצוות הקשורות לאהבתו ויראתו. וכח אחר המפנה את המבט של האדם לסביבתו, לחבריו, למי שנזקק לעזרתו. התורה דורשת מאיתנו לשוב ולזכור כי מדובר במערכת אחת הכוללת את הממד הדתי-פולחני ואת הממד החברתי-אנושי גם יחד. כדי להדגיש זאת מופיע באמצע פרשת המועדים המתוארים כמצוות שבין אדם למקום, מצווה חשובה של דאגה לעני ולגר. 

כדי להדק את הקשר בין העבודה הדתית ביחס לאל לאחריות החברתית, כתב הרמב"ם הלכה מיוחדת הנוגעת למצוות השמחה הנוהגת בחגים: "וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו…" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות שביתת יום-טוב, פ"ו, ה"יח).

כך היא דרכה של תורה וכך היא דרכם של חכמי ישראל בכל הדורות. דוגמא מצערת לזיקה ההכרחית שבין קיום מצוות שבין אדם למקום לאלו שבין אדם לחברו מופיעה שוב דווקא בימים הללו שבין פסח לשבועות שהפכו לימים שנופך אבלות דבק בהם. זאת ע"פ המסופר בתלמוד הבבלי: "אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת" (יבמות סב ע"ב). במקור המקביל, בקהלת רבה (יא), נאמר שהסיבה למות התלמידים הייתה "שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה".  כלומר, חוסר הכבוד נבע מקנאת תלמיד בחברו על הישגיו בתורה. התורה הפכה מכלי המחזיק ברכה ומביא שלום לעולם לסיבה שבגינה תלמידי חכמים מקנאים זה בזה ופוגעים זה בכבודו של זה.

יתכן והתקופה האמורה היא תקופת מרד בר כוכבא, יתכן ותלמידים אלו היו חיילים במרד. אם כן זהו משבר כפול, גם לאומי – כישלון המרד. וגם רוחני – שממה תורנית. הסיבה לכך היא חוסר הכבוד ההדדי בין התלמידים-הלוחמים. זו אינה רק בעיה מוסרית-ערכית, בסופו של דבר עוצמתה של חבורה היא ברעות ובכבוד השוררים ביניהם. אי אפשר ללמוד תורה כשהיחסים בין החברים אינם תקינים וכמובן שאי אפשר להילחם נגד אויב כאשר אין אחדות בין שורות הלוחמים.

כאשר אנו חוגגים את חגי האביב מלאי האורה, עלינו לזכור את אלו שאין להם ולקיים את מצוות מתנות עניים. כאשר אנו לומדים תורה ויוצאים להגנת העם, עלינו לזכור את חובת הרעות והכבוד ההדדי ביננו. זהו הקשר בין הלכות התורה אודות מצוות הקציר והלכות האבלות של ימי ספירת העומר.

זכינו בתקופתנו ששני ימי ההודאה – יום העצמאות ויום ירושלים – יחולו בימי ספירת העומר. יש בזה מן התיקון לאבלות העתיקה על מות תלמידי רבי עקיבא ועל מסעי הצלב והפרעות ביהודי עמק הריין שאירעו אף הם בימי ספירת העומר בשנת תתנ"ו לפני 900 שנה (ההבדלים במנהגי האבלות בספירה בין האשכנזים לספרדים נובעים מכך. ראו בספרו של הרב  שפרבר, מנהגי ישראל ח"א).

עלינו לזכור, עצמאות וקוממיות תלויים ביחסים ביננו, בדאגה ובאחריות איש לאחיו ואשה לאחותה. עלינו לתקן את חטאי תלמידי רבי עקיבא ולנהוג כבוד ואהבה זה בזה. עלינו להקפיד לקשור בקשר אמיץ את מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו, כי חד הם.

ד"ר אריאל פיקאר, ירושלים, מלמד במכון הרטמן ובבית יוצר ישראלי.

כי הקרבת הקרבן הוא שנותן ממונו לה', וכן הנותן לקט שכחה ופאה לעניים נותן ממון שלו לעניים, שזהו כמו קרבן לה', שגם מתנת העניים – לה' נחשב, שהרי כתיב (משלי יט, יז) "מלוה ה' חונן דל", ולפיכך כאילו בונה בית המקדש והקריב עליו קרבן.

(גור אריה על פירוש רש"י על פרשת אמור)

מי הוא הראוי והרצוי לפניו?

וכך נאמר על בעלי המומים: "וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיהוָה וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂו". יש אנשים שכל מהותם הדתית היא להיות מעוך וכתות או נתוק וכרות. אדם מרגיש שהיהדות שלו היא מעוך וכתות, וככל שהוא יותר כזה, הוא מרגיש שהוא יותר טוב. כמה שהוא יותר ממועך, כמה שהוא יותר סמרטוט – נראה לו שהוא זכה לקדושה יותר עליונה. כאן הקב"ה אומר שאחד כזה, לא רק שלא תקריבו אותו לה', אלא גם "בארצכם לא תעשו". הקב"ה לא רוצה את המעוך והכתות, לא בפנים ולא בחוץ.

(הרב עדין שטיינזלץ מתוך ספרו 'חיי עולם' בהוצאת מגיד)

תפקיד הכהן

אמר אל הכהנים וכו' לנפש לא יטמא בעמיו. כי הכהן נבחר שעל ידו יתוקנו וירצו כל מעשי ישראל לפני הקב"ה. ולכן הזהיר על טומאת מת, כי מת מורה על היפך מזה.

כמו שנמצא באדם נפש רוח ונשמה, ושלימות לחיות הנפש, אינו רק כשיתחבר אל הרוח והנשמה, לכן בלילה כשיתפרדו הרוח והנשמה ישאר הנפש בלי שום כח פעולה, ולזה מברכין בבוקר ברכת זוקף כפופים, כי כשיתחברו הרוח והנשמה להנפש והגוף יזקפו גם את הנפש ואת הגוף שהיו כפופים מבלי פעולה.

וכמו שימצא באדם כן הוא בכלל ישראל שהכהן הוא הראש לכלל ישראל והוא כמו המחשבה לנפש האדם כן הוא לכלל ואחריו כל ישראל במדרגות שונים זה למעלה מזה, כאברי אדם המתחילין מהראש וישתלשלו עד לאברי המעשה. ובעת שהאדם ער אז הראש הוא המנהיג את כל אבריו, כמאמר הבעש"ט במקום שמחשבת של אדם מחשבת, שם הוא האדם כלו. אך כשאדם ישן אין חילוק בין הראש לשאר האברים.

לכן הזהיר שלא יטמא למת, לפי שהוא ממונה ויש בכוחו לתקן כל המעשים שיעשו ישראל, ומת מורה על ההיפך כי לא ימצא בו שום כח פעולה לתקן את אשר עוות בחייו, והכהן מיוחד לתקן מעשי ישראל לבלתי ידח מהם נדח.

(מי השילוח לפרשת אמור)

האחריות החברתית לביטחון תזונתי

"ולקט קצירך לא תלקט" – מעשה באשה אחת שהיתה יושבת בשכונה של בעל השדה ויצאו שני בניה ללקט ולא הניחן בעל השדה. אמן היתה אומרת מתי יבואו בני מן השדה שמא אמצא בידם כלום לאכול והם היו אומרים מתי נלך אל אמנו שמא נמצא בידה כלום לאכול היא לא מצאה בידם כלום והם לא מצאו בידה כלום לאכול. והניחו ראשיהם בין ברכי אמם ומתו שלשתן ביום אחד. אמר (להן) הקב״ה (אין) אתם גובין מהן אלא נפשות. חייכם אף אני אגבה מכם נפשותיכם וכן הוא אומר "אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה׳ יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש".

(אבות דרבי נתן, ל"ח, ב')

מועדים של קיבוצניקים

המועד הוא מקום המפגש הקבוע בין הזמן להתוודעות בני האדם. הוא המגדלור המאיר את הדרך ומעניק לה השראה כפי שניסח את הדבר יצחק טבנקין.

החברה הקיבוצית המורדת נהגה כלפי לוח השנה באופן מוזר. בניגוד לניסיונות פולחניים אחרים שנוסו בחברות חילוניות אחרות במהפכה הצרפתית ובמהפכה הסובייטית, ניסיונות שהבינו כי אחת החזיתות החשובות לפריצת מסורת חדשה ואמונה חדשה היא שינוי בלוח השנה, הקיבוץ שמר על לוח המועדים המסורתי.

אליעזר בן יהודה הציע לוח שנים חדש, לוח שאינו מבוסס על לידת העולם או על ברית המילה של ישו, הוא ביקש לקבוע את לוח השנים על פי שנת חורבן הבית השני. לוח שנה כזה העמיד בפני העם היהודי אתגר היסטורי ברור. אך לוח השנה הציוני בוטל על ידי ממציאו עם הצהרת בלפור. אליעזר בן יהודה הציע כי מזמן הצהרה זו ימנו השנים כשנה א' לחירות ישראל, שנה ב' לחירות ישראל. התבוננות על המצב ההיסטורי הרחוק מחירות וגאולה הביאה לביטול הלוח של אליעזר בן יהודה ולחזרה ללוח השנים המסורתי.

הקיבוץ לא חיפש לוח שנה חדש. לא קבע שהשבוע יהיה בן עשרה ימים כמו רובספייר, לא קבע שמות חדשים לחודשים ולא תאריכים חדשים או שמות חדשים למועדים. אך הוא היה מודע לכך כי הוא חוגג בארץ ישראל, הארץ שבה היו החגים קשורים בטבע ובחיי החקלאות. הוא השיב את החגים להיות חגים הקשורים לטבע ולעבודה. לעומת זאת, הוא ידע כי ימי המועד הם הימים שבהם חבריו מתגעגעים לבית אבא ואימא החוגגים אף הם את אותו המועד. לכן המועדים היו שמחים אך הייתה משוחה עליהם אווירה של עצב, ולפעמים גם בכי. 'הציונות היא הזכות להתגעגע' אמר ברל כצנלסון. הקיבוץ ערך דרשנות מפליגה לחגים המסורתיים. הוא ביקש לחוג במועד את שחרורה של האישה שעמדה במרכז הריקוד. הוא ביקש להדגיש את מקומן של האמנויות ושל היצירה האמנותית לכבוד החגים. קישוט, מחול, מוזיקה, שירה עברית חדשה, נאומים פוליטיים. בכל אלה הוא מצא ביטוי למאווייו המטפיזיים. החג הקיבוצי לא היה חג של משפחות, שהרי בתחילת הדרך נותקו אבות מבנים, אחים מאחיות. החג היה לחג של רבים. חברי הקיבוץ על משפחותיהם הצעירות והמון אורחים שבהרבה מקרים היו צעירים שמשפחתם נותרה בגולה. המועד היה הזדמנות להתוועדות גדולה. הקטע החשוב במועד היה החשיבה שקדמה לו כיצד לדרוש את החג כל שנה, כיצד לשלב רבים בביצועו והחזרות הנמשכות לביצוע של כל חג. לא לימוד מוקדם אלא יצירה מתפתחת. בגלל מודעותו ההיסטורית הגדולה של הקיבוץ הוא לא היסס להוסיף ללוח השנה מועדים חדשים, היסטוריים, כמו יום השואה ויום העצמאות.

(מוקי צור – היסטוריון, חבר קיבוץ עין גב. מתוך אתר 929 )