"וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב, וְכָל-אִישׁ, אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיי"

(שמות לה, כב)

בעבור כי הנדבה בתכשיטין היא מצויה אצל הנשים יותר. וכולן היו להן [תכשיטים], ופרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד, ובאו תחילה. והאנשים – אשר נמצאו להם – הביאו עמהם. כי טעם 'על הנשים', שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן.

(רמב"ן על הפסוק)

  המקדש הביתי

"ויבואו האנשים על הנשים" (שמות לה,כב). הנשים הביאו את תרומתן לפני הגברים. אף בבניית המקדש הפרטי, בחוג המשפחה, צריכים להשתתף הן הבעלים הן הנשים, אך הנדבות הראשונות למקדש המשפחתי הן של האישה. כאשר היא נותנת את 'תכשיטיה' לחינוך הילדים ולהארת הבית באור התורה, נעשֶה הבית משכן לתורה ולמצוות והקב"ה שוכן בו.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

ויקהל פיקודי – על אמנות בניית המשכן 

שי זרחי

הפרשות המסיימות את חומש שמות, ויקהל- פיקודי, נראות כחזרה על הכתוב בפרשת תרומה.
שלוש הפרשות הללו וגם חלק מאלה שמופיעות ביניהן, עסוקות בפרטי הפרטים של בניית המשכן ומהוות כמעט חצי מספר שמות. פירוט ההנחיות הארוך הזה אומר דרשני.
בכדי לעמוד על משמעות המשכן במסע היחסים של עם ישראל עם אלוהיו עלינו לתאר כמה אבני דרך במסע:
ניסי עשרת המכות וקריעת ים סוף, מהווים את המפגש הראשון של יוצאי מצרים עם הכוחות של אלוהיו שמתגלים כניסים בטבע.
התגלות ה' במעמד הר סיני בקולות וברקים מפחידה מאד, ועם ישראל המבוהל מעדיף את התיווך של משה  במקום לקיים קשר ישיר עם אלוהיו. בשלב זה אלוהים 'מדבר' מהשמים, עִם עם ישראל על הארץ:  וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֹּ֥ה תֹאמַ֖ר אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן־הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם. (שמות כט, יט)
לוחות הברית הממזגים רוח אלוהים בתוך לוחות אבן חומריים, מייצגים לראשונה את האתגר להשכנת רוח בחומר שמהווה מיצוע בין השמיים והארץ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה–וֶהְיֵה-שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם. (שמות כד, יב) משה מתווך, עולה, מתמהמה ומוריד לוחות. לוחות של 'רוח-בחומר' כאלה שיכולים לִנְכֹּחַ  בארץ בין בני ישראל.
חטא העגל, ממש רגע לפני הורדת הלוחות, מדגיש את הרצון לאלוהים – עכשיו! ויש בו הפרדה חותכת בין הרוח המצויה למעלה, לבין החומר (פסל, עגל זהב) המצוי למטה.
הורדת הלוחות השניים המפוסלים על ידי משה עצמו, מלמדים על איזון אחר בין החומרי והרוחני, מזה שבלוחות הראשונים. למרות שינוי זה, משה עצמו קרן עור פניו, ובכדי לעמוד פנים אל פנים עם עמו הוא נזקק למסווה על פניו. זהו ביטוי נוסף לאי – ההתאמה שבין האור הרוחני – אלוהי שדבק במשה, לבין החומרי – ארצי – אנושי.

ניתן להבין את בניית המשכן על רקע חיפושי דרך אלו, כמסע לשכנות קרובה יותר של עַם ישראל עִם אלוהיו. מטרת המשכן מופיעה בפרשת תרומה- וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם (שמות כה, ח)
המטרה מתממשת בסיום פרשת פיקודי-   וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן (שמות מ, לד)
אם כן, האתגר הגדול של המשכן הוא בנייתו של מרחב ארצי, חומרי, שרוח אלוהים תשכון בו בשכנות ובקרבה לעם ישראל, כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים מֵעָל (רחל).

איך בונים מבנה שתשכון בו רוח אלוהים?
מרוח אלוהים,  מחכמת לב, ומנדיבות לב.
ראשית, מקבלים תכנית אלוהית שיש בה תיאור החומרים, המידות, כתב כמויות, בקיצור כל מה שצריך לצאת אתו לעבודת הבניין. אבל מה עושים כדי שמהחומרים האלה לא יבנה שוב עגל זהב?
שני המנהיגים הגדולים, משה, הנביא, המצוי בקשר אינטימי עם אלוהים ומקבל את הנחיותיו, מוריד את התכנית למשכן מלמעלה למטה. ובצלאל אֻמָּן ואָמָּן, בעל חכמת הלב ורוח אלוהים: (וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה). הממונה כאדריכל- על הבנייה הממשית מלמטה למעלה. מומחיותו מיוחדת לעבודה בחומרים כך שיכילו בתוכם את הקודש.
העם כולו שותף פעיל בנדיבות לבו, להביא תרומה של כל חומרי הבניין. (יש לשים לב שהבאת הזהב לעגל אינה נקראת 'תרומה' ולא מוזכרת בה 'נדיבות הלב'). המשכן יבנה מנדבת לבם של בני ישראל. הנתינה הנדיבה מכל הלב, הופכת את הנותנות והנותנים לשותפים שליבם על קירות המשכן, בתוך כליו ואפילו על בגדי הכוהנים.

לפנינו בית שאין בכוונתו לייצג את מהות האלוהות, להבדיל מעגל הזהב. הבית הוא רק משכן שאמור לאפשר לאלוהות לשכון בו. התורה אוסרת על ייצוג חזותי של האל (פסל ותמונה) ומאפשרת ייצוג לשוני שלו. התמונה והפסל הסטטיים הם ייצוג מלא של חומר בתחפושת של אלוהות, לעומת הלשון (השפה) שהפערים שהיא יוצרת מכשירים אותה לייצג את האלוהות.
נדמה שריבוי הפרטים המנחים את בניית המשכן מבקשים להבטיח שלא נמיר את מה שאמור לייצג את האלוהי באלוהי עצמו, מה שעשוי לקרות בתמונה או בפסל ההופכים מדימוי של האל, לאל עצמו אותו עובדים ואליו מתפללים. (כך קרה עם נחש הנחושת)

ש.י.עגנון מביא בסיפורו "מזל דגים" (בכרך 'עיר ומלואה') דמות של עני יתום בשם בצלאל- משה. "שמימיו לא ראה לא דג חי ולא דג מבושל, חוץ מאותם שבמחזורים הישנים בתפילת טל ובתפילת גשם, והם ששימשו לו דוגמא לצייר דגים…" (מזל דגים). דמות זו עוברת בספור התפתחות מהיותו אֻמָּן המעתיק ציורים מהמחזורים והסדורים הישנים שבבית הכנסת, לאָמָּן ממש שמצייר דג חי במסעו הראשון אל מחוץ לבית הכנסת.
"הצייר כשהוא מבקש לצייר צורה מסיר עיניו מכל דבר שבעולם חוץ ממה שהיה חפץ לצייר. מיד הכל מסתלק חוץ מאותה צורה. וכיון שהיא רואה את עצמה יחידה בעולם הרי היא מתמתחת והולכת ומתפשטת ועולה וממלאה את כל העולם. כך אותו הדג. משנתן בצלאל – משה דעתו לצייר והתחיל מגדיל עצמו ומרחיב עצמו כמלוא כל העולם. התחילו עיניו [של בצלאל משה] גדלות והולכות ומקיפות את הדג, אותו ואת סנפיריו, אותו ואת קשקשותיו, אותו ואת ראשו, אותו ואת עיניו, שבראן יוצרן לראות בהן את עולמו. התחיל הדג פושט צורה ולובש צורה עד שנסתלק מצורת הדג […] והתחיל מתדמה והולך לדג שעלה ברצונו של הקב"ה לבוראו בבריאת הדגים ולא בראו והניחו לציירים לציירו". (מזל דגים).  

לפנינו תיאור תהליך היצירה שבתחילתו הצורה הממלאה את כל העולם ובסיומו האומן נוגע באידיאה האלוהית של הדג. ב'דגיות' עצמה.
עגנון מוליך אותנו בדרכי הביוגרפיה שלו ובדרכי תקופתו ועוקב אחר הרוח שעזבה את בית המדרש שהתנוון ועברה לדידו אל יצירת האמנות. "ראה בצלאל משה [את הדג] ואחזתו צמרמורת והתחיל לבו מפרכס ואצבעותיו מרתתות, כדרך בעלי אומנויות שמרתתין מתוך יסורי הרצון מתוך שמבקשים לספר מעשיו של הקב"ה כל אחד לפי דרכו, הסופר בקולמוסו והצייר במכחולו…" (מזל דגים).
השם בצלאל- משה, מחבר אותנו ישירות לפרשתנו ורומז שרוח הקודש שנדדה מהמשכן, למקדש ומשם אחרי החורבן לבית המדרש, נודדת בזמן החדש אל האמנות. ולדידו גם באומנות החזותית וגם בכתיבה הספרותית/שירית מצויה רוח הקודש.
"נתפשטו עיניו [של בצלאל -משה] כאותן המכמורות שצדין בהן דגים וכאותן המראות שמסתכלים בהן לנוי. באה צורת הדג וקבעה עצמה שם וקיבלה תוספת חיים כביכול יותר מאשר היה בו בדג בזמן שהיה חי" (מזל דגים)
רמז לרוח האלוהים שבאמן, באה כאן בתיאור תוספת החיים שהיצירה מוסיפה על המציאות עצמה.  

אפשר לראות במשכן המקרב את האלוהים לעם ישראל כראשית מהלך רוחני שבהמשך ההיסטוריה היהודית יכונה בשם "שכינה". לאחר חורבן בית שני, האתגר של קרבת אלוהים, במנותק מבית אלוהים שחרב, פיתח דרכים אחרות לעבודת השם. תפילה ולימוד תורה, במקום עבודת הקורבנות (קירבה), בכל מקום, ללא צורך בריכוז הפולחן למקום אחד. עבודת רוח אישית וקהילתית שאינה מותנית במתווכים, כוהנים, כבעבר. השכינה שנודדת עִם עַם ישראל, עולה מִתקופה זו כקשורה בתפיסה שהאלוהות מצויה בכל זמן ובכל מקום – 'לית אתר פנוי מניה'. והאדם מוזמן לחוות את הנוכחות התמידית (אימננציה) הזו בהזדמנויות רבות, במרחבים מגוונים ובדרכים מגוונות.

מהקריאה ב'מזל דגים' ובסיפורים נוספים של עגנון, נראה שהאומנות, לדידו, היורשת את תרבות בית המדרש, איננה מהווה לה חלופה השונה ממנה בתכלית; האומנות היא המשכה היוצר והדינמי של אותה תרבות עצמה. האמן אמור ליצור מתוך חומרי התרבות העתיקים ובתוכם, ולברוא מהם דבר מה מעבר למה שהיה עד כה. האמן – היוצר הוא הנביא ומשכין הרוח בעולם –  כיאה לצירוף 'בצלאל- משה'.
במודל העגנוני – האמן הוא גם תלמיד חכם – והתלמיד חכם הוא גם אמן.
בית המדרש הישן איבד מחיוניותו משום שנעשה סגור ומנותק מהחיים. פתיחָתו לחיים ולאומנות, משנה בהכרח את אופיו, אבל היא הכרחית בכדי לחדש את היצירה התרבותית והרוחנית של ימינו.

שי זרחי, רב קהילת "ניגון הלב" בעמק יזרעאל, שותף ביסוד ובהובלת בית המדרש לרבנות ישראלית

מי הם 'חכמי הלב'?

פרשת ויקהל היא פרשה 'מיותרת'. במקום לכתוב בפשטות "ויעש בצלאל את המשכן", חוזרת התורה (בפעם השנייה) על כל התוכניות שכבר נכתבו, סעיף אחרי סעיף. הרבה פרשנים נדרשו לכפילות הזו, אבל בעינַי, ה'דגש' נמצא בפרטים הקטנים שבפרשה, וליתר דיוק – בשתי מילים קטנות ומדויקות ונקיות ויפות שמלוות אותה לכל אורכה, שתי מילים שמתארות את בצלאל ואת שאר האמנים שעסקו בבניית המשכן כ"חכמי לב".

אני לא יודע מהי אותה "חכמת לב" מרגשת שדרכה נבנה המשכן, אבל ברור לי ש'זמן מסך' המיותר הזה שמבזבזת התורה על התהליך הזה – גם נותן הרבה כבוד לאנשים שמביאים אמנות 'מיותרת' לעולם הזה. שהרי כל אמנות כזו, שמקיימת דבר מה, כל יצירה שמעניקה רגע משמעותי למישהו בעולם הזה – גם היא קורצה מאותו תיאור אופן. מאותה 'חכמת לב' שיש בה ממש.

(יאיר אגמון מתוך הספר 'מה אהבתי' בהוצאת ידיעות ספרים)

שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּֽעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִֽהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ

על האדם המבקש לחשוף את קדושת היום מוטלת המשימה לנטוש את הניכור הקיים ‏במסחור הבוטה של החיים, ואת היותו לכוד בעול העמל והיגיעה. עליו לצעוד הרחק מהקולות ‏הצורמים שבשאר הימים, ממתחים ומתאוות הרכישה… עליו להיפרד ממלאכתו, ולהבין ‏שהעולם כבר נברא וישרוד גם ללא עזרת האדם. שישה ימים אנו נאבקים בעולם, וסוחטים ‏רווח מן האדמה; בשבת אנו פונים אל הזרע הנצחי הנטוע בנפשנו… שישה ימים אנו מנסים ‏להשתלט על העולם, וביום השביעי עלינו להשכיל לשלוט בעצמיותנו […]

השבת אינה קיימת למען ימי החולין, ימי החולין קיימים למען השבת. השבת איננה מנגינת ‏ביניים, היא פסגת החיים.‏

שלוש פעילויות אלוהיות מייחדות את היום השביעי: "וישבות מכל מלאכתו"; "ויברך אלוהים ‏את יום השביעי"; "ויקדש אותו". לאיסור המלאכה מתווספות, אם כן, ברכת ‏העונג ונעימת הקדושה. לא רק ידי האדם משבחות את היום, אף לשונו ונשמתו אומרת ‏תהילה. בשבת האדם אינו נוהג כמנהגו בימי החול. דרכי מחשבתו משתנות, ועליו להימנע ‏מהרהורי מסחר ומלאכה.‏

(אברהם יהושע השל, השבת, תרגם מאנגלית: אלכסנדר אבן-חן, הוצאת ידיעות אחרונות – ‏ספרי חמד)

וַיַּ֛עַשׂ אֶת־מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹ֖רֶת

(הקטורת) מורה על המעשים הטובים והעיון השכלי הטוב שאדם מקטיר בכל יום ויום על מזבחו שהוא לבו של אדם שכל העולם לא נברא אלא לזה. ובהיות העניין כן בא עליו הרמז בכל סדר הקטרה. וזה כי ששלמות האדם תלוי בשני דברים האחד נקרא שלמות ראשון והשני שלמות אחרון. והאחד הוא להסיר ממנו מידות המגונות ולעשות הטוב והוא שלימות ראשון והאחרון הוא ההשגה והתבוננות בשם.

(ר' משה איסרליש, תורת העולה, חלק ג' פרק ז')