אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי

(שמות י"ט, ד)

פסל וכל תמונה

הרב דוד ביגמן

"…וְלאֹ יִכָּּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָּ וְהָּיוּ עֵינֶיךָּ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָּ" (ישעיהו ל, כ) פסוק זה מופיע בנבואת נחמה של ישעיהו, אלא שפירושו עמום. יש שפירשו שהמורה שמדובר בו, הוא אשר דיבר לעם סגולתו בכבודו ובעצמו, אשר תמיד מדריך את האומה: טוֹב וְיָּ שָּר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּּאִים בַּדָּּרֶךְ . יַדְרֵךְ עֲנָּוִים בַּמִּ שְפָּּט וִילַמֵּד עֲנָּוִים דַּרְכּוֹ (תהלים כה, ח– ט).

אך הוראה זו היא בהסתר, ולעתיד לבוא שוב יתגלה ללמד תורה לעמו. פירוש זה זכה להרחבה מדרשית כולל הציטוטים שלפניו:

אמר ר' יהודה בריה דר' חייא: כל תלמיד חכם העוסק בתורה מתוך הדחק – תפלתו נשמעת, שנאמר: "כי עם בציון ישב בירושלים בכה לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך", וכתיב בתריה: "ונתן ה' לכם לחם צר ומים לחץ". ר' אבהו אומר: משביעין אותו מזיו שכינה, שנאמר: "והיו עיניך רואות את מוריך". ר' אחא בר חנינא אמר: אף אין הפרגוד ננעל בפניו, שנאמר: "ולא יכנף עוד מוריך" (בבלי סוטה מט ע"א).

אך יש שפירשו על הנביאים, מורי ההוראה באותה התקופה, שדבריהם לא נשמעו ועתידים להישמע. מכל מקום חז"ל הבינו שחשוב שתלמיד יראה את רבו בשעת ההוראה, וסמכו על פסוק זה:

אמר רבי: האי דמחדדנא מחבראי – דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה – הוה מחדדנא טפי. דכתיב "והיו עיניך ראות את מוריך" (בבלי עירובין יג ע"ב).

תרגום: [הסיבה לכך שאני מחודד מחבריי, היא שראיתי את רבי מאיר מאחוריו, ולו ראיתיו מלפניו הייתי מחודד יותר.]

במקום אחר היתרון בראיית הרב בשעת השיעור מוסבר בצורה פשוטה יותר – השמיעה תוך כדי ראיית חיתוך השפתיים:

גרוסו מעיקרא מתניתין והדר עולו קמי רבכון; וכי יתביתו קמי רבכון, חזו לפומיה דרבכון, שנאמר: "והיו עיניך רואות את מוריך"(בבלי כריתות ו ע"א).

[תרגום: תלמדו ותחזרו תחילה על המשניות ואחר כך היכנסו לפני רבכם וכאשר אתם יושבים לפני רבכם, ראו את פיו של רבכם]

כלומר ראיית חיתוך השפתיים עוזר לשמוע את המילים בצורה מדויקת. אך נדמה לי שיש להוסיף ליתרון הפשוט הטכני בשמיעה יתרון הבנה, כאשר רואים את ההבעה בפני הרב בשעת השיעור. גם שפת הגוף ומחוות בידיים עוזרות להבין את הסוגיה על בוריה.

לאחרונה נפוץ שימוש אחר ומשמעות חדשה ל"והיו עיניך רואות את מוריך", והוא הנוכחות התמידית של תמונות של גדולי תורה בתוך המרחב התרבותי התורני. וכבר ביקר תופעה זו הראשון לציון הרב אליהו בקשי דורון זצ "ל בשו"ת בנין אב (חלק ב סימן יז):

דומה שנהגו לחלק לילדים תמונות של רבנים צדיקים כפי שהדבר נעשה בחוברות תהילים, מנהג נפסד הוא, גם אם הדבר נעשה לשם שמים להחדיר בלבבות הילדים את האמונה בצדיקים, לפי שהנער מתחנך להעריך את הצורה החיצונית ולמדוד גדולים לפי מדת צורתם, ולא זו דרכה של תורה. ומה שאמרו "והיו עיניך רואות את מוריך", זה בחיים חיותם, שרואים את הליכותיהם בקודש ואת תואר פניהם החי, ולא על תמונה גשמית המנציחה את הבשר ודם, ודרכה של תורה לא בזיו ותואר הפנים והגוף …[ ע"ע ילקוט יוסף קריאת התורה ובית הכנסת הוספות – הערות מהלכות בית הכנסת אות לח].

למעשה, התמונות של רבנים שמפרסמים לילדים כדי לחזק את האמונה ואת יראת השמים, פועלות פעולה הפוכה מהמטרה המוצהרת. הן מכניסות בלבבות את החשיבות של המראה החיצוני ואת חשיבות החזות הדתית -חרדית. הדוגמה האישית החיה של המחנכים – הורה, מדריך, מורה, רב, ר"מ וראש ישיבה – נמצאת בצל השפעה קלוקלת של פוסטר ופלקט. המפגש עם דמות חיה ורב – ממדית יש בה יתרון בכך שרואים את המפגש בין התורה לחיים ופוגשים התנהגות ראויה של בני תורה בתוך המציאות ולא במציאות מדומה של תמונות. יתר על כן, במפגש עם המורה החי בוודאי ישים לב התלמיד "והמה בשר ודם". המורה קשוב למוסר אבות ולתורת אמהות, אך יש לו חולשות אנוש והוא טועה לעתים; ורק בשל כך הוא יכול לשמש סמן לדרך שיבחר התלמיד.

הרב בקשי דורון פירש יפה את משמעות "והיו עיניך רואות מוריך", אך גם הוא הרחיב את היריעה הרבה מעבר למדרש של רבי שראה בראיית המורה יתרון דידקטי בלבד. מכל מקום הביקורת שלו נכונה. הוא אמנם הביע תקווה שהילדים יתבגרו ויתפסו את עולם התורה ואת מנהיגיו בצורה בוגרת שאינה פלקטית ואינה מתעלמת מהמציאות האנושית, אך אנן סהדי, שמי שחונך על ברכי הפלקט קשה לו להתבגר, ולעיתים קרובות עולמו נשאר עולם היררכי של גיבורי על תורניים ברמות שונות.

כך פשה הנגע של עולם מוחצן ווירטואלי לתוך עולם התורה, על כל המנעד המגוון שבו. גיבורי התרבות הם שונים מחברה לחברה והמנעד רחב מאוד – פוסקים, למדנים, מקובלים, דרשנים, פובליציסטים, סופרי ילדים, וקצינים חובשי כיפה – כולם יכולים להפוך לגיבורי תרבות מחוצנים מרצון או בעל כורחם. התופעה הזו חודרת עמוק ומשפיעה אף על הצורה שבה החברה תופסת את עצמה והיא מתקשה לראות המציאות המורכבת של החברה שחיים בה.

חשוב לומר שאין זו ביקורת כלפי חברה זו או אחרת לבדה; אין חברה שחפה מנגע זה. לרוב כל חברה תופסת את קבוצת ההשתייכות שלה כמו גלויה יפה שנועדה לתיירים, ואצל זולתה בחברה שכנה תמיד ימצאו התנהגויות בעייתיות. אולם חשוב תמיד לזכור ולהזכיר לעצמנו להסתכל קודם כל פנימה, לחברה שאנחנו חלק ממנה, לראות ולהראות את המציאות כפי שהיא, ולזכור שתורה לא ניתנה למלאכי השרת.

כחלק מעשרת הדיברות מופיע איסור עשיית פסל ותמונה:

"לאֹ תַעֲשה לְךָּ פֶסֶל וְכָּל תְּמוּנָּה אֲשֶר בַּשָּּמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶר בָּּאָּרֶץ מִתַָּּחַת וַאֲשֶר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָּאָּרֶץ" (שמות כ, ג).

פוסקי הדורות האחרונים, מאז הומצא הצילום, דנו ארוכות בשאלה האם מותר לצלם ולהצטלם, והאם הדבר ראוי. אין כאן המקום להאריך בפרטי דיון ההלכתי, ולמעשה עינינו הרואות שהדבר הותר. אולם גם כעת עלינו לזכור את מהותו של האיסור, ולהיזהר מעשיית פסל ותמונה במובן הזה, של יצירת פלקטים שטוחים של דמויות מופת, חסרות מורכבות וחסרות פגמים. בעוד פוסקי הדורות האחרונים חילקו בין תמונה תלת ממדית שיש בה צד איסור, לבין תמונה דו ממדית שמותרת, נוכל לומר בהשאלה כי הבעיה החמורה ביותר היא דווקא תמונות חד ממדיות.

הרב דוד ביגמן מראשי ישיבת מעלה גלבוע

כשהאשה הופכת לקניין

"לא תחמוד" הוא דיבר המכוון לענייני קניין וכוח. לאיסור שלטון האדם על רעהו באמצעות הרכוש. אין הוא מכוון לתשוקה מורדמת, אלא למעשה של השתלטות והפיכת החפצים והקניינים לביטויים של יצר השלטון שעמו חייבים להיאבק. הדיבר מצווה עלינו לא להשתמש בקניינו של זולתנו ובוודאי לא לראות באישה קניין.

מה נורא הדבר שהאישה המופיעה בדיבר הזה היא חלק בלתי נפרד מחפצי האדם, מכשיר בין המכשירים.

אין זה סיפור של ימים עברו. בימים אלו ממש אלפי נשים נאנסות בעולם על ידי חולים המכורים לכוח, כביטוי של יצרי שלטון פרועים. כיצד הפכה האישה לעדות לאבדן האנושיות?

האם הדיבר "לא תחמוד" ניצב מול משאלתו של המשורר 'הכניסיני תחת כנפך'? אני מערער על כך. בתוך תוכו של הדיבר האוסר מצויה התקווה לשחרר את הנשים מבית כלאן ההיסטורי שלפעמים נתפס כבית כלאן הביולוגי. בתוכו מצויה השאלה וגם האתגר של המשורר כשהוא שואל 'האם יש אהבה בעולם'.

יהיה הדיבר "לא תחמוד" תפילה לקשר בין בני האדם, קשר המבוסס על פגישת אמת, המגלה את היחד. תהפוך שאלת המשורר 'האם יש אהבה בעולם' לתפילה של 'הכניסיני תחת כנפך'.

(מוקי צור – פורסם באתר 929)

שֵׁם מפורש
כֻּלָּם כְּבָר הָלְכוּ אֶל הָהָר וּמְחַכִּים
מְחַכִּים לִרְאוֹת, בְּשֶׁקֶט רַב מְחַכִּים,
שֶׁלֹּא כְּמִנְהָגָם גַּם הַחֲמוֹרִים, גַּם הַגְּמַלִּים
בַּשֶּׁקֶט הַזֶּה צִפּוֹר לֹא צִיְּצָה
גַּם יְלָדִים עַל כִּתְפֵי אֲבוֹתֵיהֶם,
וְהַשֶּׁקֶט רַב מִנְּשׂוֹא כְּמוֹ לִפְנֵי דָּבָר
נוֹרָא וְגָדוֹל וַאֲנִי עוֹד רָצִיתִי
לְהַסְפִּיק וְלִתְלוֹת אֶת הַכְּבָסִים
לַעֲשׂוֹת זְמַן לְעַצְמִי לְתַקֵּן רֵיחוֹתַי
וְחִמַּמְתִּי אֶת הֶחָלָב לַתִּינוֹק, שֶׁלֹּא יִרְעַב
שֶׁלֹּא יִבְכֶּה חָלִילָה, בָּרֶגַע הַלֹּא
מַתְאִים, כַּמָּה זְמַן עַד כְּלוֹת. הַצִּפִּיָּה
שֶׁתִּתְיַבֵּשׁ הַכְּבִיסָה וְהַתִּינוֹק מָה.
אִישׁ לֹא יָדַע
וַאֲנִי רָאִיתִי שֶׁרוּחַ קַלָּה, כְּמוֹ נְשִׁימָתוֹ שֶׁל אִישׁ יָשֵׁן, עָבְרָה
בַּכְּבָסִים וְנִפְּחָה כְּרֵסָהּ
שֶׁל כֻּתָּנְתִּי וּמַפַּת הַשַּׁבָּת
הָיְתָה מִפְרָשׂ לָבָן בְּאֶמְצַע הַמִּדְבָּר
וְיָצָאנוּ מִשָּׁם עַל הַתְּכֵלֶת
הַרְחֵק לַמָּקוֹם בּוֹ
נִפְרֹט רִמּוֹנִים וְנֹאכַל עֲסִיסָם
לְמָקוֹם בּוֹ
לָאַהֲבָה
שֵׁם מְפֹרָשׁ.

חווה פנחס כהן

שמחה המהולה בעצב

ולמה השמיע הקדוש ברוך הוא קולו מתוך החשך ולא מתוך האור? משל למה הדבר דומה, למלך שהוא משיא את בנו לאשה, ותולה בחופת בנו פרכות שחורות. אמר להם: יודע אני שאין בני ממתין עם זאת אלא ארבעים יום; שלא תאמרו למחר המלך היה אסטרוגולוס ולא היה יודע מה עתיד לעשות בנו. כך זה המלך מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, והבן אלו ישראל, והכלה זו התורה. והיה הקדוש ברוך הוא יודע שאין ישראל ממתינין בדברות אלא ארבעים יום, לפיכך השמיע קולו מתוך החשך ולא מתוך האור. לכך נאמר "ויהי כשמעכם את הקול".

(פרקי ר' אליעזר, פרק מ"א)

לא תרצח; לא תנאף; לא תגנוב; לא תענה ברעך עד שקר; לא תחמוד בית רעך

כל אידיאה היא נצחית, והיהדות – אמרתי – היא אידיאה. אבל מה היא האידיאה הזאת? – יש רגעים שאני מרגיש, כי כל קרבי בי יודעים את מהותה, ויש שהכל חוזר פתאום ונעשה לי תהו ובהו ותוסס ורופס ועולה ויורד לעיני. אוי היהדות הזאת, אוי חידת-עולמים זו!

… מה היא, אתם שואלים? אפשר שהיינו יכולים לכלול את כל מהותה במלה האחת, שעצם היהדות הוא הרגשת היֹשר או, יותר טוב, העדר היכֹלת לעשות עָול לזולתו. זהו הכל. אילו היה היֹשר מין מוסיקה, הייתי אומר: היהודים הם שיש להם חוש השמיעה היותר טוב בשביל זו. בשעה שהעמים האחרים אינם מוסיקליים כל-כך, באה אותה היהדות לתוך העולם וחנכה לה משפחה אחת ממשפחות בני-האדם, באֹפן שאותה המשפחה תהיה מלאה את הרגשת היֹשר בכל פנה שהיא פונה, ערב ובקר וצהרים, ולא תוכל, גם אלמלי חפצה, לעשות שום עולה.

(דוד פרישמן, על היהדות)