"כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן"

(ויקרא כ"ג, י')

שתהא ראשונה לקציר. פירוש, שאסור לקצור קודם הבאת העומר. אבל אין פירושו כאשר יקצרו יקחו הראשית מן הקציר לעומר, דזה לא יתכן, דהא העומר קבוע לו זמן ממחרת השבת (פסוק יא), ואם "ראשית קצירכם" ראשית קציר שלכם, לפעמים מתחילין לקצור אחר י"ו בניסן, ואיך יביא "ראשית קצירכם", לכך פירושו שתהא ראשונה לקציר.

(גור אריה)

זְהִירוּת

מַה שֶּׁנֶּאֱמַר נֶאֱמַר

וְאִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִירוֹ

נִשְׁאָר לְעוֹלָם

וּמְשַׁנֶּה אֶת הָעוֹלָם

יָכוֹל לַהֲרֹס עוֹלָם

יָכוֹל לִבְנוֹת עוֹלָם

בלה שור – 'השירה הזאת' הוצאת צבעונים

"זכרון מעשה שעשו קדושי עליון"

נַחֵם אילן

פרק כב בספר ויקרא דן בשני נושאים עיקריים: א. דיני הטומאה והטהרה שחלים על הכוהנים; ב. דיני קורבנות הנדבה של בני ישראל. הפרק נחתם בשלושה פסוקים שתוכנם וקצבם אחרים לחלוטין: "וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, אֲנִי ה'. וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים, אֲנִי ה'" (ויקרא כב, לא-לג). הפסוק הראשון מצווה על שמירת המצוות כציווי כללי. הפסוק השני מעמיד את הקדושה כאתגר לחיבור בין ישראל לאלוהיהם. הפסוק השלישי מדגיש לשם מה הוציא ה' את ישראל ממצרים – "לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים". שלושת הפסוקים חותמים במילים "אני ה'", המעניקות נופך חגיגי יותר לכל אחד מהם, ועוד יותר להיותם יחידה ספרותית העומדת בפני עצמה. בקצרה, שלושת הפסוקים הללו הם הכרזה תאולוגית על טיב הזיקה ההדדית בין ישראל לאלוהיו, זיקה שאינה תיאור מצב אלא מציבה אתגר.

*

רבי טוביה בן אליעזר חיבר את "לקח טוב" בקסטוריה שבצפון מערב יוון ככל הנראה בשנת 1097, כעדותו המפורשת. מקובל לראות בו ילקוט מדרשי, שכן רובו דרשות. עוד נוספו להן מקבצי הלכות שעיקרם פולמוס עם הקראים, וכן יש ב'לקח טוב' גם פירושים, חלקם פשטיים.

מרבית קבצי המדרשים המוכרים – קדומים כמאוחרים, מדרשי הלכה ומדרשי אגדה כאחד – הם קולקטיביים ואנונימיים, כלומר אינם מפעלו של יחיד אלא של חבורה, ושֵם מחבריהם אינו ידוע. שונים מהם שוני מהותי פירושי המקרא מימי דניאל אלקוּמִסִי הקראי (המחצית השנייה של המאה התשיעית) ורב סעדיה גאון הרבני (המחצית הראשונה של המאה העשירית) בזה שיצאו מתחת ידו של מחבר אחד מוצהר. לרוב נלווית לחיבורים שיש להם חתימת שם 'תודעת מחבר', היינו שהמחבר חושף את זהותו ומכריז עליה, והיא מהדהדת בין דפי החיבור בלא תלות בשיטות המחשבה של המחבר, ב'ארגז הכלים' שנקט בחיבורו או בדרכי ההבעה שלו. המעיין ב'לקח טוב' ימצא בו בשפע את תודעת המחבר, הניכרת בלשון, בצורה, במבנה ובתוכן. ראוי אפוא להתייחס אל "לקח טוב" כאל פירוש ולא כאל ילקוט מדרשי.^[1]

וכך כתב ר' טוביה על פסוקים אלה:

ושמרתם מצותי – אלו גזירותי, שאין אתה רשאי להרהר עליה; ועשיתם אותם – ליתן שמירה ועשיה למצותי; אני ה' – נאמן לשלם שכר טוב.

ולא תחללו את שם קדשי – זה יחוד השם; ונקדשתי בתוך בני ישראל – מסור אתה עצמך למיתה להקדיש את שמי בתוך בני ישראל במרובין. מכאן אמרו: כל המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס – אין עושין לו נס, ושלא לעשות לו נס – עושין לו נס, שכך מצאנו בחנניה מישאל ועזריה, שאמרו לנבוכדנצר "לָא חַשְׁחִין אֲנַחְנָה עַל דְּנָה פִּתְגָם לַהֲתָבוּתָֽךְ"^[2] (דניאל ג, טז).

המוציא אתכם מארץ מצרים להיות – על מנת כן הוצאתי אתכם ממצרים, שתמסרו עצמכם לקדש את שמי; להיות לכם לאלהים – על כרחכם; אני ה' – אני ה' נאמן לשלם שכר. רבותינו ז"ל כתבו מעשה בפפוס ולוליינוס אחיו, שהרגם טראיינוס בלודקיאה. אמר להם: אם מעמם של דניאל, חנניה, מישאל ועזריה אתם – יבוא אלהיכם ויצילכם מידי וכו'.

קל לזהות כי דבריו כאן מושתתים בעיקרם על מקורות תנאיים ואמוראיים, ואין בהם חידוש, מלבדם עצם הבחירה דווקא בהם ולא בדרשות אחרות. מוטיב קידוש השם מובע בהם בחריפות הן באמצעות היגד עקרוני – "על מנת כן הוצאתי אתכם ממצרים, שתמסרו עצמכם לקדש את שמי" הן באמצעות אזכור הסיפור על פפוס ולוליינוס, ובאמצעותם גם מעשה דניאל וחבריו בגוב האריות. אולם ר' טוביה לא הסתפק בכל אלה, והוסיף:

ואני כותב להיות זכרון מעשה שעשו קדושי עליון, קהל מגנצ"א, שמסרו עצמם ואת נשיהם ובניהם ובנותיהם ביום אחד, בפרֹס חג שבועות, ונשחטו כאיש אחד על קידוש שם אלהי ישראל בשנת דתתנ"ו לבריית העולם, כשנתנו יד יושבי הארץ לעלות לרשת משכנות עליון. ועליהם ועל כיוצא בהם הכתוב אומר "וְנִקֵּיתִי דָּמָם? – לֹא נִקֵּיתִי! [וה' שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן]" (יואל ד, כא), "תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זָהָב [וְתַחַת הַבַּרְזֶל אָבִיא כֶסֶף, וְתַחַת הָעֵצִים – נְחֹשֶׁת, וְתַחַת הָאֲבָנִים – בַּרְזֶל, וְשַׂמְתִּי פְקֻדָּתֵךְ שָׁלוֹם, וְנֹגְשַׂיִךְ צְדָקָה]" (ישעיה ס, יז). תחת דם הצדיקים, מה יביא?! אני ה' – נאמן לשלם שכר טוב.

ר' טוביה התייחס כאן למסע הצלב הראשון. הוא ניחן בתודעה היסטורית רגישה ומפותחת, וכבר סמוך להתרחשות השכיל להבין שמה שהתחולל במגנצא בערב חג השבועות תתנ"ו (1096) שונה וחמור מאסונות קודמים אחרים ששִמעם הגיע לאוזניו. נראה בעיניי שקריאתו-זעקתו "תחת דם הצדיקים, מה יביא?!" היא שריד לדרשה חיה שדרש בקהילתו בשבת פרשת אמור בשנת דתתנ"ז (1097). פרשת אמור נקראת תמיד במהלך חודש אייר, כלומר ר' טוביה נשא את דרשתו פחות משנה לאחר הטבח!

הרעיון מהדהד שוב ובלשון אחרת ב"לקח טוב" לשיר השירים:

על כן עלמות אהבוך – על שרואין אומות העולם שנקראו "עלמות", שנ'[אמר] "ועלמות אין מספר" (שיה"ש ו, ח). לפי שרואין ייחודן של צדיקים שנהרגין על קדושת שמך, חוזרין על כרחן ונותנין הודייה לשמך הגדול! כדרך שנעשה בימינו בקהלות אשכנז בשנת תתנ"ו, כשנתנו יד בני שעיר לעלות על ארץ הצבי ושלחו ידיהם בקבלות, ונשחטו על קדושת השם. כל אלה וכאלה ראה שלמה ברוח הקדש ודבר עליהם.

דברי ר' טוביה הם עדות מצמררת לתודעת הערבות ההדדית שלו ולבחירתו להדהד אותה בקרב קהל מאזיניו ואצל קוראיו בעתיד. עוד הם מלמדים עד כמה היטיב לחוש ולזהות סמוך לזמן אמת אירוע שונה בחומרתו ובטיבו ממה שאירע עד אז. ר' טוביה מזמן לכל קוראיו, בכל מקום ובכל זמן, שני אתגרים שתקפים גם בעבורנו, כאן ועכשיו – תודעת הערבות ההדדית והיכולת לזהות בזמן אמת אירוע חריג בחומרתו.

פרופ' אמריטוס נחֵם אילן עורך מזה כעשור את שנתון "ספונות", הרואה אור במכון בן-צבי.

הכהן – על החיים ועל המוות

פרשת השבוע פותחת בהלכות קדושתם של הכהנים. אמנם כל ישראל מצווים על "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". אך ציווי מיוחד מופיע בכהנים: "לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת". בכל ישראל הנימוק הוא "כי עם קדוש אתה לה' א-להיך". ואף בכהנים הנימוק הוא: "קדושים יהיו לא-להיהם". אך אז עולה השאלה: אם האיסור לקרוח ולשרוט על המת אמור בכל ישראל, כביטוי לקדושתם המיוחדת, מדוע חזר ונשנה ציווי זה בכהנים?

תורת ישראל – תורת חיים היא. לא תורה של "זבחי מתים". אין אנו יראים מן המפגש עם המוות. אך מצד שני, אין חיינו סובבים סביב אותו מפגש. יודעים אנו כי העולם הזה צועד לקראת תיקונו והשלמתו בעולם שכולו טוב. על כן, כל מפגש קרוב עם המוות – טומאה יש בו.

ובעוד שכל העמים שמסביב נהגו לבטא את אבלותם על ידי חבלה בגופם של האבלים, הדבר נאסר על עם ישראל. ההלכה אף מצווה שלא להתאבל יותר מידי. כל זאת – כביטוי לאמונה בהישארות הנפש. המוות איננו "תחנה סופית" של החיים. הוא מעבר משלב לשלב ומעולם לעולם, מחיים מצומצמים לחיים גדולים בהרבה. על כן יש באבלות צער גדול, על הפרידה מן הנפטר, אך אין ייאוש הנובע מן המפגש עם החידלון.

הכהן – יותר מאשר כל העם, והכהן הגדול – יותר מאשר שאר הכהנים – מצווים להתרחק מן המפגש המדכא עם המוות. על כן נאסרה עליהם טומאת המת, והכהן הגדול נאסר להיטמא אף לקרוביו. תפקידם של הכוהנים הוא להעמיק את ערכם של החיים. אין הם הולכים בדרכם של כהני האליל, בעלי האוב והדורשים אל המתים, המשליטים את המוות על עולמם של החיים. על כן, כאשר התודעה בדבר ערכם של החיים נפגעת – והדבר בא לידי ביטוי בתופעות חמורות של רציחה בשגגה – דווקא הכהנים הם הנושאים באחריות לכך. ערי המקלט – כולן – היו ערי מושב לכהנים. והרוצח היה יושב בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול.

(הרב עזריאל אריאל  מאתר 'ישיבה')

"בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם"

באופן פשוט, משמעות הביטוי "בכל מושבותיכם" היא הנחיה לקיים את מצוות התורה לא רק במקום מסויים, אלא בכל מקום שבו ישראל יושבים. אולם, הבנה זו מעוררת קושי: אם יש צורך לומר על מצווה החלה בכל מקום שדינה הוא כך, מדוע לא נזכר הביטוי "בכל מושבותיכם" ברוב מצוות התורה? ולאידך גיסא: אם מיותר לומר שכל חוק ומצווה תקפים בכל מקום, שהרי זוהי תכונתו של כל חוק או מצווה – שהוא כללי, מדוע יש צורך לומר "בכל מושבותיכם" במקומות ספורים דווקא, מה שיכול ללמד בטעות שבשאר המקומות אין דין כזה?

… הביטוי מופיע בכל מקום בו יש סיבה להעלות על הדעת שקיום המצווה איננו בכל מקום, וכדי לשלול הבנה זו כתבה התורה "בכל מושבותיכם". … בעיון מהיר בכל המקומות מתבררת התמונה הבאה: כאשר יש למצווה מקור או הקשר מקדשי, כלומר שמבחינה אחת או יותר יש לה משמעות כמעשה פולחני או כמחווה בעלת משמעות במקדש דווקא, התורה רוצה ללמד שלמרות היסוד ה"מקדשי" המצווה חלה בכל מקום. אין צורך לומר "לא תאכלו כל נבלה בכל מושבותיכם…" מפני שאין הווא אמינא שיהיה אחרת, אך במקרים אחרים, בהם נולדה הווא אמינא כזו, מלמדת אותנו התורה שאין זה כך.

(הרב תמיר גרנות מאתר 'תורת הר עציון')

קשת גווני האפור

ספירת העומר נפתחת בקרבן שעורה (מאכל בהמה שמסמל פשטות ותום), ומסתיימת בקרבן חיטה (מאכל אדם שמסמל טכנולוגיה ואינטליגנציה).

מורי ורבי, הרב דוד ביגמן, טען בפנינו פעם שצריך לבחור. אי אפשר להיות גם וגם. או שתהיה מאמין חמים ופשוט, או שתהיה חוקר קריר ואינטלקטואל. או שתהיה איש תמים, או שתהיה אקדמאי. אבל התורה והחיים חולקים עליו. כי בספירת העומר הדגש הוא על הספירה, וימי ספירת העומר עצמם הם הימים שבין השעורה והחיטה, ימי התווך. ימי גם וגם, ימי רק ורק, ובהם – ארבעים ותשעה גוונים של אפור.

(יאיר אגמון בספרו 'מה אהבתי' בהוצאת ידיעות ספרים)

שאין שמחה בלא אכילה

בפסח, בין בתפילה בין בכוס, צריך להזכיר: "ביום טוב מקרא קודש הזה, ביום חג המצות הזה". ובחולו של מועד אומר: "במועד חג המצות הזה". בשביעי אומר: "ביום שביעי העצרת הזה", ואין מזכיר בו חג, לפי שאינו חג בפני עצמו בחג השבועות אומרים: "ביום טוב מקרא קודש הזה, וביום חג השבועות הזה" … בראש חדש ניסן צריך להזכיר, ראש ראשי חדשים הזה, ובראש השנה: "ביום טוב מקרא קודש הזה, ובראש חדש הזה, וביום ראש השנה הזה, וביום תקע שופר הזכרון הזה". ביום הכיפורים אין מזכירין בו יום טוב, שאין יום טוב ביום צום, אלא אומרים: "ביום מקרא קודש הזה, ביום צום העשור הזה, ביום מחילת העון הזה" … ואין מזכירין בו לא מועד ולא שמחה, שאין שמחה בלא אכילה.

(מסכת סופרים פרק יט הלכות א-ד)

[1] לעיון מפורט יותר עיינו: נחם אילן, "'לקח טוב' לרבי טוביה בן אליעזר: מדרש או פירוש?", שלום פנחס כהן (עורך), על יד יחיאל: קובץ מחקרים מוגשים ליחיאל קארה, קרית אונו תשע"ח, עמ' 161–172.

[2] תרגום: אין אנו צריכים להשיבך דבר על זאת.