"…הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא"

(בראשית ל"ז, י"ט)

ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם. ובזה טעה יעקב לשנות לבן בין הבנים בענין שיכירו אחיו את האהבה אשר בלבו: ולא יכלו דברו לשלום. אע"פ שהיו צריכין לדבר עמו בענין הנהגת הבית ומרעה הצאן בהיותו מנהיג במצות אביו לא יכלו לדבר עמו לשלום ורעות כמנהג האחים.

 (ספורנו על בראשית ל"ז, ד')

הרמב״ן עה״ת (ריש פ׳ בהעלותך) אומר כי מצא במגילת סתרים לרבינו נסים שמביא המדרש: כיון שהקריבו י״ב שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו' אמר הקב״ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל ע״י בניך נסים ותשועה וחנוכה שקרויה על שמם והיא חנוכת בני חשמנאי, לפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנוכת המזבח.

(אוצר המדרשים)

"את אחי אנכי מבקש…"*

הרב דוד ביגמן

ספר בראשית מגולל את סיפור התפתחות האומה הישראלית – ממשפחה גרעינית לשנים עשר שבטים ועד לאומה שלמה. התא המשפחתי מהווה אבן יסוד בבניין עם ישראל, אך התורה אינה חוסכת בתיאורי הקשיים שהוא טומן בחובו. ספר בראשית כולו חושף סדקים ובקעים בתמונת המשפחה האידילית, כביכול – למן רצח קין את הבל אחיו ועד למאבקים והתככים בבית יעקב. יעקב, אבי הבית, ביכר את יוסף על פני שאר בניו. יוסף הביא דיבת אחיו, ואלה התנכרו אליו ואף זממו להורגו. לאור תיאורים חריפים אלה מתעוררת השאלה: מה יש בו בתא המשפחתי שעל אף הקושי שהוא מזמן אנו מבקשים לחסות בין כנפיו? האדם מעצם הווייתו חש בדידות ביחס לסובב אותו. האדם למעשה מדבר בשתי שפות שונות: שפה פנימית המובנת לו בלבד – בה הוא משיח בינו לבינו, ושפה חיצונית – בה הוא דובר עם זולתו. הפער בין השפות ממחיש את תחושת הניכור הקיומית. 'שפת לא ידעתי אשמע' (תהלים פ"א, ו) מקונן יוסף במצרים, על פי בעל המזמור. חווית הגלות הקשה ביותר היא חוסר היכולת להבין את שפת המקום. תחושת הזרות מחריפה, והאדם כמו טובע בים של ניכור.

המסגרת המשפחתית היא המזור לחוויית הבדידות הראשונית. תחושת השייכות מקיפה את האדם ומפיגה את צינת הזרות. בחוג קרוביו הפער בין הפנים לבין החוץ קָטֵן ואדם הופך קרוב אצל עצמו. המשפחה מהוה נקודת התייחסות ממנה הוא יוצא ואליה הוא שב.

דברים אלה עשויים להסביר מושגים יסודיים במסכת קידושין. עיון במסכת זו העוסקת ביצירת הקשר המשפחתי, מעורר לעיתים אי-נוחות. המשנה הפותחת את המסכת מגדירה את מעשה הקידושין כאקט קנייני (בבלי, קידושין דף ב ע"א), עד כי נדמה שהאישה אינה אלא רכוש בעלמא^[1]. כמדומני, שליחס הקנייני יש משמעות עמוקה יותר. כאשר איש ואישה באים בברית הנישואין הם בונים את הקן

המשפחתי, את מעגל השייכות. למונח 'השתייכות' שורש משותף עם המילה 'שייך', המתאר יחסי בעלות קנייניים. כך הדבר גם בשפה האנגלית – הביטוי of Sense"Belonging שמשמעו תחושת קשר עמוק, מכיל בתוכו את המילה "Belong, שפירושה בעלות. ההתייחסות לבניית המסגרת המשפחתית כאל מעשה קניין יכולה להתפרש כחשיבות ההשתייכות למשפחה. בבחינת אַל תקרי 'האישה נקנית' אלא 'האישה משתייכת'. העובדה שבניין הבית נוצר על ידי קניין היא ביטוי לצורך הטבעי של האדם להרגיש שייך.

ההיבט האישי של בעיית הזרות מוצא את פתרונו במסגרת המשפחתית, אך בהיבט הרחב יותר, השתייכות למעגל אינטימי עלולה ליצור ניכור כלפי האחר. האדם הקשור בתא גרעיני – שבטי עלול לחטוא באטימות לב כלפי אלה שמחוץ לקבוצת ההשתייכות. הקרבה וההגנה שמספקת המשפחה עלולה לגרום להתכנסות ואף להסתגרות.

לא לחינם מציינת התורה את פרשיית המסים במצרים (בראשית מ"ז יג –כו). יוסף מנהל את משק המזון במצרים וקונה מן המצרים את מקניהם ואדמתם בעבור מזון. הפרשנים חלוקים האם התנהלותו של יוסף נדרשת לשבח או לגנאי. בין כך ובין כך התורה פורסת בפנינו את קשיי הרעב בפניהם עמדו המצרים. בכך מלמדת אותנו התורה כי ההשתייכות השבטית אינה ממגרת את המחויבות הקוסמופוליטית, וכי הסאגה המשפחתית הינה חלק ממארג רחב יותר. בפרשייה זו מדגישה תורתנו את גורלם המשותף של המצרים ובני ישראל. הקן המשפחתי מאפשר לאדם לחלוק את בדידותו והוא שזור בהשתייכות למשפחת העמים כולה.

הרב דוד ביגמן מראשי ישיבת מעלה גלבוע

*המאמר לקוח מתוך ספרו של הרב דוד ביגמן 'יודוני רעיונך' בהוצאת ישיבת מעלה גלבוע.

יציאה ממשבר דרך ראיית האחר

אביעד ספראי

לפני כמה חודשים יצאתי עם כיתתי להצגה באולם הקימרון (האולם האיזורי של עמק המעיינות). שם ההצגה – 'שבורים' בבימויו של עידו וויס. ההצגה הייתה תוצר של קבוצות נוער תיאטרון שעבדו בעמק המעיינות. ההצגה עוקבת אחרי סיפור של נער שבמסגרת מעשה שובבות שלו ושל חבריו, נקלע למצב בו הוא מרסס על קירות בית הספר. שרת בית הספר תופס את החבורה וכדי לברוח הנער מרסס את פניו של השרת בצבע.

השרת מובל לבית החולים בחשש לפגיעה בעיניו, ואת הנער שולחים לעבודות שירות במחלקת ילדים בבית החולים. ההצגה מציגה סיפורים שונים של ילדים שהגיעו למחלקה, אך לאורך רוב ההצגה הנער סגור, מופנם, לא משתף פעולה ועושה רק את מה שמבקשים ממנו.

לקראת סוף ההצגה, הנער נמצא לבדו בחדר עם נערה חולה. לפתע היא חשה לא טוב והוא מיד נחלץ לעזרתה ועושה מאמצים לתת לה מענה.

בעיניי, זו נקודת השיא של ההצגה. מהנקודה הזו הנער משתנה. ההתנגדות שלו לעולם נסדקת והוא הופך להיו חלק ואף מוביל בצוות הרפואי המלווה את ילדי המחלקה.

כמחנך חזרתי על הרעיון הזה עם התלמידים כשעשינו עיבוד להצגה. מה קרה לנער באותה נקודת זמן שעשה אצלו את השינוי? – הוא לראשונה התבונן, באמת, לעבר האחר.

סיפורו של יוסף בפרשה, מלא עליות ומורדות. לפעמים לא ברור מדוע דווקא בנקודת זמן זו או אחרת הוא קם או נופל. כקורא אני מנסה למצוא רמזים בפסוקים שייתנו לי מענה לשאלות האלה. בקריאה של שנה שעברה שמתי לב לנקודה שהיציאה של יוסף מהבור הייתה תלויה במעשה אחד קטן אך מאוד חשוב. הוא שם לב לפניהם של אנשים אחרים. כוונתי לשר המשקים ושר האופים – "וירא אותם והנם זעפים".

יוסף רואה את האחר. זו הפעם הראשונה. ואז עלו לי כל מיני סיטואציות בהן יוסף לא ראה את האחר. לו היה רואה את האחר אולי לא היה מספר את חלומותיו לאחיו? אולי לא היה לובש את כותונת הפסים כשהלך לבקר את אחיו בעמק דותן?

ר' יצחק הוטנר' בספרו 'פחד יצחק' על חג הפורים (עניין יג'), שואל על מרדכי – מדוע פנה אל אסתר במילים כה קשות – "אל תדמי בנפשך להימלט…" האם בכך חשד מרדכי באסתר? שהיא רוצה למלט את נפשה על חשבון עמה? ומה פשר מאיום – "אם החרש תחרישי… רווח והצלה יעמוד ליהודים ואת ובית אביך תאבדי"?

עונה על כך הרב הוטנר – מרדכי רצה להעמיד את אסתר באותה סיטואציה שעמה נמצא. לגרום לה לחוש אף היא בסכנה, ולמרות זאת שדאגותיה יהיו כלפי עמה. זו דרגה גבוהה יותר של יחס לאחר – "המתפלל בעד חבירו והוא צריך לאותו דבר". תפילתה של אסתר מקבלת עוצמה יותר גבוהה, מכיוון שהיא זקוקה לאותו הדבר ולמרות זאת היא מתפללת לאחרים. גם עם ישראל צם ומתפלל עבור אסתר למשך שלושה ימים למרות שגם הוא זקוק להצלה עבור עצמו.

העולם הדתי מקבל עוצמות נוספות כשהאדם יוצא מעבר לגדרי עצמו. אולי זו מהותה של תפילה במניין. אולי המפגש שלי עם אלוקים עובר דרך המפגש שלי עם האחר.

יוסף יוצא מהבור בזכות המבט שלו אל עבר האחר. אל עבר שני בני אדם הנמצאים באותה מצוקה שהוא נמצא בה. מעשה אבות סימן לבנים. הדרך ליציאה ממשבר יכולה לעבור דרך העזרה לאחר שנמצא באותה צרה שבה אתה נמצא.

[1] הספרות התלמודית לדורותיה דנה רבות בשאלת האופי של האירוסין בהלכה, ויש אף שראו ב'קידושין' עיקר עד שמושג הקנין נעקר ממקומו.