וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה, מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

(בראשית ח', ח')

תיבת נח / שולה אפרת

ֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים לְדוֹרוֹתָיו הָיָה

לָכֵן הוּא לֹא יָדַע

כִּי לָקַח עִמּוֹ לַתֵּבָה

גַּם אֶת זֶרַע הָאֵיבָה

               זָכָר וּנְקֵבָה

זָכָר וּנְקֵבָה.

אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה שָׁטַף

הַמַּבּוּל, מִבְּלִי – אֵל- בְּלִי -גְּבוּל

רַק יָם וְשָׁמַיִם

בִּמְעַרְבֹּלֶת שֶׁל מַיִם,

וְנָח הֶאֱמִין עוֹד, וְקַוֵּה

כִּי נוֹשֵׂא הוּא עַמּוֹ בַּתֵּבָה

גַּם זַרְעֵי אַהֲבָה

          זָכָר וּנְקֵבָה

          זָכָר וּנְקֵבָה.

כְּשֶׁנָּחָה הַתֵּבָה עַל הָרֵי אֲרָרַט

חַכֵּה נֹחַ בְּסַבְלָנוּת אֵין קֵץ

עַד יָבוֹא לַמַּבּוּל הַזֶּה קֵץ

וּמִשֶּׁבּוֹשֵׁשׁ לָבוֹא

שָׁלַח אֶת הָעוֹרֵב הַרְחֵק מֵהַתֵּבָה

וְעַמּוֹ כָּךְ קַוֵּה,

אֶת זַרְעֵי הָאֵיבָה

           זָכָר וּנְקֵבָה

           זָכָר וּנְקֵבָה.

רַק אָז שָׁלַח אֶת הַיּוֹנָה

לָתוּר אַחַר חוֹף

וְתַחֲזֹר עַם עָלָה שֶׁל זַיִת

וַיְהִי אוֹר בַּתֵּבָה

          זָכָר וּנְקֵבָה

          זָכָר וּנְקֵבָה                

וּשְׁלוֹם־בֵּית.

לפיכך לא נברא האדם יחידי

קובי וייס

פרשת בראשית קיבעה את התודעה של בריאת העולם ואת מקומו של האדם בבריאה. אולם למעשה בפרשה שלנו "מאפס" אלוקים את העולם ולמעשה בורא אותו מחדש.
"וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ־מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ", ומזכיר לנו רש"י שלשיטת רבי אליעזר הוא תשרי, כלומר התאריך הוא ראש השנה כפי שנקבע בהלכה. אנו מציינים זאת בתפילת זכרונות: "וְגַם אֶת נֹחַ בְּאַהֲבָה זָכַרְתָּ. וַתִּפְקְדֵהוּ בִּדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים, בַּהֲבִיאֲךָ אֶת מֵי הַמַּבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי רוֹעַ מַעַלְלֵיהֶם. עַל כֵּן זִכְרוֹנוֹ בָּא לְפָנֶיךָ… לְהַרְבּוֹת זַרְעוֹ כְּעַפְרוֹת תֵּבֵל וְצֶאֱצָאָיו כְּחוֹל הַיָּם".
ההתחלה המחודשת של האדם בפרשה שלנו שונה מהותית מפרשת בראשית ואעמוד על כמה נקודות.

כולנו מכירים את המשנה בסנהדרין: "לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמְּדָךְ, שֶׁכָּל הַמְּאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא…וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יאֹמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: אַבָּא גָּדוֹל מֵאָבִיךָ;…לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר: בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם."
ביציאה מן התיבה לא יצא האדם יחידי, יצאו ארבעה זוגות, נח ואשתו ושלשת בניו ונשותיהם. כל בני האדם בעולמינו הם צאצאי שלשת בני נח, שלושה ולא אחד.
ואכן, מאז אנו שומעים בהחלט את הביטוי "אבא גדול מאביך", הרי נח עצמו דירג את בניו לאחר מכן. שם בראש, אבי המשפחה השמית שאברהם והאומה העברית תהיה מצאצאיה, ולאחריו יפת ולבסוף חם המקולל שמזרעו יצאו כל העמים "הרעים": כל עממי כנען, פלשתים, מצרים ועוד.
אותי מרתקת במיוחד המשמעות של "בשבילי נברא העולם" הנגזרת מיחידותו של אדם הראשון וההתפתחות המחייבת של ביטוי פילוסופי-קיומי זה לאחר היציאה מהתיבה של שלושת בניו.

לצורך הדוגמה ניקח את החלוקה המפורסמת של הרמב"ם (במורה נבוכים ח"ג פרק יז) בין השגחה כללית להשגחה פרטית. השגחה הכללית היא על בעלי החיים ומשמעותה דאגה לקיומו של המין בכללותו  בלבד ולא לפרטים שבו, השגחה פרטית  היא לבני האדם ומשמעותה דאגה לכל אדם ואדם.
והנה בתיבת נח מכל בעלי החיים היה רק פרט אחד של זכר ופרט אחד של נקבה. מכאן שבזמן המבול גם בעלי החיים ולמעשה כל החי היה בהשגחה פרטית – כל מוות של אחד מהם משמעותו השמדת כל המין כולו!  יוצאים מן הכלל היו דווקא הבהמה והעוף הטהורים שנכנסו שבעה שבעה ושלושת בני נח…שנכנסו לתיבה כפי הנראה כדי לעזור לנח בטיפול בחיות. שהרי ביחזקאל י"ד אנו מוצאים במפורש: "וְנֹחַ דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב, בְּתוֹכָהּ–חַי-אָנִי נְאֻם ה', אִם-בֵּן אִם-בַּת יַצִּילוּ: הֵמָּה בְצִדְקָתָם, יַצִּילוּ נַפְשָׁם" – נח בצדקתו על פי הפסוק המצוטט לא מסוגל להציל את בני דורו וגם לא את בניו שלו (וראו את פירושו של "העמק דבר" על הפסוק "בֹּא־אַתָּה וְכָל־בֵּיתְךָ אֶל־הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי" המתיחס למידת הרחמים החריגה בפסוק זה שאפשרה לנח להוסיף את בניו ככוח עזר)

אם תרצו ניתן לדייק זאת מהפסוק שעליו נבנה הקטע בתפילת ראש השנה שהזכרנו: "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהים אֶת־נֹחַ וְאֵת כָּל־הַחַיָּה וְאֶת־כָּל־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה". ראשית זוכר אלוקים את נח עצמו בלבד, לאחר מכן את החיה ורק לאחר מכן את הבהמה. מדוע מוזכרת החיה לפני הבהמה? כי מהחיה היו רק שניים שניים ואילו מהבהמה היו שבעה.
נח מבין זאת ולכן את הקורבנות הוא בוחר מהבהמות והחיות הטהורות ומקריב אותם (יתכן שזהו ההסבר לריח הניחוח שמריח אלוקים – הוא נהנה מהבנתו של נח שדואג לקיומם של כל בעלי החיים ומקריב רק את אלו שההקרבה לא פוגעת בקיומם). לאחר ההקרבה גם הבהמות נשארו זוג אחד בלבד והפכו להיות תחת ההשגחה הפרטית ולכן יופיע: "וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת־זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם׃ וְאֵת כָּל־נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל־חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ" – הפעם הבהמה קודמת לחית הארץ בגלל קרבתה לאדם. בסיכומו של דבר, דווקא בעלי החיים יצאו מן התיבה יחידים ויכולים לומר שהם נבראו יחידי…
אכן, הברית שאלוקים מקיים כאן אינה לאדם לבדו אלא לכלל בעלי החיים: "אוֹת־הַבְּרִית אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל־נֶפֶשׁ חַיָּה" – בעלי החיים שווים לאדם למול בורא העולם של פרשת נח.

האם האדם איבד לחלוטין את מעמדו המיוחד של פרשת בראשית? וודאי שלא.
הנה מיד כאשר אנו מוצאים את איסור שפיכת הדם המקרא מדגיש כי "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת־הָאָדָם". האדם נשאר מיוחד אבל לא בגלל יחידותו אלא בגלל שנברא בצלם. הוא הוכיח את חשיבותו בכך שצלם אלוקים שבו אפשר לו להיות שומר הבריאה וכלכלתה כפי שעשה במשך שנה שלמה בתיבה שבה זן ופרנס את כל החיות.
אולם הוא בהחלט איבד משהו. אם בבריאת העולם עליונותו של האדם על החיות הייתה ברורה והוא זה שנבחר לקרוא בשמותם, כמי שיודע מהות כל אחת ואחת, כעת נדרש מהלך נוסף. אלוקים מאפשר לאדם לאכול את החיות ובמקביל אוסר עליהם לפגוע באדם. "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל־חַיַּת הָאָרֶץ" – אלוקים נותן מורא לחיות בפני האדם כדי לאפשר את  עליונותו. הכבוד וההדר של פרשת בראשית אינם, יש צורך בפחד ומורא מפני האדם ואת ההיתר לאדם לאכול את החיות, כדי לבסס את עליונותו עליהם.

מכאן ואילך ידרוש האדם לעצמו עוד ועוד כוחות של הרס על מנת להרגיש את כוחו ואת יחודו שאבד. אלוקים כרת ברית עם כל חי כי לא יביא עוד מבול לעולם אולם האדם עם יצרו הרע מנעוריו יכול וקרוב להביא כליה לעולם החי. ככל שהוא מחפש את יחודו וכבודו ואינו בונה אותו מתוך עולם רוחני פנימי הרי "בשבילי נברא העולם" אינם כיסופים רליגיוזיים לדרגה רוחנית שאבדה, לביסוס עמוק של צלם אלוקים מהותי, אלא סיסמא המתורגמת לפגיעה בעולם  ולשליטה כוחנית בו כדי לקיים את הנרקיסיזם האנושי. בצורתה הקניבלית תתורגם סיסמא זו כלפי בני מינו של האדם עצמו ותביא גזענות כלפי כל מי שנראה נחות לו – כדי לקיים את עליונותו.
התיקון חייב לבוא מתוך הבנה שצלם האלוקים שלנו משמעותו לשרת את בעלי החיים, כפי שהיה בתיבת נח, ולשאוף לחזור להיות במקום של 'לעובדה ולשומרה'. צלם אלוקים אמוני פירושו להיות שותף במעשה בראשית ולא להחליף את האל בשאיפה לכוח בלתי נשלט. יתכן ולזה כיון אלוקים בברכתו של אברם: "וֶהְיֵה בְּרָכָה.. וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה", יתכן וזהו תפקידה העמוק של האומה העברית בעולם המודרני שלנו.
עמדתי על כמה נקודות שוני בין בריאת העולם בפרשת בראשית לזו של הפרשה שלנו וחברתי את הנקודות ב"קווים מקווקווים" כהצעה לתמונת עולם אמונית עכשווית שניתן לפתח מהם. הפסוקים המיתיים של פרשות בראשית-נח רחבים מיני ים וקטונתי מלסיים בסימן קריאה. אני מזמין את הקוראים ליצור קווים משלהם.

הרב קובי וייס מנהל מחלקת חינוך ב"קול רבני לזכויות אדם"

מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה

פירש רש"י לכך צוה להביא מן הטהורים ז' כדי להקריב מהם קרבן, אין טעם זה לבד מספיק שהרי לא כל הטהורים ראויין להקרבה כצבי ואיל, ולא כל עוף טהור ראוי להקרבה, ואיך דקדק מזה שלמד נח תורה. אלא עיקר הטעם הוא לפי שהם טהורים על כן אוכלים מהם הרבה לפיכך הם צריכים להרבות ולהפרות ביותר בעבור שומרי התורה. ומה שנאמר: ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו'. משמע שהקריב מכל מין טהור אפילו מאותן שאינן ראויין להקרבה על פי התורה, תשובה לדבר לפי שנח לא ידע עדיין שיתיר לו הקב"ה אכילת הבעלי חיים ואמר בלבו ודאי לכך צוה לי להכניס ז' ז' מכל מינים אלו כדי להקריב מכולם קרבנות. אבל הקב"ה ידע שסופו להתיר לו כל הבעלי חיים הטהורים על כן צוה ליקח ז' ז' לפי שצדין מהם הרבה, כי אין לומר שרצה בהקרבת כל המינין דא"כ למה לא התיר לדורות להקריב מכל מין טהור כשיהיו בנמצא אצל האדם ולמה צוה לנח דווקא. ומה שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח בעבור אותן מינין הראויין להקרבה ואידך כמחתך בשר בעלמא הוא.

(הכלי יקר בראשית ז', ב')

החכם שומע ומוסיף

הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי ט, ט): תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד, זֶה נֹחַ, שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית ז, ב): מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה וגו', וּכְשֶׁיָּצָא מַה כְּתִיב (בראשית ח, כ): וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה', מַאי וַיִּבֶן, נִתְבּוֹנֵן וְאָמַר, מַה טַּעַם רִבָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּטְּהוֹרִים יוֹתֵר מִן הַטְּמֵאִים לֹא שֶׁהָיָה רוֹצֶה לְהַקְרִיב לוֹ מֵהֶן, מִיָּד, וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, הֱוֵי: תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד, לְפִי שֶׁהֶחָכָם שׁוֹמֵעַ דָּבָר וּמְקַיְּמוֹ וּמוֹסִיף עָלָיו…

(שמות רבה נ׳, ב׳)

שכר על מעשים טובים

‎וַיִּטַּע כָּרֶם. מֵהֵיכָן הָיוּ נְטִיעוֹת, מֵחַרְצַנִּים שֶׁהִכְנִיס בַּתֵּבָה. וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת. וַיִּקְחוּ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא וַיִּקַּח. מְלַמֵּד, שֶׁשֵּׁם נִתְחַזֵּק תְּחִלָּה בַּמִּצְוֹת. וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין לַאֲחוֹרֵיהֶן. וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם, שֶׁהָיָה בִיאָתָן כְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָן. מַה פָּרַע לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? לְשֵׁם פָּרַע לוֹ שְׂכָרוֹ מִצְוַת תְּכֵלֶת, תְּפִלִּין, שֶׁהָיָה מְכַסֶּה בָּהּ, וּלְיֶפֶת, נָתַן לוֹ קְבוּרָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל…

(מדרש תנחומא, נח ט״ו:א׳-ג׳)

להכיל את הפגיעוּת

יש אנשים שהמבול, ההתמודדות ברגע האסון, הוא השלב הפשוט יותר שלהם.

הקושי הגדול יותר הוא בחזרה לשגרה. תראו את נח למשל. הוא בונה תיבה, חי בתוכה ועל פי המדרשים מתפקד היטב בזמן המבול ודואג לשמור על כל החיות. אולם עם היציאה מהתיבה והחזרה לשגרה, הוא נוטע גפן מכין יין ומשתכר. שכרותו מובילה אותו למקומות קשים של התגוללות בעירום. כשאנחנו פוגשים את השיכור המתגולל בעירומו או את הלום הקרב או את המקלל ברחוב העיר.

האם נצליח להבין שלא מדובר ברוע, אלא במי שאסונו אינו מניח לו לחזור לשגרה אנושית.

יש אנשים שיבחרו להביט רק בערוותו.  לראות את העירום, הקללות או האלימות אותה הוא פוגש באותו הרגע ולגלות אותה. לתת לה פרסום ולהזהיר את כולם מפניו. וכשאותם אנשים יפגשו עם יחס שכזה הם יקבלו חזרה את אותו היחס. המסכן יקלל אותם בקללת ה"ארור" וכד'. אבל יש אנשים שיבחרו לא להביט אל הערווה. הם יכסו את האדם בשמיכה, יעטפו אותו בחום אנושי ואולי כך יזכה אותו אדם להשתקם ולשוב אל החברה , לשוב אל האנושות ולברך את מיטיביו בברכת ה'.

(רחלי אביישר לבל – מהפייסבוק)

עורב ויונה

נשאלה להם בבית מדרש של עופות השמים, עורב ויונה ששילח נוח מן החלון – מה עלה בגורלם? על העורב נאמר, 'וישלח את הערב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ' (בראשית ח, ז), ולא נאמר מה היה סופו. ועל היונה נאמר, 'ותשב אליו אל התבה כי מים על פני כל הארץ' (שם, ח, ט), ובתר כתיב 'ולא יספה שוב אליו עוד' (שם, ח, יב) ולא נאמר לאן פנתה ומה היה לה.

שילחוּ את הנשר שהוא מגביה עוף ויכול לישא עוף אחר בכנפיו, שילך ויביאם לפניהם. יצא הנשר יום ויומיים ושב עם יונה ועם פמליה שלה, שמשעה שמצאה לה בית ועד אותו היום, לא פסקה מפרייה ורבייה והייתה עומדת ומולידה, מתייגעת וטורחת, ומתישה עצמה לדעת. אבל עם עורב לא שב.

שאלוהו: אותו עורב, לא מצאתו? אמר להם: מצאתיו מעופף בקצווי ארץ לכאן ולכאן, ולא הסכים לבוא עמי. אמר לי, מאותו היום ששילחני נוח מהתיבה, לא עמדתי ולא נחתי, שהארץ טמאה היא וכיצד אבוא ואשב ביניכם? לא אבוא בקרבכם ולא אעמוד ממעופי עד שתאמר לי כך שכינה, שעליה נאמר שהיא יושבת עם טמאים בתוך טומאותם.

גמרו ואמרו, נמצא את השכינה ונביא לה אותו העורב שתדבר עמו עד שיחדל ממעופו.

שאלו עופות השמים את המאורות, איה מקום השכינה, ולא השיבו.

שאלו את חיות השדה ודגי הים, ולא השיבו.

שאלו אילנות ועשבים ואף הם לא היו יודעים.

אותה שעה שהיו מתבוננים זה בזה ומבקשים תשובה זה מזה, שמעו קול שכינה ביניהם: הנני פה, ביניכם, שאתם יושבים ועוסקים בתלמוד תורה ואני מקשיבה וגדלה עמכם.

נתגלתה להם בדמות חסידה גדולה מאוד.

יצא הנשר והביא עמו אותו עורב שהיה בא בימים, כנפיו יבשות ואפורות, ומעופו מקרטע.

שאלוהו יושבי בית המדרש, מה לך שאתה מתעופף יצוא ושוב ולא מוצא מנוח?

אמר להם, איה אעמוד והיכן אניח רגליי? שבכל מקום שאני מבקש לעמוד, מביטות אליי מהאדמה עיניהם המתות של אחיי ואחיותיי, ובכל מקום שאני מבקש לישב, הומה אדמה ומנהמת, וקול דמי אחיי צועקים אליי ממנה.

השיבו לו, אבל יונה מצאה אדמה שהעלתה עשב, ונתנה עלה זית טרף בפיה, ובתר הלכה ופרחה לה לבקש חיים חדשים, ועוד היא עומדת ומולידה. וכבר נאמר 'חרבו המים מעל הארץ' (בראשית ח, יג) וממתנת הארץ לך ולשכמותך כבר אלפים שנים שתשובו אליה.

השיב להם, גם אם חרבו המים מעל הארץ, לא אוכל לישב בה, שנאמר 'חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה' (שם) ומקום שאין לו פנים, אין יכולים למחות דמעה ממנו ולהסיר ממנו חרפה.

באותה שעה החלה חמה שוקעת ושמים נראו להם אדומים כדם.

נתנו יושבי בית המדרש עיניהם ביונה וראו שהיא מותשת ובוכה, נתנו מבטם באותו עורב וראו שהולכת דעתו ומתבלעת.

נתנו עיניהם בשכינה, ראו שהיא פורשת כנפיה הגדולות ורוח חמימה עולה מהן.

עמדה שכינה ממושבה ובאה לאותם יונה ועורב וסוככה כנפיה עליהם.

עמד עורב ממעופו. נחה נפשה של יונה.

ויש אומרים, באותה שעה נשמע מלמולה של שכינה קוראת לאותם עופות יושבי בית המדרש, מה לכם אצל יונה ועורב, שלא עורב אתם ולא יונה אתם ולא שוּלחתם אתם מאותו החלון, לראות.

עורב ויונה – במדרש זה מייצגים העורב והיונה שתי דרכים להתמודדות של ניצולי שואה בעולם שלאחר השואה. שהוא [PC1] מגביה עוף – ירמיה מט, כב ועוד. והוא יכול לישא עוף אחר בכנפיו – על פי דברים לב, יא. הנני פה, ביניכם – על פי משנה, אבות ג, ו. שהיא יושבת עם הטמאים – על פי במדבר רבה [וילנא] פרשה ז, ח: 'חביבין הן ישראל, שאף על פי שהן טמאין, שכינה ביניהם, שנאמר 'השוכן אתם בתוך טומאותם' (ויקרא טז, טז). ומקום שאין לו פנים – על פי ישעיה כה, ח: 'בלע המות לנצח ומחה אדני ה' דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דבר'.

(תמר ביאלה מתוך 'דרשוני' קובץ שני בהוצאת ידיעות ספרים)