"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם"

(דברים כה, יז)

בלשון אשר / ר' אלעזר ברבי קליר

בְּלָשׁוֹן אֲשֶׁר הִזְכַּרְתָּ לְזוֹכְרֶיךָ  'זְכוֹר^{' –}
בּוֹ בְלָשׁוֹן הִזְכִּירוּךָ, נָא אַתָּה  זְכוֹר!
וְאִם הֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית  מִלִזְכּוֹר,
אַתָּה אֵל וְלֹא אִישׁ – לָמָּה לֹא תִזְכּוֹר?

בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי יֶשׁ־לְךָ  לִזְכּוֹר,
אֲבָל תָּשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי עַד זָכוֹר תִּזְכּוֹר.
מַה כֹּחִי כִּי אֲיַחֵל לְקֵץ זָכוֹר?
וּמַה קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי עַד שֶׁתִּזְכּוֹר?

אִם לֹא לְמַעֲנִי תִּזְכּוֹר,
לְמַעַנְךָ וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַיִם זְכוֹר,
חוֹק 'כִּי לֹא תִשָּׁכַח עֵדוּת'  זְכוֹר,

וְאֹמֶר 'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ', עַתָּה לָהּ זְכוֹר^.

וְתִפְקוֹד וְתִזְכּוֹר, כְּאֵב צָר לַעֲכוֹר, פִּיהוּ לִסְכּוֹר, לָנוּעַ כַּשִׁכּוֹר
וְעוֹד בַּל תִּמְכּוֹר, נְקוּבֵי בֵּן בְּכוֹר, נְכוּרֵי בְלֶתֶךְ וָכוֹר
וּפְאֵרָךְ אֶזְכּוֹר, וַאֲרַצְךָ לִזְכּוֹר, בְּפָרָשַׁת זָכוֹר.

לזכור או לשכוח?

פנחס לייזר

לזכרו שלחברי היקר, ג'רלד קרומר איש חזון ומעשה שהגה את רעיון שבת שלום ונפרד מאיתנו בכ"ג באדר ב' תשס"ח

"על הכוכב השלישי גר שיכור. כאן שהה הנסיך הקטן שעה קלה בלבד, אך ביקור זה דכדך את רוחו מאד.

-מה מעשיך כאן? שאל הנסיך הקטן בראותו כי השיכור יושב לו דומם לפני מערכת שלמה של בקבוקי יין ריקים ובקבוקים מלאים.

-אני שותה- השיב השיכור קדורנית.

  ולמה הנך שותה? – הוסיף הנסיך הקטן לשאול.

-אני שותה כדי לשכוח- ענה השיכור.

-מה לשכוח? – שאל הנסיך הקטן, כי נכמרו רחמיו על השיכור.

-לשכוח חרפתי – הודה השיכור והרכין את ראשו.

-וחרפתך מהי? חקרו הנסיך הקטן, שביקש לעזור לו.

-חרפת השתיה!  הפטיר השיכור ונשתתק כליל."

(מתוך: סנט-אכזיפרי: הנסיך הקטן, עמ' 42-43, בתרגום אריה לרנר)

 בשירו "שקעה חמה, שקעה נפשי" שואל רבי אברהם אליהו קפלן: "האם לשכוח ולשמוח, או לזכור הכל ולבכות?" (י"ב בחשוון ה'תר"ן, 1889–ט"ו באייר ה'תרפ"ד, 1924, ראש בית המדרש לרבנים בברלין ומאנשי תנועת המוסר)

ואכן, לעתים יש דברים  שאנחנו מעדיפים לשכוח, כי הזיכרון קשה מנשוא, מביך, כואב ואף מפחיד. אך, המסורת שלנו היא מסורת של זיכרון. פעמים רבות אנו מצווים לזכור, בהקשרים שונים, את יציאת מצרים. בסידורים מסוימים מצוין המנהג לומר, בסיום התפילה, "שש זכירות" שהן: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, מה שעשה לנו עמלק, שהקצפנו את ה' אלוקינו במדבר, מה שעשה ה' למרים, ואת השבת.

סביב מצוות הזיכרון, עולות מספר שאלות:

• מה פירוש לזכור?
• מה לזכור?
• לשם מה לזכור?

בנוסף, האם הזיכרון תמיד מתייחס לעבר? כנראה שלא, כי הרי בתפילת יעלה ויבוא, אנו אומרים בין היתר "זיכרון משיח בן דוד עבדך". אמנם, בתפילה זו, אנו פונים לקב"ה ומבקשים ממנו "לזכור" גם את משיח בן דוד שאולי כבר עלה במחשבה להיבראות – ורוח אלהים מרחפת על פני המים – זה רוחו של מלך המשיח (בראשית רבה ב, ד), אבל יתכן שהדבר מלמד אותנו שיש כאן תודעה שעלינו לאמץ שהיא מעבר לזמן.

לכן, יתכן שכאשר אנו נדרשים "לזכור", אין הכוונה להפעיל את הזיכרון כדי למשל להיזכר "איפה ומתי פגשתי לאחרונה את האיש הזה?", אלא יש כאן מצווה הקשורה לזהותנו ולעמידתנו בפני  ה'.

היה בוודאי מקום להתבונן בכל אחת מהזכירות, כדי לראות מה עלינו לזכור ומה מטרתה של אותה זכירה, אך במסגרת הזאת נתייחס רק ל"זכור את אשר עשה לך עמלק", כי זו הפרשה שנקרא השבת במפטיר, וזו גם "פרשת השבוע" שנהגו לקרוא בשבת שלפני פורים בתקופת המשנה (מגילה ג, ד).

הפרשה במקרא מכילה שלושה פסוקים:

"זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם. אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כׇּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים. וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ ה' אֱלֹהֶ֣יךָ ׀ לְ֠ךָ֠ מִכׇּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר ה'־אֱ֠לֹהֶ֠יךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ, תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח".

בפסוקים אלו אנו קוראים שאנו מצווים לזכור את מה שעשה עמלק, כלומר את ההתקפה של עמלק, בהיותנו חלשים. גם התוספת "ולא ירא אלהים" רומזת אולי על ממד  נוסף להתקפתו של עמלק עלינו, ואולי גם מתכתבת עם הסיפור על מהותה של מלחמת עמלק בספר שמות : מלחמה לה' בעמלק.

במדרשי ההלכה (ספרא ויקרא וספרי דברים) דורשים את הכפילות "זכור" ו"לא תשכח": זכור-בפה; לא תשכח -בלב.

ועל כך כותב הרמב"ן בפירושו: " ולא ידעתי מה היא הזכירה הזו בפה, אם לומר שנקרא פרשת עמלק בציבור ונמצינו למדין מן התורה בשנייה זכור (מגילה כט)  ויהיה סמך למקרא מגילה מן התורה.

והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם "כך עשה לנו הרשע" ולכך נצטווינו למחות את שמו, וכן במעשה מרים נצטווינו להודיעו לבנינו ולספר בו לדורות, ואע"פ שהיה ראוי גם להסתירו שלא לדבר בגנותן של צדיקים, אבל ציווה הכתוב להודיעו ולגלותו, כדי שתהא אזהרת לשון הרע שומה בפיהם, מפני שהוא חטא גדול וגורם רעות רבות ובני אדם נכשלים בו תמיד, כמו שאמרו (ב"ב קסה): "והכל באבק לשון הרע."

כלומר: הרמב"ן תוהה לגבי המשמעות המעשית של זכירה זו, מתייחס למי שמפרש את זה אופרטיבית לגבי קריאת פרשת זכור לפני פורים ולאסמכתא לקריאת מגילה מן התורה, אך סבור שיש כאן מצווה תודעתית וחינוכית בעלת משמעות יותר רחבה.

גם הרמב"ם  מתייחס במשנה תורה למצוות הזכירה כמצווה בעלת משמעות רחבה, וכך לשונו:

וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו 'זכור' בפה, 'לא תשכח' בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.  (רמב"ם הלכות מלכים ה, ה)

הרב אליעזר מלמד בספרו פניני הלכה, מתייחס לשלוש מצוות בפרשה זו, וכך לשונו:

"שלוש מצוות בתורה עוסקות בעמלק. הראשונה, מצוות עשה, לזכור את אשר עשה לנו עמלק, שנאמר (דברים כה, יז): "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". השנייה, מצוות לא תעשה, שלא לשכוח את אשר עשה לנו, שנאמר (שם יט): "לֹא תִּשְׁכָּח". השלישית, מצוות עשה, למחות את זרעו של עמלק מן העולם, שנאמר (שם): "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלוֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם""

עמלק מבטא את שורש הרע בעולם, והוא התחיל את שנאת ישראל בעולם. לעם ישראל יש התמודדות קשה. המסר האידיאלי והאמוני שהועיד ה' לישראל, מעורר את כל הרשעים שבעולם לצאת ולהילחם בעם ישראל. לא הייתה אומה בעולם שנרדפה כפי שהאומה הישראלית נרדפה, מחורבן הבית, עבור דרך מסעות הצלב, האינקוויזיציה, מאורעות ת"ח ות"ט ועד השואה הנוראה שפקדה את עמנו. את כל זה התחיל עמלק.

מיד לאחר צאתנו ממצרים, עוד לפני שהצלחנו להתגבש ולהתארגן, ללא שום התגרות וסיבה, בא עמלק ותקף. ואת מי? את העבדים היוצאים לחרות מתוך עבדות ארוכה. עמלק הוא עם המבטא בעצם קיומו את שנאת ישראל, וממילא גם את שנאת התורה ושנאת הרעיון האלוקי של תיקון עולם בחסד ואמת. וזהו שנאמר (שמות יז, טז): "כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר". פירש רש"י: "נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו".

יהודי הוא רחמן ובעל חסד מטבעו, ואף מצוות רבות בתורה מחנכות אותו לכך. מטבעו היה נוטה לסלוח לעמלק, אך התורה צוותה אותנו לזכור את מעשיו של עמלק ולמחותו. ומתוך כך נזכור שיש רוע בעולם, ושצריך להילחם בו מלחמת חורמה ללא פשרות. רק לאחר מכן נוכל לתקן את העולם".

ברור שההבנה המילולית של לשון המקרא מתייחסת למצב של מלחמה ממשית בינינו לבין עמלק, כפי שמסופר בפרשת בשלח ובספר שמואל, ובמובן מסוים גם במגילת אסתר, ולכן ברור שלא מדובר רק בזכירה, אלא בעיקר במלחמה בה לא חסים על אף אדם. אם כך, מדובר באירועים היסטוריים שאין להם כל משמעות בימינו, כפי שכתב הרמב"ם לגבי מלחמת שבעת העמים בעת כיבוש הארץ "וכבר אבד זכרם"  

ולכן, ברמה האידיאית וההלכתית, יש צורך להתאים את הציווי ולפרשו בהתאם לנסיבות, ולכן גם הרב מלמד רואה בו "שורש הרע", שאינו קשור לעם כזה או אחר, אלא לשונאי ישראל, תורה ורעיון אלוקי של תיקון עולם.

מעניין שכבר מדרש פסיקתא רבתי (כנראה מסוף המאה התשיעית) מתמודד עם שאלת משמעותה של הזכירה, וכך לשון המדרש: ""תמחה את זכר עמלק" – אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבון העולמים, אתה אומר לנו למחות את זכר עמלק?! בשר ודם אנו, לשעה אנו – אתה שחי וקיים לעולמי עולמים, הוי זכור!

אמר להם הקדוש ברוך הוא: בָּנַי, אין לכם אלא להיות קוראים  פרשת עמלק בכל שנה ומעלה אני עליכם כאילו אתם  מוחים שמו מן העולם"  (פסיקתא רבתי פרשה יב)

איך אם כן עלינו להבין את המצווה הזאת היום?

בחסידות מתייחסים למצווה זו במישור האישי הפנימי: על האדם להיאבק ברוע שבתוכו, לזכור את קיומו ולנצח אותו . (ראו על כך בדבר התורה של הרב רונן לוביץ, שבת שלום ויקרא-זכור תשע"ט)

אך, אולי, בימינו, גם אם אין להתכחש לאנטישמיות הקיימת בעולם ולהתנגדות האלימה לעתים לקיומה של מדינת ישראל , נכון יותר לאמץ משמעות אוניברסלית וכלל אנושית למלחמה נגד עמלק, ולאמץ את פרשנותם של רבנים "מרגישים".

דברי הרש"ר הירש בפירושו על התורה, שציטטנו מספר פעמים בדפים אלו, מלמדים אותנו שכל עם, כאשר תהיה לו ההזדמנות, עלול להתפתות להידמות לעמלק ולנצל חולשתם של אחרים והתורה מזהירה אותנו להתגבר על פיתוי זה.

הרב משה אביגדור  עמיאל (דרשות אל עמי , יד) מגדיר בצורה מעניינת מהי המלחמה של ה' בעמלק:

"מלחמה לד' בעמלק– ואמנם השי"ת אינו אוהב מלחמות מעולם, ואדרבא שלום שמו של הקב"ה, אכן מלחמה אחת הכריז למלחמת מצוה, זו היא המלחמה עם מלחמת עמלק, המלחמה נגד המלחמות בכלל.

מלחמה לד' בעמלק מדור דור, העמלקיות שונאת את החלשים והיהדות שונאת את התקיפים, העמלקיות מבקשת את הרודפים ואלוקי ישראל מבקשת את הנרדפים".

בעקבות נחמה ליבוביץ המסבירה שהביטוי 'ירא אלהים' במקרא  פירושו: התייחסות צודקת ואנושית לזר ולחלש, נוכל להבין שתיאורו של עמלק "ולא ירא אלהים", מלמד אותנו במה ובמי עלינו להילחם. ועוד הוא מלמד אותנו שאף אדם, חברה או עם אינו מחוסן מפני עמלקיות. האתגר שלנו הוא, בלשונו של הרב קוק, לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות.

פנחס לייזר הוא פסיכולוג, לשעבר עורך שבת שלום (תשנ"ח-תשפ"ב)..   

אתיקה של קדושה

המשכן והכהונה הכניסו ליהדות את אתיקת הקדושה, המבצרת את ערכי הנאמנות, הכבוד והקודש. אתיקה זו משרה בבני האדם יראה וענווה, בהיותם חיים בתחושה מתמדת של נוכחות ה' בקרב המחנה ובלב האומה. הרמב"ם המחיש זאת במורה נבוכים (ג, נא) באומרו כי בנוכחותו של מלך איננו מתנהגים כפי שאנו מתנהגים בחברתם של חברים ובני משפחה. באי המקדש הרגישו כבהיכלו של מלך.

היראה הזו מחזקת את הפולחן, הטקס, המוסכמות החברתיות והנימוסים המקובלים. היא עוזרת להפוך יחידים אוטונומיים לקבוצה החשה אחריות קולקטיבית. בלי נאמנות, אי אפשר לקיים את הדורות הבאים. בלי תחושת קודש, אי אפשר להגן על הערכים המקודשים של כבוד האדם. משום כך זקוקה האתיקה הנבואית, מוסר הצדק והחסד, להשלמה בדמותה של האתיקה הכוהנית, האתיקה של הקדושה.

(הרב יונתן זקס בספרו 'שיג ושיח' בהוצאת מגיד)