"וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר"

(שמות ב', ג')

לִפְעָמִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ
שֶׁיְּשַׁלְּחוּ אוֹתִי בְּתֵבָה,
בְּמֵי הַיְּאוֹר.
שֶׁאַפְסִיק לִהְיוֹת עֶבֶד
כְּמוֹ אֲבוֹת אֲבוֹתַי
וְאוּכַל לִבְחֹר אֶת הַדְרֵךְ שֶׁלִּי בָּעוֹלָם
לְהָבִין עַצְמָאוּת מַהִי.
פְּעָמִים שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ שֶׁיְּשַׁלְּחוּ אוֹתִי
וְיִשָּׁאֲרוּ רַק לְהַשְׁגִּיחַ עָלִי מֵעֵבֶר לַקָּנִים.
לִפְעָמִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ
שֶׁיְּשַׁלְּחוּ אוֹתִי בְּתֵבָה
וְאוּכַל לְהֵעָשׂוֹת לְנָסִיךְ

אלון בלוך

על אחריות לאומית ישראלית ורגישות מוסרית כלל־אנושית

חכם חזי כהן

המקרא ממעט בסיפורים על מנהיגים טרם בחירתם, משום שחשיבותו של שליח ה' מתחילה בעצם עם בחירתו. אצל משה רבנו התמונה שונה. התורה מלווה אותו החל מלידתו ומתמקדת בשלושה אירועים, בהם הוא מציל אדם מהפוגעים בו, אף שאירעו עוד לפני ההתגלות ה' אליו ומינויו לשליח ה'. קאסוטו לימדנו כי "שלושת המעשים המסופרים בפרשה זו משמשים מעין הקדמה לשליחותו של משה לתשועת ישראל; מוכיחים הם שבתכונותיו ובאומץ לבו הוא היה מוכשר וראוי לשליחות זו."

עיון בשלושת הסיפורים מעלה תמונה שלימה:

המקרה הראשון חושף רגישות לאומית עמוקה של משה, ולמרות שיכול היה להישאר בארמונו של פרעה ולחיות חיים טובים בחר לצאת ולסייע לבני עמו. המילה "אחיו" חוזרת פעמים ומדגישה את האחווה שחש לבני עמו, הנאנקים תחת שעבוד מצרים. פרשן בולט האוחז בעמדה זו היה ר' עובדיה ספורנו: "וַיַרְּא בְּסִבְֹּלתָם – נתן לבו לראות בעוני אחיו… ומצד האחוה התעורר להנקם" (יא).

חידוש גדול הציע הרב משה כלפון הכהן (הכמ"ה), ראש רבני ג'רבה שבתוניסיה. הוא סובר שלמשה מניע כפול: אחריות לאומית ובמקביל רגישות מוסרית כלל אנושית. לדבריו, משה הרג את המצרי לא מטעמי נקמה אלא משום שהמצרי עמד לרצוח את העברי במכותיו. "ומציל היה בכל מה שאפשר לו להציל את העברי הראשון מיד המצרי בראותו כי היה מכה אותו מכות מות ודן אותו כרודף להרוג, כי לא היה אפשרי לו להצילו באופן אחר." לפי פירוש זה, הפועל 'מכה' המופיע בסצנה פעמיים מתפרש באותו המובן: המצרי עמד להרוג את העברי (איש מצרי מכה איש עברי) ולכן משה הרגו (ויך את המצרי).

במקרה השני פעל משה למנוע מריבה בין שניים מאחיו ומתגלה כמנהיג פנים ישראלי. מדוע הסתפק משה רק בדברי תוכחה ולא הרג את הרשע? לפי הספורנו המפתח לכך הוא לאומי, ומכיוון שהמדובר באחיו העבריים הסתפק בתוכחה. אולם לפי הרב משה כלפון הכהן, ההסבר נעוץ בעוצמת המכות: "וכן אחרי כן הוכיח את העברי המכה לאמר למה תכה רעך? בראותו כי אין מכותיו מכות מות, רק מכות אגרופיות. ואינו בסוג רודף – ולכן הוכיחו על פניו." נראה לי להציע שזו הסיבה לכך שהתורה משתמשת בפועל "ניצים" לתיאור המריבה וזאת על מנת ליצור אבחנה בין מריבה קלה הנענית בדברי תוכחה לבין הכאת מוות הנענית בהריגה.

המקרה השלישי קשה לעמדת הספורנו ומשתלב יפה בשיטתו של הכמ"ה.

עמדת ספורנו, הטוענת שהמניע היחידי הוא לאומי, נתקלת בקושי גדול סביב התמונה השלישית, שבה הנפגעות אינן מבנות ישראל ובכל זאת יצא משה להגנתן. ספורנו פתר זאת כשתלה במוצאן הזר את התערבותו הרפה. לדעתו, למשה אין תפקיד חינוכי כלפי הרועים ואין מקום ללמדם מוסר שכן אין הם בני עמו וצאן מרעיתו, ועל כן הסתפק בגירושם. הקושי בדבריו הוא שעצם התערבותו במריבה מעידה על כך שמשה מבקש למנוע כל עוול, גם אם הוא נעשה כלפי גויים. ויותר מכך, פירוט הסצנה מלמד שהתורה ראתה בכך עניין חשוב לעיצוב דמותו בשלמותה. לעומת זאת, הרב כלפון משה הכהן  מציב לצד הממד הלאומי גם את ממד הצדק האוניברסאלי. לדבריו, משה שונא עוול באשר הוא, ועל כן אינו יכול לשתוק גם למראה הרועים המדיינים הפוגעים בבנות רעואל כהן מדין. "וכן אחרי כן בראותו שבע בנות כהן מדין עשוקים מיד הרועים שם נפשו בכפו להצילם ולהושיעם, ולגמול עוד עמהם טובה להשקות את צאנם, עם כי אינם מבית ישראל. "

על דבריו נוסיף, ששנאת משה לכל עוול ניכרת בכך שהעז לצאת כנגד הרועים אף על פי שהיה בעמדה נחותה מהם. בעוד שבשני המקרים הראשונים משה היה בן למשפחת המלוכה, הפועל מול פשוטי העם. במדין הוא גֵר הנאבק באנשי המקום, ובדרך כלל הגֵר הוא זה שזקוק להגנה בעצמו. ואף על פי כן, משה לא יכול היה להבליג על מעשי הרועים. ולמרות שהיה רדּוּף ויכול היה להימנע מכל התערבות – לא היה מסוגל לראות עוול ולשתוק.

יתרה מכך, יש לזכור כי התערבויותיו הקודמות הן שאילצו אותו לברוח ממצרים והפכו אותו לגר בארץ נוכרייה. ולמרות שאירועים אלה המיטו עליו אסון, המשיך משה ללחום בכל פשע שנגלה לעיניו גם בארץ החדשה. יש לשים לב שמשה אף משקה את צאנן (וקשה הדבר לפירוש הספורנו). כך אין הוא מסתפק במניעת ההצקה (בבחינת הסרת הרע) אלא גם מיטיב עם בנות רעואל ומסייע באופן חיובי לרווחתן (בבחינת עשית הטוב).

כמה קל לעבור כעת מן הפשט המדרש.

המדרש מספר שמשה זכה להתגלות הקב"ה כשהלך בעקבות גדי שנטש את העדר, והתברר שברח כי היה צמא (שמות רבה ב, ב). ייתכן שהמדרש, שהיה ער לרגישותו המוסרית של משה לבני אדם, הוסיף שהיה רגיש גם כלפי בעלי חיים. כך מגביה המדרש עּוף ומחנך אותנו לגלות רגישות עמוקה ורחבה יותר, לא רק כלפי כל אדם, אלא כלפי כל יצור חי.

רבנו משה כלפון הכהן מלמדנו שמשה רבנו יכול לשמש עבורנו דגם של החכם השלם. הבסיס הראשוני הוא דאגתנו לעמנו ומוכנות לפעול במסירות נפש למען עמנו וערי אלוהינו המצויים בצרה ובשבייה. דפי ההיסטוריה החדשה מלאים סיפורי גבורה ותעוזה למען ישועת ישראל. לצד זה יש לשמור על רגישות כלל אנושית הנצרכת בעתות שלום ובעתות מלחמה.

פרשנותו של הרב כלפון משה הכהן הולמת את תורתו.

הרב כלפון הכהן תמך בתנועה הציונית בכל מאודו. לאחר ועידת סן רמו ואִשרור הצהרת בלפור בידי חבר הלאומים (1920) קבע שמדובר בניצוצות הגאולה. הוא עודד עלייה לארץ ואף דאג לתמיכת הקהילה במבקשים לעלות, קרא לקניית קרקעות בארץ, פעל לתחיית השפה העברית ועוד. לצד זאת, הרב כלפון הכהן ניסח חזון לשלום עולמי הכולל הקמת ממשלה עולמית. בחיבוריו תמך בהקמת חבר הלאומים, ובית דין בינלאומי שמקום מושבו… בירושלים.

חכם חזי כהן – מלמד בישיבת מעלה גלבוע ועורך אתר חכימא (סיפורים ורוח חכמי המזר

מדרש בת פרעה

ותרד בת פרעה לרחץ על היאר ונערתיה הלכת על יד היאר ותרא את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה. ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה ותחמל עליו ותאמר מילדי העברים זה (שמות ב, ה–ו)
ואלה בני בתיה בת פרעה (דברי הימים א' ד, יח)
הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע התר אגדות מוטה ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו. הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם (ישעיה נח, ו–ז)

בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה' – בת פרעה הייתה או בת י־ה?
אלא שהוציאה עצמה מרשות אביה, שחמלה על הנער אף שידעה שציווה אביה 'כל הבן הילוד היארה תשליכהו' (שמות א, כב).
אמר הקדוש ברוך הוא: היא שחמלה על בני^[1], תהיה לי לבת, וזהו שנאמר 'בִּתְיָה'.

וכיצד היא החמלה?
צא וראה כיצד למד הנביא ישעיהו ממעשיה של בת פרעה:
'וַתֵּרֶא' – שראתה ולא התעלמה, ככתוב 'כי תראה… ומבשרך לא תתעלם' (ישעיהו נח, ז).
'וַתִּשְׁלַח' – ששלחה אמתה ולא הגיפה תריסי לבבה, ככתוב 'ושלח רצוצים חפשים' (שם, ו).
'וַתִּקָּחֶהָ' – שלקחה התיבה ולא חסה על נפשה ולא אמרה 'מה לי ולו'?, ככתוב 'ועניים מרודים תביא בית' (שם, ו).

וַתִּפְתַּח' – שפתחה לבה לילד זר ולא אמרה 'אינו משלנו', ככתוב 'פתח חרצבות רשע' (שם, ו).
'וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד' – ושוב ראתה, ששבה והביטה בעיניו, ככתוב 'כי תראה ערם וכסיתו' (שם, ז).

אמר הקדוש ברוך הוא לבת פרעה, את, שתורת חסד על לשונך^[2], ופיך פתחת בחכמה ולימדת את בניי ובנותיי את סוד פתיחת הלב, ככתוב 'וַתִּפְתַּח'; שלימדת את חוכמת המבט הרואה בילד את הנער שעוד יהיה, שנאמר, 'וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר'; ולימדת את סוד ההקשבה לבכיים של ילדי זרים שנאמר, 'מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה' – אותך אכניס תחת כנפיי ותהי לי לבת, ויקרא שמך בישראל בִּתְיָ־ה.

ולא עוד אלא שציווה לה הקדוש ברוך הוא ואמר, לכי ולמדי אותו סוד של חמלה לבאי העולם כולו, את שמרדת בגילולי בית אביך^[3], גילולי הגזענות.

(גילי זיוון, דרשוני כרך ב' בהוצאת ידיעות אחרונות)

ההתגלות בסנה: אש מלאך ושכינה

ענין הפרשה הזאת כי משה השיג שלשה עניינים ואלו הם האש והמלאך והשכינה, תחלה ראה האש שהיתה מתלקחת בסנה ואין הסנה נשרף, וראה זה בעין הבשר ממש בהקיץ, כי כשראה הסנה בוער באש הכיר שהוא אש והיה סבור שהוא אש גפרית של מטה, וכשהיתה דעתו כן ולא היה הסנה אוכל על כן רצה להתקרב זהו שאמר אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, כלומר אראה הפלא הזה אם נשתנה הסנה משאר העצים או נשתנה האש משאר האשות, שאלו היה סבור שהיה האש של מעלה לא היה מתקרב. ואחר שראה האש הזאת נתחזק שכלו בראיית המלאך, וז"ש וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, משמעות הכתוב כי לבת אש ראה תחלה ואחר כך המלאך מתוך האש. ואחר שנתחזק שכלו בראיית המלאך ראה במראה הנבואה כבוד השכינה, וזהו שאמר וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים. ומפני שעתה היתה תחילת נבואת משה רצה הקב"ה לחנכו מעט מעט ולהעלותו ממדרגה למדרגה עד שיתחזק שכלו, משל למה"ד לאדם היושב בבית אפל זמן מרובה אם יצא פתאום ויסתכל לעין השמש יחשכו ראיותיו ועל כן צריך שיסתכל באור מעט מעט עד שיהיה רגיל בכך. וכשם שיקרה זה באור השמש הוא הדין והוא הטעם בעצמו באור השכל, כי הדברים השכליים בדמיון הדברים הטבעיים, כי יקרה לשכל כמקרה החושים, וכחות הנפש הלא הם קשורים עם כוחות הגוף.

(רבנו בחיי, שמות ג,א)

שבכל דור ודור…

אות כנגד מצרים וישראל, כי האויב נמשל לאש וישראל לסנה

וכמו שהאש לא היה בוער את הסנה,

כך לא יוכל האויב לכלות את ישראל. (חזקוני)

"וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֮ לָֽאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי־יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם"

 "א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָנֹכִ֖י יְהֹוָֽה" (שמות ד', י"א)

פַּעַם רִאשׁוֹנָה שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת

שֶׁה' לֹא רַק

שָׂם פֶּה

ומּרְַפֵּא.

בָּרוּךְ בּוֹרֵא הַמּוּם

וְעושֶֹה הַגִמְּגוּםּ

בָּרוּךְ הוּא,

שֶׁהוּא יוֹצֵר אֶת הָאִלְּמוּת

וּמְכַוֵּן אֶת הָעִוָּרוֹן

וְהוּא נוֹכֵחַ בִּצְלִיעַת הַמִּלִּים,

בַּהִשְׁתַּבְּרוּת — — —

יוֹצֵר כְּלִי,

יוֹצֵר שֶׁבֶר,

מֵטִיל בָּנוּ דֹּפִי,

וּמְחַלֵּץ אוֹר. תהילה גריזים

(מתוך כתב העת 'משיב הרוח')

[1] היא שחמלה על בני – ראו ויקרא רבה א, ג: 'אמר לה הקדוש ברוך הוא לבתיה בת פרעה: משה לא היה בנך, וקראתו בנך. אף את לא את בתי, ואני קורא אותך בתי. שנאמר "אֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה" בַּת יָהּ'.

[2] שתורת חסד על לשונך, ופיך פתחת בחכמה – ראו משלי לא, כו.

[3] שמרדת בגילולי בית אביך – ראו בבלי, סוטה יב, ע"ב: '"ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור" אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: מלמד שירדה לרחוץ מגילולי אביה'.