"וַיֹּ֖אמֶר אַל־תִּקְרַ֣ב הֲלֹ֑ם שַׁל־נְעָלֶ֙יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת־קֹ֖דֶשׁ הֽוּא"

(שמות ג', ה')

הַסְּנֶה בּוֹעֵר בָּאֵשׁ וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ

בְּקִרְבְּךָ בּוֹעֵר הוּא אוֹ בַּחוּץ,

אַתָּה קַשּׁוּב: מֵיתָר אַחֵר מֵיתָר פּוֹקֵעַ

בְּתוֹךְ הַשֶּׁקֶט הַדָּחוּס.

הַסְּנֶה בּוֹעֵר בָּאֵשׁ. אֲבָל אַתָּה יוֹדֵע,

כִּי אֶלֶף פַּרְפָּרֶיךָ נִשְׂרָפִים..

בִּמְחוֹל מִשְׂחָקִים, כִּפְרֹחַ יוֹם גּוֹוֵעַ

הָעֲנֻגִּים וְהַיָּפִים.

אכן נודע הדבר

יונתן מוס

המלים הראשונות ששמה התורה בפיו של משה הן שלש מלים המתחברות לשאלה קצרה שנשארת ללא מענה. משה שואל את אחיו העברי המכה את זולתו:

"למה תכה רעך?"

והאיש העברי המכה עונה, באופן יהודי קלאסי, בשאלה. ואינו מסתפק בשאלה אחת:

"מי שמך לאיש שר ושופט עלינו?

"הלהרגני אתה אומר, כאשר הרגת את המצרי?"

לשאלות האלו, יכולים אנו להוסיף שאלה משלנו:

מדוע הדיאלוג הראשון של משה שנחשף בפנינו בנוי רק משאלות?

מענה על שאלה בשאלה, היא שיטה הידועה מן הדיאלקטיקה הפילוסופית, המזוהה, יותר מכול, עם סוקרטס האתונאי. מטרת השיטה היא להביא לידי פיתוח ידע חדש. ואכן, בעקבות השאלות שנשאל כמענה  לשאלתו שלו, לומד משה דבר חדש, ואומר: "אכן נודע הדבר."

אך, יש לשאול, מה נודע?  

ברמת הפשט, דבר הריגת משה את המצרי, הוא הדבר שנודע. אך המדרש, אולי בגין זיהוי גודל המעמד— שיחתו הראשונה של משה, ולימודו הראשון— מזהה כאן "דבר" אחר, יסודי יותר, נרחב יותר.

מהו אפוא אותו דבר?

מדרש שמות רבה (א, ל) עונה על שאלה זו:

"רבי יהודה בר רבי שלום בשם רבי חנינא הגדול ורבותינו בשם רבי אלכסנדרי אמרו:

היה משה מהרהר בלבו ואומר: מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות?

כיון ששמע דבריו [של העברי המכה] אמר: לשון הרע יש ביניהן— היאך יהיו ראוין לגאולה?

לכך אמר 'אכן נודע הדבר': עתה ידעתי באיזה דבר הם משתעבדים."

מעניין כיצד המדרש משכפל את המבנה של שאלה על שאלה אפילו במסגרת שיחתו הפנימית, המדומיינת, של משה. משה שואל את עצמו 'מה גרם לישראל להשתעבד?', וביחס לשאלה הזו הוא מסיק תשובה מהשאלות שקיבל מהעברי המכה, שבעצמן ניתנו כמענה לשאלתו המקורית של משה "למה תכה רעך?"

ומהי התשובה שמשה מסיק?

התשובה היא שלשון הרע הקיימת בתוך עם ישראל היא זו שגרמה להם להשתעבד. אך תשובה זו מובילה כמובן לשאלה נוספת במדרש:

היאך יהיו ראוין לגאולה?

ועל שאלת משה הזו עונה מדרש רבה אחר, מדרש ויקרא רבה (לב ה):

"רב הונא אמר בשם בר קפרא:

בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שינו את שמם…ולא אמרו לשון הרע."

בני ישראל נגאלו ממצרים בין השאר בזכות העובדה שלא אמרו לשון הרע. 

רגע, מה…?

מדרש שמות רבה אומר בשם רבי חנינא ורבי אלכסנדרי שסיבת השעבוד הייתה לשון הרע.

ומדרש ויקרא רבה אומר בשם בר קפרא שסיבת היציאה מן השעבוד הייתה היעדר לשון הרע.

האם לשון הרע היא המחלה, או שמא היעדרה היא התרופה?

ומה באמת עשו ישראל במצרים? אמרו לשון הרע, או לא אמרו?

ייתכן שמדובר בשינוי על פני זמן: בני ישראל סבלו משעבוד כל עוד אמרו לשון הרע. כשעשו תשובה והפסיקו לומר לשון הרע, הם נגאלו. אך ייתכן גם שיש כאן מחלוקת עקרונית.

ואם יש כאן מחלוקת, מהי ומה משמעותה?

פחות סביר שמדרש ויקרא רבה ומדרש שמות רבה נחלקו לגבי המציאות ההיסטורית, כלומר שאחד חושב שבני ישראל אמרו לשון הרע, והאחר חושב שלא אמרו. יותר סביר שבקרב בני ישראל במצרים, כמו בקרב עם ישראל—ובקרב כל קיבוץ אנושי—בכל זמן ובכל מקום, היו כאלה שאמרו יותר לשון הרע, והיו כאלה שאמרו פחות.

אם כן, מהי המחלוקת?

אפשר להציע שהמחלוקת היא על מה שמים את הדגש. מדרש שמות רבה מזהה את החולשות של עם ישראל ומבקר אותן מתוך רצון לשפרן. ואילו מדרש ויקרא רבה מזהה את החוזקות של עם ישראל ומדגיש אותן מתוך רצון לעודדן.

למה הדבר דומה?

למצב הפוליטי במדינת ישראל.

צד אחד של המפה נוטה להדגיש את הנקודות שבהן אנו צריכים להשתפר: השחיתות והאלימות הפושות בקרבנו, עוולות הגזענות והגזלה שאנו מעוללים לשכנינו.

צד שני של המפה נוטה להדגיש את הנקודות שבהן אנו יכולים להתגאות: הערבות ההדדית, העזרה לזולת, הברכה והשגשוג שאנו מביאים לשכננו.

יש מקום מסוים לשתי נקודות המבט אז בתקופת חז"ל והראשונים, והיום בתקופתנו.

בכל דור ודור, הן לנביאי התוכחה והן לנביאי הנחמה ישנה עבודה לעשות.

אך האם בכל זאת ישנם הבדלים בין הדורות ובין המציאויות ההיסטוריות השונות?

ומה לגבי דורנו?

האם מדינת ישראל כיום דורשת יותר נחמה, או שמא דורשת היא יותר תוכחה?

יונתן מוס מלמד בחוג  למדע הדתות באוניברסיטה העברית

בזכות נשים צדקניות

כבר בצעירותו מגלה משה רגישות חברתית מופלאה. הוא מציל עבד עברי ממות, מתערב בין שני אנשים שהולכים מכות, ועוזר לנערות צעירות להתמודד עם רועי הצאן שמגרשים אותן, התורה לא מסבירה מה הפך את משה לאדם כל כך מלא חמלה, אבל לי אין שום ספק מאיפה הרגישות הזאת הגיעה.

סיפורו של משה מפוצץ בנשים. ולא סתם נשים. נשים מרגשות, חתרניות, אמיצות וטובות לב. המיילדות שמסרבות להמית תינוקות. יוכבד, אמו החריפה של משה, ש'משליה' אותו ליאור – בתוך תיבה – בלי לסכן את חייו. מרים, אחותו, שמשקיפה על התיבה, ומציעה לבת פרעה 'עבריה שתניק אותו'. בת פרעה שמצילה את חייו בסיפור המשונה שבסוף פרק ד'.

כלומר, לפחות מבחינה ספרותית, משה גדל ברחם מקראי של שש נשים אקטיבסטיות. הן עוטפות אותו באור חמים, באומץ, ברגישות ובחמלה, מהרגע שבו הוא נולד, בלי שום גבר בסביבה. וזהו. זה הכל. נשים חזקות. זה מה שהפך את משה מסתם ילד – למשה רבנו. זו דעתי, לפחות. זה הסיפור. משב רבנו גדל אצל נשים. לכן הוא כזה גבר.

(יאיר אגמון מתוך הספר 'מה אהבתי' בהוצאת ידיעות אחרונות)

מדרש בת פרעה

ותרד בת פרעה לרחץ על היאר ונערתיה הלכת על יד היאר ותרא את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה. ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה ותחמל עליו ותאמר מילדי העברים זה (שמות ב, ה–ו)
ואלה בני בתיה בת פרעה (דברי הימים א' ד, יח)
הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע התר אגדות מוטה ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו. הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם (ישעיה נח, ו–))

בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה' – בת פרעה הייתה או בת י־ה?
אלא שהוציאה עצמה מרשות אביה, שחמלה על הנער אף שידעה שציווה אביה 'כל הבן הילוד היארה תשליכהו' (שמות א, כב).
אמר הקדוש ברוך הוא: היא שחמלה על בני, תהיה לי לבת, וזהו שנאמר 'בִּתְיָה'.

וכיצד היא החמלה?
צא וראה כיצד למד הנביא ישעיהו ממעשיה של בת פרעה:
'וַתֵּרֶא' – שראתה ולא התעלמה, ככתוב 'כי תראה… ומבשרך לא תתעלם' (ישעיהו נח, ז)
'וַתִּשְׁלַח' – ששלחה אמתה ולא הגיפה תריסי לבבה, ככתוב 'ושלח רצוצים חפשים' (שם, ו)
'וַתִּקָּחֶהָ' – שלקחה התיבה ולא חסה על נפשה ולא אמרה 'מה לי ולו'?,

ככתוב 'ועניים מרודים תביא בית' (שם, ו)

וַתִּפְתַּח' – שפתחה לבה לילד זר ולא אמרה 'אינו משלנו', ככתוב 'פתח חרצבות רשע' (שם, ו)
'וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד' – ושוב ראתה, ששבה והביטה בעיניו, ככתוב 'כי תראה ערם וכסיתו' (שם, ז)

אמר הקדוש ברוך הוא לבת פרעה, את, שתורת חסד על לשונך, ופיך פתחת בחכמה ולימדת את בניי ובנותיי את סוד פתיחת הלב, ככתוב 'וַתִּפְתַּח'; שלימדת את חוכמת המבט הרואה בילד את הנער שעוד יהיה, שנאמר, 'וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר'; ולימדת את סוד ההקשבה לבכיים של ילדי זרים שנאמר, 'מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה' – אותך אכניס תחת כנפיי ותהי לי לבת, ויקרא שמך בישראל בִּתְיָ־ה.

ולא עוד אלא שציווה לה הקדוש ברוך הוא ואמר, לכי ולמדי אותו סוד של חמלה לבאי העולם כולו,

את שמרדת בגילולי בית אביך, גילולי הגזענות.

_____________

היא שחמלה על בני – ראו ויקרא רבה א, ג: 'אמר לה הקדוש ברוך הוא לבתיה בת פרעה: משה לא היה בנך, וקראתו בנך. אף את לא את בתי, ואני קורא אותך בתי. שנאמר "אֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה" בַּת יָהּ'. שתורת חסד על לשונך, ופיך פתחת בחכמה – ראו משלי לא, כו. שמרדת בגילולי בית אביך – ראו בבלי, סוטה יב, ע"ב: '"ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור" אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: מלמד שירדה לרחוץ מגילולי אביה'.

(גילי זיוון מתוך 'דרשוני קובץ שני' בהוצאת ידיעות אחרונות)