"אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֺת ה' אֱלֹקיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם . אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים"

(ויקרא ד, כ"ב-כ"ג)

אֱ-לוֹהַּ בְּשִׁמְךָ / יַנַּיי

אֱ-לוֹהַּ בְּשִׁמְךָ נִקְרֵאתָה / בַּת קוֹל מֵאֹהֶ[ל] עֵת קָרָאתָה

גֶּבֶר נֶאֱמָן מְאֹד יִקַּרְתָּה / דִּבֵּר לוֹ לְבַד מֶנּוּ כִּי הִקְרֵאתָה

הַמִּסִּנַי  קוֹלְךָ הִשְׁמִיעַ / וְכָל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ שָׁמַע

זִמּוּן אֹהֶל כְּהוּעַשׂ כִּשְׁמַע / חוּץ מֶנּוּ קוֹל לֹא הֻשְׁמַע

טַעַם קְרִיאָה הִקְדַּמְתָּהּ לְדִבֵּר / יָהּ לֵידַע בְּמִקְרָא וּבְדִבֵּר

כִּי אַתָּה הוּא הַקּוֹרֵא וְהַמְּדַבֵּר / לְקָ[ראוּי] וּמְדֻבָּר קָרָאתָה וַתְּדַבֵּר

מה בין עבודת הקורבנות ותפילה

ארנה תנעמי גרמי

פרשת ויקרא עוסקת כולה בפירוט הקורבנות שיש להקריב בבית המקדש, עם ישראל מקבל פירוט של עבודת הקורבנות לאורך כל הספר ולצד זה את פירוט הסיבות שבגינן על כל אדם להקריב קרבן. כמו כן, עבודת הקורבנות נוגעת לבעלי תפקידים שונים הנדרשים להקריב קרבן. בשלושת הרגלים,  יש חובה לעלות לבית המקדש ולהקריב קורבן מבעלי חיים שונים או מן הצומח. עד ספר ויקרא הקרבת הקורבנות היא על בסיס רצון חופשי, ובפרשת ויקרא עם הקמת המשכן, בני ישראל מצווים להקריב קורבנות באופן סדיר וממוסד. אבותינו – אברהם יצחק ויעקב,  נהגו להקריב קורבנות על בסיס רצונם החופשי וללא כללים מסודרים.

עולה תמיהה מדוע נדרש מיסוד של פרקטיקה זו, לשם מה היא נועדה ומה ניתן ללמוד מן הפסוקים והמדרשים על כוונת האל בעבודת הקורבנות.

במסכת ברכות בירושלמי רבי יהושע בן לוי קובע: 'תפילות מאבותִ למדום' ולעומתו, רבנן גורסים: 'תפילות מתמידין גמרו'. משמע, חכמינו מנסים להבין מהיכן נוצרה התפילה שאנו מתפללים כיום, כאשר רבי יהושע טוען כי התפילה נלמדה עוד מאבות האומה, ואילו רבנן גורסים כי מקורבנות התמיד נולדה התפילה כפרקטיקה חלופית לקורבנות, שיש להמשיך גם לאחר חורבן בית המקדש.

אצל אבותינו הקשר עם בורא עולם היה דרך תפילה אישית שיש בה שיחה ישירה עם אלוהים. שיחה המורכבת מהודיה, בקשות ותחנונים. כאשר בית המקדש חרב נדרשו חכמים להתקין את התפילות כתחליף לעבודה היומיומית בבית המקדש ונדמה כי נוסח התפילה שנתקבע ונשתמר בין קהילות ישראל מביא לידי ביטוי את עבודת השם שרצו חכמינו לשמר. אך מה על אותה תפילה אישית נוסח אבותינו?

דליה מרקס במאמרה 'המכוון ליבו' מבחינה בין שתי הגישות הנוגעות לתפילה. האחת – התפילה הנגזרת מאבות האומה כמו שמציינת הגמרא מדגישה את המיית הלב ואת הקשר לאבות האומה. ואילו השנייה – מדברת על התפילה כחלופה  לקורבנות ועוסקת בביצוע המדוד והמדויק שלה. הדיון כאן יתמקד במתח בין שתי הגישות וירצה להציג דרך פרשת ויקרא דווקא את החיבור בין שתי גישות אלו.

פרשת ויקרא פותחת ב: א וַיִּקְרָ֖א אֶל־משֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר: ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן לַֽיהֹוָ֑ה מִן־הַבְּהֵמָ֗ה מִן־הַבָּקָר֙ וּמִן־הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת־קָרְבַּנְכֶֽם:

הפרשנים מבקשים להבין לשם מה נדרשת המילה "מכם" ומפרשנים כי "מכם" = מממונכם. ייתור המילה נועד להדגיש את ההשקעה הכספית האישית. הספורנו ביאר אף הוא את המלה "מִכֶּם" במשמעות אחרת לגמרי – "אדם כי יקריב מכם: כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה". לדעת הספורנו כוונת המלה "מִכֶּם" היא לציין שההקרבה צריכה להיות פעולה בעלת משמעות פנימית עמוקה. לא די בפעולה חיצונית של הבאת קרבן אלא ההקרבה צריכה להיות מתוך עצמו של אדם, מפנימיותו. פעולת ההקרבה צריך שתלמד על שינוי פנימי שעובר המקריב. ולכן בעת הבאת הקרבן צריך האדם שמביאו להתוודות על מה שעשה ולהיכנע לפני הקב"ה, במקרה זה חשובה מאוד הכוונה עד כי אדם שכוונותיו לא היו נתונות לקורבן שהביא, קורבנו פסול.

הרמב"ם במורה נבוכים פותח לנו צוהר חדש לטעם הקורבנות – עבודת הקורבנות הינה צורך השעה בתקופת בית המקדש, והקב"ה בעזרת העבודה הזאת מבקש לתת כלים המתאימים לאותו הדור כדי שיוכל להתקרב, או בשפתנו היום, להתחבר לאלוהים. וזו לשונו:

כי אי-אפשר לצאת מניגוד לניגוד בבת-אחת. לכן אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכין אליו בבת-אחת… והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן… לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו, הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו… לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה.

ע"פ הרמב"ם, בני ישראל זקוקים לעוגן מוכר, והקורבנות באותה התקופה היו דבר טבעי עבורם. האלוהים מבקש לתת להם דרך מוכרת בה יוכלו להתחבר אליו מתוך עולמם. עבודת הקורבנות אמנם לא מבקשת מישראל להקריב קורבנות אדם כפי שעשו הגויים סביבם, אך מאפשרת להם להתחבר ולהתקרב לבורא עולם דרך הקרבתם של בעלי חיים וצמחיה מהטבע הסובב אותם.

יחד עם זאת, בין שלל הסיבות וההסברים לעצם הקרבת הקורבן ולמהותו, האיר את עיני המדרש בויקרא רבה, המספר על העני והמלך אגריפס שרצו להקריב קורבן. המדרש מאפשר לנו להבין לעומק את מהות עבודת הקורבנות, וזו לשונו:   

אגריפס המלך ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות. שלח ואמר לכהן גדול "אל יקריב אדם היום חוץ ממני". בא עני אחד ובידו שתי תורים. אמר לכהן "הקרב את אלו". אמר לו "המלך צווני ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום". אמר לו "אדוני כהן גדול, ארבעה אני צד בכל יום ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים. אם אי אתה מקריבן אתה חותך פרנסתי." נטלן והקריבן. נראה לו לאגריפס בחלום קרבן של עני קדמך. שלח ואמר לכהן גדול "לא כך צויתיך אל יקריב אדם חוץ ממני היום?!". אמר לו אדוני המלך, בא עני אחד ובידו שתי תורים. אמר לי "הקרב אלי את אלו". אמרתי לו "המלך צוני ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום". אמר "ארבעה אני צד בכל יום ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים. אם אי אתה מקריב אתה חותך את פרנסתי". לא היה לי להקריבן?! אמר לו "יפה עשית כל מה שעשית"…

הכהן והעני מזכירים לאגריפס המלך לשם מה נועדו הקורבנות. אגריפס לומד את הלקח  – הקורבנות מלווים באמונה, מהווים קשר לבורא עולם וצינור לקבלת השפע האלוהי. אין בעצם הקרבת הקורבן מאומה אם הוא לא נעשה מכוונת לב פנימית ורצון להיטיב ולהתקרב לבורא.

ומה מחבר בין סברות הפרשנים לבין עבודת הלב שלנו – התפילה?

נראה כי הקרבת הקורבנות מבקשת לחבר בין האדם לבוראו דרך פעולות מעשיות המביעות קרבה, לצד נגיעה בפנימיותו של האדם. בעבר הדבר נעשה דרך הקרבת הקורבנות עד שחרב הבית. והנה זכינו אנו שחכמים התקינו עבורנו תפילה מוסדרת על לשונה. אך אל לו לאדם לטעות ולחשוב שבפעולה המעשית קיים את המצווה. עליו לזכור את אבותיו ולהתחבר אל השיחה הספונטנית עם האל. התפילה השלמה היא זו המזכירה לאדם את חובותיו כלפי בוראו כמלך ונתין דרך המחויבות היומיומית אליה ויחד עם זאת מצליחה לגעת בעומקי ליבו ומביאה אותו להתבודד עם בוראו ולבקש חיבור אינטימי וחשוף כמו בן לאביו. בנוסף, האדם המתפלל איננו עומד יחידי אלא הוא בתפילתו מצטרף אל כל הדורות שלפניו והופך להיות שותף בשרשרת המסירה של עם ישראל.

ארנה תנעמי גרמי היא מרצה ומנחת קבוצות בית מדרש.