"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה"

(שמות י"ב, ב)

הזה-  נִתְקַשָּׁה מֹשֶׁה עַל מוֹלַד הַלְּבָנָה, בְּאֵיזוֹ שִׁעוּר תֵּרָאֶה וְתִהְיֶה רְאוּיָה לְקַדֵּשׁ, וְהֶרְאָה לוֹ בְּאֶצְבַּע אֶת הַלְּבָנָה בָּרָקִיעַ וְאָמַר לוֹ כָּזֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ (שם). וְכֵיצַד הֶרְאָהוּ? וַהֲלֹא לֹא הָיָה נִדְבָּר עִמּוֹ אֶלָּא בַּיּוֹם? שֶׁנֶּ' "וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ה'" (שמות ו'), "בְּיוֹם צַוֹּתוֹ" (ויקרא ז'), "מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה" (במדבר ט"ו)? אֶלָּא סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה נֶאֶמְרָה לוֹ פָרָשָׁה זוֹ וְהֶרְאָהוּ עִם חֲשֵׁכָה:

(רש"י לפסוק)

השינוי בשמות החודשים

וכבר הזכירו רבותינו זה הענין, ואמרו: "שמות חדשים עלו עמנו מבבל" (ירושלמי ראש השנה א ב, בראשית רבה מח ט), כי מתחילה לא היו להם שמות אצלנו. והסיבה בזה, כי מתחילה היה מניינם זכר ליציאת מצרים אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב: "ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון" (ירמיה טז יד-טו), חזרנו לקרוא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו השם יתברך. כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז, עזרא ו טו, נחמיה א א) ובמגילת אסתר (ג ז). ולכן אמר הכתוב בחודש הראשון הוא חדש ניסן, כמו הפיל פור הוא הגורל (שם). ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכולם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה.

(רמב"ן שמות פרשת בא פרק יב פסוק ב)

שמיני, שבת החודש וקתדרלות בזמן

הרבה דליה מרקס

"הָאֵרוּעִים אֵינָם נִרְשָׁמִים בִּרְצִיפוּת, וְלֹא הַסֵּדֶר הוּא שֶׁיִּתֵּן בָּהֶם מוּבָן" (רבקה מרים, בחילופין, כרמל 2008). רבים ורבות יזדהו עם קביעתה של המשוררת, בוודאי בישראל, ועל אחת כמה וכמה מאז אירועי השבת הארורה. ובכל זאת, דומה שדווקא בתקופות של אי סדר וכאוס, יש בזמן, סימונו ומנייתו כדי להקל ולהקנות מידה של סדר ומשמעות.

כל אחד ואחת מאיתנו ארוגים בתוך מערכות זמן רבות ומגוונות – מערכת היום, השבוע, החודש והשנה, הזמן היהודי והפרטי, המשפחתי והמקצועי, האישי והלאומי, האנושי והקוסמי. לעתים הזמן לוכד אותנו בציפורניו ולעתים מערסל אותנו בנועם. עתים רץ ומדלג כמו לא חש במהמורות הדרך ועתים שוכן כבד בין כתפינו ועל הקמטים שבין עינינו. הזמן, על כל מערכיו וסיעופיו הוא רשת המובנים וההקשרים שמהם ארוּגים חיינו.

שבת זו, שבה נקרא את פרשת שמיני, ובה חלה השנה שבת "החודש", נותנת הזדמנויות להרהר ברשת המסועפת הזו של מערכות הזמנים שבתוכן אנו חֲפונים וארוגות, מערכות הנותנות לנו מבנה ומשמעות בעולם מבלבל ולא פשוט. בשורות הבאות אמנה ארבע מערכות של זמן, ששבת זו מזמינה אותנו להרהר בהן.

א.  זמן מעגלי, זמן קווי: הפרשה פותחת במילים, "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" (ויקרא ט, א) חנוכת המשכן, אירוע מכונן ורב הדר, חל ביום השמיני למילואים, אחרי שבעת ימי ההכנה של בני אהרון, בהם שהו במשכן והתכוננו אליו (שם ח, לג). אם שבעת ימי ההכנה, ימי המילואים, מייצגים את שבעת ימי הבריאה, ורבים הם קווי הדמיון בין סיפור בריאת העולם ובין הקמת המשכן, הרי שהיום השמיני הוא היום שמעבר לבריאה.^[1]  היום השמיני, שמתחיל מערכת חדשה, מסמל את הטבע שמעבר לטבע, את העל-טבעי. גם הכניסה בבריתו של אברהם, ברית המילה, מצוינת ביום השמיני לאחר שהתינוק שהה בעולם שבוע שלם.

לעומת שבעת ימי הבריאה, שהיו אירוע חד פעמי אבל מצוינים שוב ושוב בזמן של המערכת השבועית, כלומר בזמן המעגלי, חנוכת המשכן היא אירוע חד פעמי, השרוי בנקודת זמן מסוימת על רצף הזמן הַקַּוִּי, ההיסטורי, הבלתי חוזר על עצמו.

ב.  זמן וייעוד: בעוד פרשתנו מוסרת את מועד חנוכת המשכן רק ביחס לשבעת ימי המילואים שקדמו לו, נמסר במקום אחר מועדהּ המדויק: "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, יז). האירוע המכונן חל בראש החודש של החודש הראשון, החודש שאנו מכנים "ניסן" בעקבות שָׁבֵי בבל. החודש הראשון של השנה השנייה לצאת ישראל ממצרים. בתולדות חייהם הקצרים, לפי שעה, של בני ישראל, תאריך זה מסמל את יציאתם מבית עבדים לחיים של בני חירות.

קריאת האל למשה ואהרון ערב יציאת מצרים פותחת במילים: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב). ואותן אנו קוראי בשבת שלפני ראש חודש ניסן, שבת "החודש". הפסוק הזה מספר שמות אינו רק תיאור זמן. הוא מלמד על המתנה האדירה שנמסרה לעם העבדים היוצאים לחופשי –זמן יחודי להם שבא לידי ביטוי בלוח השנה! האחריות לזמן היא זכותם הסגולית של בני החורין – כשהיו שרויים בשעבוד מצרים זמנם היה בידיי המצריים משעבדיהם, ולהם לא הייתה שום שליטה בזמן.. עם ישראל נולד כעם עִם הולדת הזמן שלו!

ההוראה על החודש הראשון איננה קביעה פורמלית גרידא, רבי ישמעאל למד מן הפסוק את הציווי לישראל לקבוע את החודש לדורותיהם: "מֹשֶׁה הֶרְאָה אֶת הַחֹדֶשׁ לְיִשְׂרָאֵל, וְאָמַר לָהֶם: כַּזֶּה הֱיוּ רוֹאִין וְקוֹבְעִין אֶת הַחֹדֶשׁ לַדּוֹרוֹת" (מכילתא דרבי ישמעאל, בוא דפסחא ב, א). ורש"י מפרש: "הֶרְאָהוּ לְבָנָה בְּחִדּוּשָׁהּ וְאָמַר לוֹ: כְּשֶׁהַיָּרֵחַ מִתְחַדֵּשׁ יִהְיֶה לְךָ רֹאשׁ חֹדֶשׁ" (שמות יב, ב). הזמן אינו בבחינת זרימה רציפה, סתמית ואדישה אלא שיש משמעות לעתים שנקבעים בה, ומי שעליהם מוטלת מלאכת קביעת העתים הם ישראל.

ג.  זמן וייחוד: לכל תרבות מערכת החגים, המועדים והימים המצוינים שלה, והיא תעודת הזהות הייחודית החקוקה בחוויית הקיום הספציפית של כל עם. קביעת הזמנים על פי הלבנה מייחדת את ישראל (ולפחות האופן המיוחד שבו היא נקבעת, שכן, עוד עמים מונים לפי הלבנה). במכילתא נאמר: "נִמְצֵינוּ לְמֵדִין, שֶׁהַגּוֹיִם מוֹנִין לַחַמָּה, וְיִשְׂרָאֵל לַלְּבָנָה. וְלֹא דַּיָּם לְיִשְׂרָאֵל, אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, מַגְבִּיהִין אֶת עֵינֵיהֶן לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. וּכְשֶׁהַחַמָּה לוֹקָה, סִימָן רַע לַגּוֹיִם, שֶׁהֵן מוֹנִים לַחַמָּה. וּכְשֶׁהַלְּבָנָה לוֹקָה, סִימָן רַע לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם מוֹנִים לַלְּבָנָה" (שם, ח). החובה לקדש את החודש, ובמיוחד בימים שבהם הלוח עוד לא היה קבוע, מצריך את ישראל שיהיו "מַגְבִּיהִין אֶת עֵינֵיהֶן לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם", ויתנו דעתם על מערכת היחסים המיוחדת עִמו. מבט זה המחפש את הירח במולדו אבל גם את אבינו שבשמים ומסמן את ייחודם מול אומות העולם.

לא זו אף זו, המדרש לומד את המילה "לָכֶם" כהאצלה מלאה של האחריות לניהול הזמן מהאל לישראל:

אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: לְשֶׁעָבַר הָיָה בְּיָדִי, שֶׁנֶּאֱמַר, "עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים" (תהלים קד, יט), אֲבָל מִכָּאן וָאֵילָךְ הֲרֵי מְסוּרָה בְּיֶדְכֶם בִּרְשׁוּתְכֶם, אִם אֲמַרְתֶּם הֵן, הֵן. אִם אֲמַרְתֶּם לָאו, לָאו. מִכָּל מָקוֹם יְהֵא "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם". וְלֹא עוֹד אֶלָּא אִם בִּקַּשְׁתֶּם לְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנָה, הֲרֵינִי מַשְׁלִים עִמָּכֶם, לְכָךְ כְּתִיב: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם". (שמות רבה טו, ב ומקבילות נוספות)

העיסוק בזמן מראה את הדינמיות של קביעת העתים, והוא בבחינת שיתוף פעולה בין ישראל ובין הקב"ה. ולפי המדרש, האל מבטיח לקבל את שיפוטם של ישראל בנוגע לקביעת הזמנים ועיבור השנים ("הֲרֵינִי מַשְׁלִים עִמָּכֶם").

ד.  "וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?" (רחל בלובשטיין-סלע): בנוסף לזמן המעגלי החוזר על עצמו והזמן הַקַּוִּי החד פעמי, ובנוסף לזמן השמיימי והזמן האנושי, יש זמן שפועל מעל לזמן ואולי  אף מתקיים בעולם באופן בו-זמני. זמן שאינו מתחשב בזרימה הרציפה של האירועים ובסדרם. במדרש קהלת רבה נאמר: "'וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי', זֶה הָיָה רָאוּי לִהְיוֹת תְּחִלַּת הַסֵּפֶר, וְלָמָּה נִכְתָּב כָּאן? אֶלָּא שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה" (א, יב, וראו מכילתא דר"י, שירה, ז). ואולי יש להבין זאת כך, בתודעה האנושית נרשמים האירועים באופן שאין בו רציפות או סדר, אם נשאל את לשונה של המשוררת רבקה מרים – יש זיכרון ישן שפתאום עולה וצף ומקבל ממשות. יש זמנים שכלל אינם זמינים בתודעתנו וזמנים שאנחנו חיים אותם שוב ושוב. ויש, שאירוע אחד הופך ומהפך בנו ובכל מה שידענו, ועלינו לבלות את המשך ימינו ושנותינו במאמץ שהזמן ייתן בו משמעות ותיקון.

*

"הָאֵרוּעִים אֵינָם נִרְשָׁמִים בִּרְצִיפוּת, וְלֹא הַסֵּדֶר הוּא שֶׁיִּתֵּן בָּהֶם מוּבָן", כתבה רבקה מרים. אולם על אף אופיים הכאוטי של חיינו, שאי אפשר למשטר את זרימתם, הזמן הוא מבט וחלון וראי, שדרכם אנו ממשמעים את מציאותנו בזמן, כיחידים וכציבור. לא בכדי כינה ההוגה הרב אברהם יהושע השל את השבתות "הקתדרלות האדירות שלנו", המבנים האדירים שאיש לא יוכל לשלוח בהם יד ולפגוע בהם. עיקר עבודת הדת היהודית, גרס השל, הוא "אדריכלות בזמן".^[2] דומה שבמיוחד בתקופות של אי-סדר ואי-ודאות, הזמן עומד לצידנו בניסיון הנמרץ והנכמר לעשות סדר, לתת בהם מובן ואף מקנה מידה של שליטה בכאוס.

הרבה דליה מרקס היא חוקרת תפילה (ליטורגיה) בהיברו יוניון קולג' בירושלים. ספרה, בזמן: מסעות בלוח השנה היהודי-ישראלי (ידיעות ספרים) 2018  תורגם לשפות אחדות ועתיד לראות אור גם באנגלית.

חשיבות הלבנה

"עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו" (תהלים קד יט). אמר ר' יוחנן: לא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד, "יהי מאורות" (בראשית א יד) "מארת" כתב. אם כן למה נבראת הלבנה? אלא לקדש בה ראשי חדשים וראשי שנים. ר' שילה דכפר תמרתה בשם ר' יוחנן: אף על פי כן, "שמש ידע מבואו", מיכן שאין מונין ללבנה אלא אם כן שקעה החמה. … אם כן למה נבראת לבנה? אלא צפה הקב"ה שאומות העולם עתידין לעמוד ולעשות אותן אלוהות, ואמר: אם בשעה שהם שנים והם מכחישין זה את זה אומות העולם עושין אותן אלוהות, אילו היה אחד על אחת כמה וכמה. … "וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" … לימים – אילו ראשי חדשים. ושנים – אילו ראשי שנים, שיהיו אומות העולם מונים לחמה וישראל ללבנה: "החודש הזה לכם ראש חדשים"

(פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא ה החודש הזה)

התגלות במקום הטומאה

"ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר: החדש הזה לכם וכו' ". בארץ מצרים נגלה עליהם הקב"ה, זה אחד מן המקומות שנגלה הטהור במקום הטומאה. וכל כך למה? בשביל ישראל. "החודש הזה לכם" – משעה שבראתי את עולמי לא התחלתי לגאול אומה מתוך אומה אלא לכם אני מחדש הדבר הזה.18 דבר אחר: "החדש הזה לכם" – אמר הקב"ה: משעה שבראתי את עולמי הייתי נושא משאוי לחשב חשבונות של חדשים. מכאן ואילך הוא מסור לכם. לכם הוא מסור, ואין אתם מסורין בידו.

(תנחומא (בובר) פרשת בא סימן ח)

פרשת החודש וראש חודש ניסן

השבת נקרא במפטיר של פרשת השבוע את 'פרשת החודש'. השבת כולה נקראת 'שבת החודש', על שם הקריאה הזו. זוהי הקריאה הרביעית לאחר פרשיות 'שקלים', 'זכור' ו'פרה'.

ומה כל כך מיוחד בקריאה הזו? על כך ננסה לענות בשורות הבאות.

המצווה הראשונה בתורה, שעליה נאמר ברש"י הראשון בתורה ש"לא היה צריך להתחיל את התורה" אלא ממנה, היא המצווה של פרשת החודש: "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה".

יש במצווה הזו דבר גדול מאוד שצריך להבין.

על מנת לצאת ממצרים צריך מכנה משותף של עם. יחידים אינם יוצאים ממצרים, רק כעם יש אפשרות לשרוד.

המכנה המשותף המפורסם ביותר של עם, הוא- לוח שנה משלו!

לכל עם שמכבד את עצמו יש לוח שנה. כך הוא מונה את הזמנים שלו, ומציין את חגיו ומועדיו. וכך גם לנו, עוד טרם היציאה ממצרים- מתקבל הציווי על הלוח העברי. כך מתחילה התורה של העם, וכך אפשר לצאת ממצרים!

אך לא די בכך. בפסוק יש כפילות מיוחדת במינה: מצד אחד "ראש חודשים", ומצד שני "לחודשי השנה".

מעטים העמים שסופרים גם 'חודשים' וגם 'שנה'. רוב העמים בחרו את אחד מהשניים: או לוח שפועל על פי הירח וסופר חודשים, למשל כמו המוסלמים, שאין לו כלל קשר לזמן בעונות השנה אלא אך ורק לחודשים. פעם בשנים עשר חודשים בדיוק, כשהירח נראה בפעם הראשונה הם מתחילים את הרמדאן, ועד שהוא מתכסה. או לוח שנה שמונה שנים דווקא- על פי השמש, ועונות השנה למשל, שתלויות בשמש, יהיו קבועות אצלו. כך אנו מוצאים בלוח האזרחי- הגרגוריאני, שבו תמיד אוגוסט יהיה בקיץ וינואר בחורף.

ואצלנו יש חידוש גדול- לוח ירחי שמשי! לוח מאתגר מאוד שמשלב את ה'חודש' וה'שנה', שיש בו גם ספירה לפי הירח וגם לפי השמש. ישנם עמים בודדים ונידחים שיש אצלם לוח כזה, כמו למשל בהודו ובמסופוטמיה, אך אין ספק שהמפורסם והמדויק ביותר מתוכם הוא הלוח העברי והמיוחד שלנו.

נסיים בדברי הפסיקתא שמדגישים עד כמה יש לנו חלק ואפילו אחריות בחישובי הלוח העברי, שהיוזם שלו הוא הקב"ה בעצמו:

"כל אותם שני אלפים וארבע מאות וארבעים ושמונה שנים עד שלא יצאו ישראל ממצרים היה הקדוש ברוך הוא יושב וחושב חשבונות ומעבר עיבורים ומקדש את השנים ומחדש החדשים, עד שיצאו ישראל ממצרים ומסרם להם, שנאמר: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמור החודש הזה לכם", מהו לאמר? אמר להם: מיכאן ואילך הרי ראשי חדשים מסורים לכם."

(משה מאלי, מאתר 'שאו מרום – אסטרולוגיה יהודית')

[1] ראו למשל, קהלת רבה יא, ב.

[2] אברהם יהושע השל, השבת: משמעותה לאדם המודרני, בתרגוםאלכסנדר אבן-חן, ידיעות ספרים, מהדורה שנייה, 2012.