"זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה, וְהָעוֹף, וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם; וּלְכָל-נֶפֶשׁ, הַשֹּׁרֶצֶת עַל-הָאָרֶץ"

(ויקרא י"א, מ"ו)

תנא תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים/ אמר רבינא: אני אדון ואטהרנו, ומה נחש שממית ומרבה טומאה – טהור, שרץ שאין ממית ומרבה טומאה לא כל שכן? ולא היא, מעשה קוץ בעלמא קעביד.

(עירובין יג/ב)

מאמר על מהות לשון הקודש מכ"י ולדעתי זהו הענין שזכרו ז"ל בפרק קמא דעירובין )י"ג ע"ב( מאותו תלמיד שהיה מטהר השרץ במאה וחמישים טעמים שהקשו רבים וכי מה תועלת בחריפות של הבל שהרי התורה טמאתו ]ועיין שם בתוספות[, אבל היה המכוון להראות כי לא על ראיות שכליות יסמוך האדם שהרי יש לנו לדון מאה וחמישים טעמים על השרץ שהוא טהור אם באנו לסמוך על טעמים שכליים אבל ראוי לדעת האמת במה שהוא אמת ואחר כך להסמיך כל טעמים וכל ראיות השכל אל האמת ויהיה השכל נמשך אחר האמת לא האמת אחר השכל. ואם לא ידע לדחות ראיות שכלו המורים היפך האמת יאמר שלא ידע ולא יאמר ידעתי שקר.

(בספר: אור זרוע לצדיק)

"זאת החיה אשר תאכלו" – צרכנות מודעת: אוטופיה וריאליה

דביר ורשבסקי

שלמה מרכוס היה מנקיי הדעת שנתברכה בהם העיר ירוחם. הביטוי המקראי 'היה ברכה' הכתיב את אורחות חייו רבי התהפוכות, שסגפנות ונדיבות מופלגת היו שזורות בהן. אני זוכר שהוא אמר פעם, כשכבר היה בן מאה ומשהו, שהוא לא מבין מדוע הוא ראוי לאכול צמחים וחיות, כלומר מדוע הוא רשאי ליטול חיים אחרים. זו הייתה התבטאות אופיינית. הקושי האינהרנטי שכרוך בפעולות צרכניות ליווה אותו בצמתים רבות של חייו, והתבטא בין היתר במאמץ המתמשך למנוע את בזבוזם של מוצרי מזון, ולצמצמו למינימום ההכרחי. כך למשל, תמיד היה אוסף את הנשיקות שנותרו במכונת הלחם בהיפר-נטו. בנוסף, הוא פעל נגד השלכתם של פירות וירקות על ידי רשתות המזון.

 את אותה אי-נחת מתמדת המלווה את העיסוק בפעולות צרכניות טריוויאליות-לכאורה, ניתן להציב בתור נקודת מוצא לעיסוק בהגבלות הרבות על אכילה המופיעות בין היתר בפרשתנו. פרשת שמיני מלמדת אותנו כי צריכת מזון תובעת מהצרכנים מודעות גבוהה ורגישות בנוגע לחומרי הגלם שלהם. ובהקשר נרחב יותר – התורה מציבה לפנינו מודל מסועף למדי של צריכה זהירה ומודעת, שנכללים בו חוקים רבים שלא מופיעים בפרשתנו, כמו כיסוי הדם והפרשת תרומות ומעשרות. המטרות והמשמעויות של החוקים הללו עשויה להיות שונה בתכלית, אולם המשותף לכולם הוא שהם מקשים עלינו לראות בתהליכים של ייצור מזון וצריכתו אלמנטים 'שקופים', ניטרליים, אוטומטיים או נטולי משקל.

את העיסוק בממדים התיאולוגיים של "צרכנות מודעת" אבקש לפתח כאן מתוך פרספקטיבה בסיסית ורחבה. נקודת המוצא אותה אנסה לבחון היא זו: הרעיון לפיו לא ניתן להתקיים בעולם הזה מבלי שהדבר יפגע בבעלי חיים ולכל הפחות בצמחים קשה לעיכול, גם אם נקבל את ההנחה ההומניסטית לפיה עליונות המין האנושי מצדיקה את הפגיעה ביצורים חיים, או לחילופין את ההנחה הפוסט-הומניסטית לפיה חייתיותו של האדם מחייבת אותו ליטול חיים, בדומה לכל חיה אחרת. אם האדם הוא נזר הבריאה, הרי שהמצב הטראגי הזה פוגם בשלמותו המוסרית; ואילו הוא חיה ככל החיות, הרי שמצבו טראגי בדיוק כמו יתר בעלי החיים. כך או כך, אנו שבים אל אותה הבעיה עצמה – הקיום האנושי כרוך באופן אינהרנטי בגרימת סבל או לכל הפחות בפגיעה בחייהם של מינים אחרים.

אחד מההוגים שפיתחו את כיוון המחשבה הזה בדורות האחרונים הוא הרב אהרן שמואל תמרת, שהיה רבו של הכפר הפולני מילייציץ בראשית המאה ה-20. בדרשה לעשרת ימי תשובה, הרב תמרת מציב את ההימנעות מאכילה ביום הכיפורים בתור רגע של היטהרות מההיבט הטראגי הכרוך בצריכת מזון:

אולם הלא כתוב בתורה "ועניתם את נפשותיכם", ולא "וסגפתם" […] וכל הענויים הללו הם לא סגופים הפועל לסגף את הגוף ולכלותו, אלא אדרבה – הנם שב ואל תעשה את מעשה הכליון וההשחתה על המזונות ועל יתר הצרכים. […]

ביום המלא נדיבות ורחמים הזה צריך האדם לנהוג סלסול בעצמו ולפרוש מכל צרכי החומר שיש בהם כליון והשחתה, כי, כידוע, כל צרכי הגוף מתפרנסים מכליונם ובעורם של המזונות, ושמם מוכיח עליהם: "אוכל" מלשון כליון. […]

צריך האדם להתאפק ביום זה ולהסתיר את פחיתותו הגופנית המטבעה בו, על פי רצון הבורא הנעלם, כבכל בעלי החיים, הלא הוא החוק הטרגדי השולט בעולם הברואים השפלים, שפרנסת כל יצור מסתמכת על השחתתם ובעורם של יצורים אחרים, – למען לא יתראה האדם כמשחית ומבער לפחות ביום המכובד הזה. […]

ומדוקדק מאוד לפי זה לשון "ועניתם" שהוראתו האמתית היא לא סגופים וחבלות אלא ענוה והכנעה, שלא יתמלא גופו מחורבנם של אחרים.^[1]

הפתרון שהרב תמרת מציע בנוגע לאי מוסריותה של האכילה, אינו בהפיכתה למוסרית יותר, אלא בשימור עמדה של 'קבלת הדין' ביחס לסדר הקוסמי. אין בו ציפייה כלשהי כי החיים של עובדי השם יהיו סגפניים יותר, וכמובן שאין בו תביעה להימנעות יומיומית מאכילה; לפי הרב תמרת, ההיחלצות מאכזריותו של הסדר הקוסמי קורית במסגרת ריטואלית המזוהה עם זמן-מרחב מקודש שיש בו פנייה רבת עוצמה – אך ארעית מיסודה – לעבר אוטופיה קוסמית אלטרנטיבית. התפיסה הזו עשויה להזכיר לנו את ה-TAZ (Temporary Autonomous Zone), שתואר בחן רב בספרו של האנרכיסט חכים ביי. הכוונה היא לאזור אוטונומי ארעי בו מתקיים סדר אלטרנטיבי ואוטופי, שנועד מראש להתקיים לפרק זמן מוגבל. כפי שיכולים ללמד אותנו כמה מקרי בוחן מהעבר הלא-רחוק, הניסיון לשעתק את סדריו האוטופיים של ה-TAZ אל המציאות שמחוצה לו תוביל עד מהרה לתהליכים מהירים של התמסחרות ואִיבּון, בצורה שתפקיע ממנו את מהותו האוטופית. דווקא ההשלמה עם ארעיותו של הסדר האוטופי, עם חוסר האפשרות ליישמו במסגרת הסדרים הקיימים, תאפשר לו לשמר את קולו הטהור והצלול, שיישאר בירכתי התודעה מבלי שייספג ברקמת החיים של הסדרים הדכאניים אותם הוא מבקש לאתגר.

בדומה לTAZ, גם התענית ביום הכיפורים מכוננת – למשך זמן מוגבל – קיום שלא כרוך ב'חורבנם של אחרים', ולו כמלוא הנימה. אין ספק שמדובר במצב שאינו רצוי באף יום אחר בשנה; ויחד עם זאת, קיומו החד-פעמי של יום הכיפורים אחת בשנה, מציב אותו כמעין מגדלור שלאורו ניתן לכונן שאיפה מתמדת להימנעות מפגיעה בבעלי חיים במסגרת סדרי החיים הארציים. 

על השפעותיו האפשריות של חזון זה על התנהלות צרכנית יומיומית, ניתן ללמוד מדבריו הבהירים של ר' משה קורדובירו בספרו 'תומר דבורה':

עוֹד צָרִיךְ לִהְיוֹת רַחֲמָיו פְּרוּשִׂים עַל כָּל הַנִּבְרָאִים, לֹא יְבַזֵּם וְלֹא יְאַבְּדֵם. שֶׁהֲרֵי הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה הִיא פְרוּשָׂה עַל כָּל הַנִּבְרָאִים דּוֹמֵם וְצוֹמֵחַ וְחַי וּמְדַבֵּר. וּמִטַּעַם זֶה הֻזְהַרְנוּ מִבִּזּוּי אוֹכְלִים. וְעַל דָּבָר זֶה רָאוּי, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה אֵינָהּ מְבַזָּה שׁוּם נִמְצָא וְהַכֹּל נַעֲשָׂה מִשָּׁם כְּדִכְתִיב: "כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂית", כן יִהְיֶה רַחֲמֵי הָאָדָם עַל כָּל מַעֲשָׂיו יִתְבָּרַךְ. […] וְעַל דֶּרֶךְ זֶה לֹא יְבַזֶּה בְּשׁוּם נִמְצָא מִן הַנִּמְצָאִים שֶׁכֻּלָּם בְּחָכְמָה, וְלֹא יַעֲקֹר הַצּוֹמֵחַ אֶלָּא לְצֹרֶךְ, וְלֹא יָמִית הַבַּעַל חַי אֶלָּא לְצורֵך.^[2]

דביר ורשבסקי הוא פעיל חברתי וחבר הנהלת עוז ושלום.

לא רק הצבא צועד על קיבתו

אוכל זה דבר חשוב מאוד בשביל הרוח. רוצים ראיה? הנה לפניכם, לתורה יש כמה התחלות פוטנציאליות וכולן פותחות באכילה. בפעם הראשונה שאלוהים דיבר עם האדם הוא ביקש ממנו לאכול. כך נאמר: "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל" (בראשית ב, טז).

על התחלת התורה בפרשת בראשית מעיר רש"י בשם המדרש, שלא היה צריך להתחיל את התורה אלא בפסוק "החודש הזה לכם ראש חדשים". בדיקה מהירה מגלה שהפרק מדבר על אכילה; אכילת קרבן פסח על מצות ומרורים.

בפרק שלנו משה קוצף ומבקש לדעת מה נעשה בקשר לשחיטת קרבן החטאת ואכילתו על ידי בני אהרן "וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף" (טז). על פי מסורת חז"ל המילים דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מציינות את חצי התורה בתיבות. כך שהחצי השני של התורה פותח בהחמצת אכילה.

בפרק הבא התורה אוסרת באכילת בעל חיים שהוֹלֵךְ עַל-גָּחוֹן. הוי"ו של המילה גחון נכתבת גדולה, ולפי המסורת היא מציינת את חצי התורה באותיות. הנה שוב חצי התורה באותיות דן אף הוא במה מותר או אסור לאכול. יהדות של אוכל. שיהיה לכם בתיאבון.

(הרב דוד מנחם הוא פייטן, מוזיקאי וסופר – מאתר 929)

שמירה על בריאות הנפש

חלילה לי מלהאמין כן, לפי שאם כן היה ספר תורת ה' במדרגת ספר קטן מספרי הרפואה… ואין זה דרך תורת ה' ועומק כוונותיה. וגם שעינינו הרואות האומות האוכלים בשר החזיר השקץ והעכבר ושאר העופות והבהמות והדגים הטמאים חיים כולם היום חזקים כראי מוצק ואין עייף וכושל בהם… וגם יש מהעשבים והצמחים מזיקים מאד וממיתים בארסיותם… ממה שזכרו חכמי הרפואה, ולא אסרה התורה אכילתם, וכל זה ממה שיורה, שלא באה התורה האלוהית לרפאות את הגופות ולבקש בריאותם אלא לבקש בריאות הנפש ולרפואת תחלואיה. ולכן אסרה המאכלים… ומפני זה אמר יתברך: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ"…ולא קראם הכתוב מזיקים ולא מחליאים, כי אם טמאים ותועבה, להורות שהיה עטם איסורם מפאת הנפש, ולא מפאת הגוף.

(פרוש אברבנאל לויקרא יא, יג)

אל תנבלו את עצמכם

"חכו ממתקים כולו מחמדים" (שיר השירים ה טז …) רבי חייא בר אבא אמר: בנוהג שבעולם, פועל עושה עם בעל הבית, על ידי שהוא מנבל עצמו בטיט הוא נותן לו שכרו. אבל הקב"ה מזהיר את ישראל ואומר להם: בני, אל תנבלו עצמכם בדבר רע, ואני נותן לכם שכרכם, זהו שכתוב: "אל תשקצו את נפשותיכם … כי אני ה' אלהיכם"(ויקרא יא מג-מד) ["ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכתובת קעקע לא תתנו בכם, אני ה' "] – מהו אני ה'? נאמן אני לשלם מתן שכר על כך. אתמהה! הוי: "כולו מחמדים".

(במדבר רבה פרשה י סימן א)

פִּגּוּמִים / ארז ביטון

עַל סַף חֲצִי בַּיִת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
עָמַד אָבִי
מַצְבִּיעַ לִצְדָדִים וְאוֹמֵר:
בַּהֲרִיסוֹת הָאֵלֶּה,
נִבְנֶה פַּעַם מִטְבָּח
לְבַשֵּׁל בּוֹ זְנַב לִוְיָתָן
וְשׁוֹר הַבָּר,
וּבַהֲרִיסוֹת הָאֵלֶּה
נָקִים פִּנַּת תְּפִלָּה
לִמְצֹא מָקוֹם
לְמִקְדָּשׁ מְעַט.
אָבִי נִשָּׁאֵר בַּסַּף
וַאֲנִי כֹּל יָמַי
מַצִּיב פִּגּוּמִים

_(אֶל לֵב הַשָּׁמַיִם. מתוך 'ספר הנענע' משנת 1979)

^[1] מוסר התורה והיהדות, אמונה טהורה, עמ' 15-16.

^[2] תומר דבורה, פרק ג.