"וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן"

(שמות ל"ו, ח')

'זכר למחצית השקל'

"ענין השקלים כפי מה שאנו רואים הוא לאחד את כל עדת בני ישראל בין בעניני העבודה להשי"ת בין בצרכי הכלל החומריים, שהרי התמידים באים משקלים, ומשירי הלשכה באים חומות העיר ומגדלותיה. […] להורות ולקבע כי יסוד המבוקש מכל עבודת ה' הפרטית שבישראל הוא הצלחת הכלל. ודרך זה נקבע בישראל לעד, עד שאפילו בגלות שאין לנו בית מקדש, וארץ ישראל, וקורבנות המאחדים אותנו בפועל, מכל מקום כח האחדות תמיד חופף על ישראל במה שקדושת כל המצוות ועבודת השי"ת שישראל עושין עיקר פעולתן הוא להצמיח מזה צדקה ותהילה אל הכלל."

(מאורות הראיה – חנוכה ארבע פרשיות ופורים, עמ' קמג-קמד)

"וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם"- האם המסורת היהודית היא 'דת'?

 מחשבות לקראת פורים

נדב ש. ברמן

שבת פרשת ויקהל (שקלים) חלה השנה שבועיים לפני פרשת ויקרא שבה תהיה 'שבת זכור', שלפני חג הפורים. הרשו לי אפוא להרהר כבר כעת במשמעות חג הפורים ובייחוד במילה 'דת' המככבת במגילת אסתר. ראשית כל אציין שבעת ירידת דבר תורה זה לדפוס בתחילת אדר א, 134 ישראליות וישראלים עודם חטופים בידי החמאס ברצועת עזה, המונע מהם גישה לטיפול רפואי של הצלב האדום מעל ארבעה חודשים. אני תפילה שבעת קריאת הדברים הללו, כל אחינו ואחיותינו שהיו נתונים בשבי האיום, כבר חזרו לביתם ולחיק משפחותיהם בשלום.

המילה 'דת' במגילת אסתר: מה טיבה?

למעט ביטוי סתום בספר דברים (לג, ב), "אֵשׁ דָּת לָמוֹ", המילה 'דת' מופיעה בתנ"ך רק לקראת סופו, ובייחוד במגילת אסתר, עם מופעים בודדים בספרי עזרא ודניאל. להלן ננסה לברר מה משמעות מילה זו במגילה, שמחבריה מזוהים לפי הברייתא בבבלי בבא בתרא (טו ע"א) כאנשי כנסת הגדולה. כדברי אברהם מלמד בספר שלם שהקדיש לנושא, "המילה 'דת' חדרה לשפה העברית מן הפרסית בתקופה המקראית המאוחרת. המופע הראשון של מילה זו נמצא במגילת אסתר […] המשמעות הראשונית של המילה בפרסיתdatan  היא: לתת, משהו ניתן,ובהשלכה – החוק כנתון שאין לערער עליו."^[1] משם התגלגלה מילה זו בשפות ההינדו־אירופיות אל המילה האנגלית data (נשוב לכך בהמשך). הבה נסקור את מופעיה הראשונים של המילה 'דת' במגילת אסתר, החל מפרק א המתאר את מלכות אחשורוש מלך פרס היושב בשושן הבירה.

דת השכרות

"וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ, עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ" (א, ח). מסתבר שהמופע המכונן של המילה 'דת' בתנ"ך קשור דווקא לתקנות לצריכת 'יין מלכות' (שם, פס' ז). וליתר דיוק, לחגיגות המשתה לציון שלוש שנים למלכות אחשורוש.^[2] גם אם נניח שיש הגיון הקפדה על חוקי הסביאה, מה בדיוק שווה חקיקה הנתונה לרצונו של כל אחד, ואשר אינה נאכפת ('ואין אונס')? כדברי אהרן קולר, "קשה לראות כיצד שתיית [שיכר] יכולה להיות 'לפי החוק' אם אף אחד לא אכף זאת; האם זהו בכלל חוק?".^[3]

דת כמקצוע משפטי

המופע השני של המילה 'דת' באותו הפרק נמצא בפסוק יג: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין". כעת מסתבר, ש'דת' אינה נוגעת רק לאסדרה (רגולציה) של שיכרות; בממלכת פרס יש מומחים ומלומדים, 'יודעי דת ודין', עימם מתייעץ אחשורוש לגבי סירובה של ושתי לבוא 'בכתר מלכות' לפני המלך ופמלייתו ('בכתר מלכות' בלבד? כך מפורשת דרישת אחשורוש בתרגום ארמי קדום: "לְמֵיתֵי עַרטִילָתָא בְּרַם כְּלִילָא דְמַלכוּתָא עַל רֵישַׁהָא"). מה להוראה זו ולשיקול דעתם של יודעי דת ודין? ומה כבר יוכל לומר משפטן לרודן שיכור קלות או כלוט, הדורש לקבל ייעוץ משפטי בלתי תלוי כביכול, אם ירצה המשפטן שלא להתלות בעצמו על העץ? ואכן, מסופקת הסחורה עבור אחשורוש. נדמה שכך פחות או יותר ראו מחברי מגילת אסתר את העולם הערכי המקופל במילה 'דת'.

דת כקיבוע גחמות בחוק

המופע השלישי של המונח 'דת' במגילת אסתר הוא בפרק א, פסוק יט: "וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה". כעת מסתבר שדת היא לא רק נורמה מוכתבת התלויה כביכול ברצון כל אדם, ולא רק ענין רציני שיש אנשים 'יודעי דת ודין' המבינים בו, אלא מה שנהיה לחוק מדינה, 'דתי פרס ומדי', הנותן פומבי לרצונו של המלך אחשורוש, ומורה להעביר את המלוכה מוַשתי ל'רעותה הטובה ממנה'. ענייניו הפרטיים ביותר של אחשורוש, נהיים לנחלת הכלל, לחוק ניטרלי וכללי. אלא שכדברי עמוס חכם, מלכות אחשורוש היא "מדינת חוק ללא צדק. החוק נקבע לא לפי עקרונות מוסריים, והפעלתו היא שרירותית". חכם מעיר גם "במידה מסוימת מזכיר המצב ה'משפטי' כפי שהוא מתואר במגילה את סדרי השלטון בגרמניה בימי שלטון הנאצים, כאשר הכל נעשה כחוק, אלא שלחוקים לא היה בסיס מוסרי".^[4] מבחינה זו, מלכות אחשורוש שאפשרה את רצח העם שתכנן המן הרשע, הייתה דומה להכלאה שהתקיימה בגרמניה הנאצית בין 'מדינת שלטון החוק' ל'מדינת הוראת השעה'.^[5]

דת כתוכנית ריאליטי – 'מלכה נולדת'

מחברי המגילה ממשיכים ומלעיגים על המושג 'דת' גם בפרק ב, פסוק ח: "וַיְהִי בְּהִשָּׁמַע דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ וּבְהִקָּבֵץ נְעָרוֹת רַבּוֹת אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה". בחסות 'דת' ליהוק הנערות אל אחשורוש, מזדמנת להדסה־אסתר היהודייה האפשרות להיכנס למעגל השלטוני, מה שמאוחר יותר יאפשר לעם ישראל להיגאל מצורריו. אמנם, תהיה זו גאולה מן הביבים, שכן יחסיה של אסתר עם המלך הפרסי הנוכרי אינם בדיוק 'כדת משה וישראל' (וראו למשל בבלי סנהדרין עד ע"ב). בשלב הזה בסיפור, הולך ומתחוור ליהודים שבשושן מולכת דת שכרות מותאמת־אישית המתכסה באצטלה של חוק כללי, ללא הפרדה בין חייו הפרטיים של המלך למרחב הציבורי.

דת כתשתית לרצח עם

בתחילת פרק ג מוכמן המונח 'דת' בתוך שמו של המן: "אחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי",^[6] ובפס' ח' מזימתו נחשפת: "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם". לטענת המן, עם ישראל שונה, הוא אינו 'דתי', או למצער אינו 'דתי' באופן שאת קיומו יכולים לאפשר 'דתי המלך'. אחשורוש מאשר את רצח העם הזה, והפעם אפילו בלי "לקרוא ליודעי העתים וליודעי דת ודין".^[7]

מקוצר היריעה לא נסקור את יתר המופעים של המונח 'דת' במגילה, אבל הכיוון הכללי ברור: מגילת אסתר עושה צחוק מהמושג 'דת', המתיימר להיות כללי ומוחלט, בעוד שבפועל בתרבות פרס בהנהגת אחשורוש היוָה כלי שלטוני למימוש גחמות המלך ומקורביו. החבורה שהקיפה את אחשורוש, ובה 'יודעי דת ודין', לא השכילו או לא העזו לבקר את המלך על רודנותו, או על הסכמתו לגזירת השמדת היהודים שהגה המן.

אם המסורת היהודית אינה דת, מה היא כן?

אברהם מלמד מעיר כי "אירוני הוא כי מילה פרסית המסמנת חוק של פגנים", ולא מונחים פנים תורתיים כמו 'תורה ומצוות', חוקים, דינים וכו', היא ש"הפכה במרוצת הדורות למינוח מרכזי המסמן את היהדות".^[8] בעוד חז"ל בייתו את המונח 'דת' (למשל 'דת משה', משנה כתובות ו, ז') תוך טשטוש רקעו הבעייתי במגילת אסתר, מה בכל זאת אפשר ללמוד מכאן לגבי המונח 'דת'?

כנגד הדתת היהדות ובשבח הפרשן-דתא

ראשית, אפשר להציע שהמגילה היא כתב פלסתר כנגד המונח דת, וכנגד החלת המונח 'דת' על המצוות שנתן אלוהי ישראל, שאינן שרירותיות, אלא הן "חוקים ומשפטים צדיקים" (דברים ד ח'). אפילו מצוות שיש בהן ממד טקסי וצורני בולט, כמו חוקי המשכן, שעל ביצועם מספרת פרשת ויקהל, או הלכות המקדש (שבנייתו בידי שלמה המלך מתוארת בהפטרתנו במלכים א, ז), אינם גחמה אלוהית, אלא אמורים לממש תכליות ראויות. את התכליות הללו מפרשים חכמי וחכמות ישראל, שמבחינה זו יותר משניתן לראות בהם אנשי 'דת', אפשר לראות בהם את מי שאמונים על פירוש התורה והמצוות לאור ערכי היושר והצדק (ללא כריעת ברך למנהיג אנושי כזה או אחר, יהיו סריסיו ושופרותיו אשר יהיו). מבחינה זו, חכמינו הם ממשיכיו של פַּרְשַׁנְדָּתָא (אס' ט, ז'), כלומר פרשני החוק, בדומה לרש"י שכונה 'פרשנדתא'. בדומה למקור הפרסי של המילה פרשנדתא,^[9] פרשניות ופרשני החוק היהודים יודעים להעריך את המגוון, להבדיל מחוק אחיד הנכפה באופן עיוור ודורסני.

כנגד ה'הדטה' ובזכות הענוה

בזכרנו את הקשר בין 'דת' לdata (דאטה, מידע), אפשר לראות במגילת אסתר גם התנגדות ל'הדטה', כלומר הפיכת הנתונים או המידע לחזות הכל, תוך חילול הממד האישי (כפי שנעשה במגילה), או מחיקת עודפות כלשהי המיוחסת לבני אדם, למערכות יחסים, לאל ולישויות בעולם, כפי שקורה תדיר בתהליכי 'הדטה' בעולם המודרני; מחיקה כזו מתבטאת תדיר בתסמינים של 'מדֶדֶת' בירוקרטית (המניחה כי את הכל צריך למדוד ולכמֵּת) וחוסר אמון בין־אישי, ואופיינת בדרך כלל לשלטון עריץ. כנגד תהליכים דורסניים כאלה, מדגיש יורם חזוני בספרו על מגילת אסתר^[10] את המסר המצפוני הייחודי של התנ"ך, המתנגד לזיהוי־עצמי של מלכים ומנהיגים כאלים או כבני אלים, זיהוי שרווח במזרח הקדום וגם בדיקטטורות מחוּלָנות בעולם המודרני, שמבחינה זו היו 'דתיות' למהדרין.

את עצותיהם של יועצי אחשורוש ("לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים", א, טז), מאפיינת יומרה לידיעה כוללת, שבה אין באמת אנשים פרטיים ואין מתחם של רשות או טעות – הכל מתקשר להכל, הכל מיוּצג במלך, וכל מעשה קטן מאיים לפרק את הסדר החברתי כולו. לעומת זאת, מלמדת מגילת אסתר מסר של ענוה ואחריות אנושיות, עם תקווה שהשגחת האל מאחורי הקלעים, מעל לגורלות ומעבר לפורים, תהיה לטובה.

ד"ר נדב שיפמן ברמן חוקר ומרצה בתחום מחשבת ישראל, ועמית מחקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה

נדיבות וצניעות

הנה אמר 'על' הנשים…הגם שבעלי הפשט אמרו דפירושו כמו "עם", עם כל זה צריך טעם למה לא אמר "עם". אך בא להורות גודל חשקם והתלהבותם לקיים מצות בוראם, עד שבאו האנשים על הנשים דהיינו בערבוביא, עד שנגעו זה בזה מבלי צניעות, ולא איכפת להו, והיו דומים בעיניהם כקורות עץ. ורצונו לומר, שלא תדמה בדעתך שח"ו עלה איזה תבערת יקודים בלב אחד מהם כאשר באו כל כך בערבוביא ח"ו, רק לבם חלל בקרבם ולא עלתה בלבם שום מחשבת פיגול רק לנדב נדבתם לה', וכל כך היו משוקעים במחשבה זו בדביקות נפלא, עד שאפילו היו בערבוביא ובסמיכות גדול זכרים ונקבות, לא לבם הלך אחר מחשבות התיעוב, רק אהבת הבורא ביטל מהם אהבת עולם הזה."

(האדמו"ר רבי צבי אלימלך מדינוב בספרו 'אגרא דכל')

מִקְדָּשׁ מְעַט / בלה שור

מִדֵּי שִׁשִּׁי

אֲנִי קוֹנָה לְעַצְמִי

לֶחֶם הַפָּנִים

מֵחֲנוּת הַפְּרָחִים

מַכְנִיסָתָם לְתוֹךְ כְּלִי

וּבְחִפָּזוֹן רַב

מוֹרִידָה הַיְשָׁנִים מֵעַל הַשֻּׁלְחָן

וְשָׂמָה הַטְּרִיִּים בִּמְקוֹמָם

אֲנִי מְזַמְזֶמֶת בְּתוֹכִי

כַּלָּה בּוֹאִי כַּלָּה בּוֹאִי

תְּרוֹמַמְנָה דִּירָתִי הַקְּטַנְטֹנֶת

לְמִקְדָּשׁ מְעַט

(מתוך ספרה 'השירה הזאת' בהוצאת צבעונים)

[1] אברהם מלמד, דת – מחוק לאמונה: קורותיו של מינוח מכונן (תל-אביב תשע"ד), עמ' 33.

[2] על המגילה כקומדיה קרנבלית, ראו אסתר – עם מבוא ופירוש מאת אדל ברלין, מאנגלית: דורון כהן (ירושלים תשס"ד), עמ' 5—9.

[3] Aaron Koller, Esther in Ancient Jewish Thought Cambridge 2014(, p. 58 (תרגום נש"ב).

[4] עמוס חכם, מבוא למגילת אסתר, בתוך חמש מגילות (ירושלים תשמ"ט), עמ' 8; שם, הערה 11.

[5] ראו ארנסט פרנקל, המדינה הדו-ערכית: תרומה לתאוריה של הרודנות, מאנגלית: עודד פלג, עריכה מדעית: אודי גרינברג (ירושלים תשע"ח), עמ' 49.

[6]  Haumadata היה שם פרסי (ברלין, אסתר, עמ' 92).

[7] יונתן גרוסמן, אסתר: מגילת סתרים (ירושלים תשע"ג), עמ' 53.

[8] מלמד, דת, עמ' 33.

[9] "Paršinta-data" הוא "הנברא על ידי האל הססגוני" (ברלין, אסתר, עמ' 19).

[10]  Yoram Hazony, God and Politics in Esther (Cambridge 2016), pp. 46-54