"וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת – וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו"

(בראשית כ"ב, ו)

עקדה / ש. שפרה

עֵינֶיךָ נָחוּ עָלַי בְּאַהֲבָה רַבָּה,

זָרָה, אַחֶרֶת,

וְלֹא יָדַעְתִּי –

עַד כִּבְרַק הַמַּאֲכֶלֶת:

אֱלֹהִים יִרְאֶה לוֹ הַשֶּׂה,

וַאֲנִי אֲנִי –

מה המופת שבעקדת יצחק?

גבריאל וייל

לזכר אבי מורי רפאל בן אברהם ז"ל, אוהב שלום ורודף שלום.

ההבנה המקובלת במסורת אצל רוב הפרשנים ובתפילותינו, רואה בעקידת יצחק מופת של מסירות נפש בציות לפקודות ה'. אב שכל כך ייחל לבן ושההבטחה האלוקית לעתיד מזהיר עוברת דרך אותו הבן, נדרש להקריב אותו כקורבן. קירקגור ראה באברהם מופת, אביר האמונה שמוכן להפקיד את שכלו , ידיעתו והבנתו, במסירות אין קץ. (סרן קירקגור, חיל ורעדה, מאגנס 1986)

ישעיה ליבוביץ טען שהדרך לקיים מצוות היא "לשמה", שכל תועלת או הנאה שבקיום מצוות איננה עבודת ה' אלא עבודה עצמית של האדם ("שלא לשמה") ולכן עקידת יצחק ממחישה את הנכונות לציית לצו האלוקי בלי כל אינטרס (ליבוביץ ישעיה. יהדות עם יהודי ומדינת ישראל, שוקן 1975 ).

ליבוביץ ראה בסיפור העקדה את המודל האולטימטיבי של האמונה. על האדם להכפיף את כל מאווייו, רצונותיו, תקוותו, צרכיו ועוד, לרצונו של אלוקים. זוהי המשמעות של קבלת עול מלכות שמים: זוהי האמונה האידיאלית.

הבנות אלה הנטועות עמוק במסורת מתנגשות עם האתוס המודרני ובעצם גם עם המקרא., הרי יש לנו צווים מפורשים (כגון דברים י"ח-י': "לא יימצא בך מעביר בנו ובתו באש" וכך כתוב על יאשיהו שהפסיק פולחן כגון זה "וטימא את התופת אשר בגיא בן הינום לבלתי להעביר איש את בנו ואת בתו באש למולך" (מלכים ב', כ"ג, י')). יחזקאל קויפמן בספרו 'תולדות האמונה הישראלית', אכן רואה את עיקר סיפור העקידה בסיומת שלו והיא הכוונת המקרא כנגד התופעה הפגאנית הקדם מונותאיסטית של קרבן אדם על ידי המרתו בקרבן בהמה (יחזקאל קויפמן. תולדות האמונה הישראלית. ביאליק- דביר 1965 ).

להלן אציג הבנה שונה מהמקובל של סיפור העקידה כפי ששמעתיה מפי מניטו (הרב אשכנזי).

לדבריו, יש להבין את הניסיון של אברהם בדיוק בכיוון הפוך: "המידה, של אברהם הייתה חסד, אהבה מציפה לאלוקים ולאדם". ניסיון העקדה בא ללמדנו שיש לאזן מידה זו ושההליכה איתה עלולה להיות רצחנית והיא חייבת להתאזן במידת הדין והצדק.

הצו האלוקי מתחיל בלשון עמומה, לא חד משמעית "קח את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק… והעלהו שם לעולה" (בראשית כ"ב, ב'). לא כתוב שעליו להקריב את בנו לקורבן, אלא כתוב ציווי שיכול להתפרש בכמה אופנים. אברהם הבין (בצורה מעוותת) כשמונע על ידי אהבתו הקיצונית את ה') שעליו להקריב את יצחק בנו באופן ממשי כקורבן. המלבי"ם מדגיש את ההבדל בין "להעלות לעולה" לבין "לעשות עולה": "רק שה' אמר לו לשון שיטעה בו… ומרוב אהבתו לאלוקים ומרוב חשקו לקיים מצוותיו… לא חקר כלל ולא העמיק בדברים, ורץ כצבי למהר לעשות מצוותיו"

לאחר מכן, אברהם יצא לדרך במשך שלושה ימים ומדרשים שונים ממחישים את לבטיו של אברהם. המדרש (מדרש תנחומא ומדרש רבה) מספר כי בדרך השטן ניסה לעצור את אברהם באופנים שונים: בתחילה בדמות זקן ששואל אותו להיכן הולך ולמה נושא איתו סכין ואברהם דוחה אותו. ואז השטן מתגלה ומזכיר לו שזה בנו יחידו שנולד לו כשהיה בן 100  ואברהם דוחה אותו, אח"כ נהפך השטן לנהר שחוסם את דרכו של אברהם, ואברהם נכנס למים עד שהנהר מתייבש. כל אלה משקפים את הקונפליקט הפנימי של אברהם בדרך לעקידה, לבטיו המאוד מובנים.

נראה שאברהם הבין שלא ייתכן שה' יתבע ממנו קורבן שכזה, הוא הבין שעליו להמשיך במסע עד תומו אבל שבסופו של דבר הוא כלל לא יידרש להרוג את בנו. הוא הבין שעליו למתן את מידת החסד ולהביאה לידי איזון. אכן יש הוכחות בפשט להבנה חדשה זו של אברהם:

כתוב "ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם" (בראשית כ"ב, ה'). בדרך כלל מפרשים הצהרה זו כמס שפתיים של אברהם (בעצם שקר) על מנת לנטרל את מלוויו ואולי להרגיע את יצחק. אך הפשט ברור, אברהם הבין ש "נשובה אליכם".

הוכחה נוספת נמצאת בתשובתו לשאלת יצחק כשעלו אל ההר "ויאמר יצחק אל אברהם אביו… ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה. ויאמר אברהם אלוקים יראה לו השה לעולה בני" (בראשית כ"ב, ז'-ח').

הנה הוכחה ברורה נוספת שאברהם הבין והאמין שיימצא פתרון על ידי ההשגחה ושלא יצטרך להקריב את בנו יצחק.

ואכן כך קרה. אלוקים עצר בעדו מלהרוג את בנו וקרבן האדם הוחלף בקרבן בהמה "וילך אברהם וייקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו". אברהם למד והבין שאהבת אלוקים קיצונית עלולה להביא לרצח. מידת החסד צריכה להתאזן במידת הדין. אברהם היה צריך לשים גבול למידתו, חסד בלתי מרוסן מסוכן לא פחות מדין בלתי מרוסן.

יש פה קריאה ישנה נושנה וחדשה למציאת איזון פנימי, כי הקנאות הדתית (מוסווית באהבה לאלוקים ובציות מוחלט לרצונו) עלולה להיות רצחנית.

ומאז אברהם אבינו, נראה שהדילמה הזו שפוגשת אותנו עד היום לא מעט פעמים.

גם אם הבנה זו של עקידת יצחק איננה מהמקובלת, הרי ששערי הפירושים לא ננעלו.

ד"ר גבריאל ויילהוא פסיכולוג קליני וחינוכי

האותיות הקטנות

רבי עזריה משום רבי אחא פתח )תהלים מה, ח(: "אָהַבְתָּ צֶדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ" רבי עזריה פתר קרייה באברהם: בשעה שעמד אברהם אבינו לבקש רחמים על הסדומים, מה כתיב תמן: חָלִלָה לְךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה וְגוֹ'. א"ר אחא": נשבעת ואמרת שאין אתה מביא מבול לעולם, ומה אתה מערים על השבועה? אתמהא. מבול של מים אין אתה מביא, מבול אש אתה מביא? א"כ לא יצאת ידי השבועה.

(בראשית רבה, לט)

ורחמיו על כל מעשיו

כלב לא עשה שום דבר רע, ונס תחת בגדיו של חכם מפני שבא אחד להכותו, ולא הניח החכם להכותו, וכתיב "כי על כן באו בצל קורתי". ולכך נאמר: "יודע צדיק נפש בהמתו".

(ספר חסידים, סימן תתתתשנה)

כוחה של ההשתחויה

אמר רבי יצחק: הכל בזכות השתחויה, ואברהם לא חזר מהר המוריה בשלום, אלא בזכות השתחויה: "ונשתחוה ונשובה אליכם". ישראל, לא נגאלו אלא בזכות השתחויה, שנאמר: "ויאמן העם וגו' ויקדו וישתחוו". התורה לא נתנה אלא בזכות השתחויה, שנאמר: "והשתחויתם מרחוק". חנה לא נפקדה אלא בזכות השתחויה, שנאמר: "וישתחו שם לה'". הגליות אינן מתכנסות אלא בזכות השתחויה, שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו' והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים". בהמ"ק לא נבנה אלא בזכות השתחויה, שנאמר: "רוממו ה' אלהינו והשתחוו להר קדשו". המתים אינן חיין אלא בזכות השתחויה, שנאמר: "באו ונשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו".

(בראשית רבה, נו)

הקרבה ללא קרבן

"קח נא את בנך את יחידך וגו' והעלהו שם לעולה"- שהיתה הקיחה וההעלאה במקום עולה.

(תורת העולה, חלק ג', פרק ע"ד)

שרה והאיל

'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא־תִקְרָא אֶת־שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָֽהּ. וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן' (בראשית יז, טו-טז)

'וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה־אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת־הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנֽוֹ' (בראשית כב, יג)

'וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל כִּֽי־שָׂרִיתָ עִם־אֱלֹהִים וְעִם־אֲנָשִׁים וַתּוּכָֽל' (בראשית לב, כט)

היכן הייתה שרה באותה השעה?

השכימו אברהם ויצחק בנו והשכימה אף היא. צררה להם זיתים ותאנים ומילאה להם הנאד. השקיפה מתוך האוהל ולִבּה כבד עליה.

איִל היה לה לשרה שהיה אהוב עליה מכל עדריה. מיד כשנעלמו האב ובנו בעיקול הדרך, קראה שרה לאותו האיל ואמרה לו: 'מהר, אל תתמהמה. עלה אחריהם ההרה במקומי. הצבי ישראל, קום והצל את בני מיד אביו'. שמע אותו האיל, הלך במצוותה ובדרכו שָׂרה עם אלוהים.

צביה ולדן

מתוך הספר "דרשוני", מדרשי נשים, הוצאת ידיעות ספרים.