אֵוָה קִלְפִּי

נִשְׁאֵר כָּאן בְּלִי זְמַן וּבְלִי גִּיל

וּבְלִי חֲלוֹם וָקוֹל נֶחֱצֶה אֵלֶּה אֶת אֵלֶּה

וְאֶת הַכֹּל,

וְהַכֹּל יְמַלֵּא אוֹתָנוּ.

וּמָה שֶׁיֶּשְׁנוֹ

הִנּוֹ כְּמוֹ לֹא הָיָה,

וּמַה שֶׁאֵינֶנּוּ עוֹד

יִהְיֶה־הָיָה־מֵאָז־וּמִתָּמִיד.

הֶעָבָר נֶהֱפַךְ לְהָיֹה

וְהֶהָיָה חוֹזֵר אֶל הַיִּהְיֶה שֶׁהַכְּלָיוֹת שׁוֹחָה בּוֹ וְהַזְּמַן

מַבְלִיחַ וּמַתִּיז.

אַל תְּעַכְּבוּ אוֹתִי בִּשְׂרִיגֵי הַגַּעְגּוּעִים,

הַנִּיחוּ לִי לִצְמֹחַ הָלְאָה,

אוּלַי אֶצְמַח אָז בִּמְהִירוּת הָאוֹר

שֶׁרַק הַכְּמִיהָה עֲשׂוּיָה לְהַשִּׂיג וְרַק הַמַּחְשָׁבָה לְנַצֵּחַ.

אַל תַּחַשְׁבוּ עָלַי, וְאַל תִּקְרְאוּ לִי לָשׁוּב.

חִשְׁבוּ: טוֹב שֶׁהוּא חַי,

עַכְשָׁו הַזְּמַן לְהַרְפּוֹת מִמֶּנּוּ.

(תרגום מפינית: רמי יסעור)

דבר תורה לחג ראשון של סוכות תשפ"ד

גילי זיוון

האם נצליח לאמץ את רעיון הסוכה הכולל את קולות המנצחים יחד עם קולות המנוצחים, את קולות האסיף של בעל הבית עם קולות הנודדים במדבר בארץ לא זרועה?

בקיץ האחרון ששאריות ממנו עדיין כאן, זכיתי להשתתף בסמינר של ארבעה ימים להכרת המציאות בצד השני של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. יצאנו להיפגש עם א.נשים במזרח ירושלים ובאזורי בית ג'אלה, בית לחם ורמאללה ולנסות להתבונן על המצב. לא הייתה מטרה לשכנע בפתרון זה או אחר וגם לא הייתה כוונה לנהל דיאלוג. הקבוצה הייתה על טהרת יהודים ישראלים, מכל גווני הקשת הציונית והיא באה במטרה להיפגש ולהכיר. נפגשנו עם נשים ואנשים מעוררי תקווה שחיים כבר כמה עשורים תחת שלטון הצבא הישראלי ועדיין מחזיקים בתקווה למדינה משלהם בעתיד. הייתה זו חוויה מטלטלת. היא העלתה לתודעתי שוב את מחיר השליטה הצבאית בשני מיליון פלסטינאים. ראינו הרבה חוסר היגיון בירוקרטי ועוול ברמה המוסרית והאישית, תחת מעטה בטחוני מוצדק ולעיתים – אף לא. 

שמענו משפטים אמיצים, מפתיעים, מעוררי מחשבה כמו: "השחרור מהכיבוש לא יעבור דרך גופות של ישראלים אלא דרך לבבות הישראלים" /"אתם היהודים, צריכים להחליט מהי הציונות כיום ומה צריכה להיות דמותה של ישראל" / "אני מרחם על הצעירים  שלכם שצריכים בגיל 18 לעמוד במחסומים" /"אם נמשיך להאשים ולהרוג אחד את השני – זה לא ייגמר לעולם" / "חוסר תקווה מוביל לכניעה לזהות של קורבנות מתמדת".

למדנו על רעיון המאבק הלא-אלים (תע'ייר) וראינו א.נשים בשטח שלא מחכים לפוליטיקאים, אלא מנסים בכוחותיהם להתמודד, לפתור מה שאפשר.  פגשנו מנהיגים שהקימו תנועת נוער הקוראת ללקיחת אחריות ונאבקת באלימות (זימם) ונשים פעילות למען היכרות הדדית וקבוצות שיח. לא כולם שונאים. לא כולם פסימיים. לא כולם פסיביים.

פגשנו פעילה חברתית מבתיר, שאבדה את בנה בן החודשיים שנפגע קשות מגז מדמיע במהלך האינתיפאדה השנייה וכשהובהל לבית החולים נתקעה מכונית המשפחה במשך 14 שעות במחסומים עד שלרופאים בבית החולים נותר רק לקבוע את מותו. שמענו ממנה על שנים של אבל וייאוש, אך גם על המהפך בחייה בעקבות המפגש עם פורום המשפחות השכולות והפיכתה ללוחמת שלום.

למדנו שיעור בשורשיות כשפגשנו את המנהלת של מבשלת הבירה המעולה בטייבה המזרחית (ממש מעל עופרה) שגדלה בארה"ב וחזרה לנהל את המבשלת המשפחתית, כדי לייצא בירה פלסטינית לעולם הרחב. וזאת, למרות בירוקרטיה אינסופית ועיכובים לימים ארוכים במחסומים, עד שמשאיות הבירה מגיעות לאניות המחכות להן בנמל. וכששאלנו איך אחרי כל זה את מחזיקה מעמד, ולמה חזרת? התשובה הייתה מידית: "חזרתי הביתה".

חוויות אלו ודומות להן מחברות אותי לחוויית חג הסוכות ולסוכה אשר אנו עומדים להיכנס בשעריה. יותר מתמיד מהדהדות בי משמעויות החג הסותרות: חג האסיף של החקלאי היושב על אדמתו ומנגד חג הסוכות של הנוודים במדבר.

אנו יושבים בסוכת הארעי שלנו, זו המקושטת והנאה, שבוע בלבד ואילו פלסטינאים בשטחי C שפגשתי והקשבתי לסיפורם על מרחבי המחיה שלהם הולכים ומצטמצמים מיום ליום, חיים בתחושת ארעי מתמדת.

החוויה ההפוכה לחוויית חג האסיף של החקלאי הנטוע ומושרש באדמתו היא חוויית ה"צוּמוּד". במילונים הצומוד" מתורגם  ל"החזקת מעמד" או "היצמדות לאדמה". חווית הפאלח המחזיק באדמתו למרות הכול, כחלק מאמונתו שיום אחד זה עוד יקרה והוא ישוב להיות אזרח בן חורין באדמתו שלו. הסמל של ה"צומוד" הוא עץ הזית הארץ ישראלי שהוא כל כך שלנו וכל כך שלהם. אחד משבעת המינים שבהם אנחנו מקשטים את סוכותינו. הסופר דוד גרוסמן תיאר בספרו "הזמן הצהוב" את ה"צומוד" כ"מבטא עיקשות ואורך רוח, ומין תוקפנות פאסיווית, נשיכת בשרך בשיניך כדי שלא תיכנע, ושלא תצא מדעתך. צומוד פירושו לכופף את הראש ולחיות איכשהו עד שהסערה תחלוף" (שם, פרק 12 'צוּמוּד', עמ' 117).

הביקור בגדה והמפגש עם פלסטינאים שלא הפסיקו לחלום על מדינה משלהם לצד זו שלנו, למרות המציאות המייאשת, (דומה כי מעולם לא היה פתרון הסכסוך רחוק יותר…) הבהיר לי מחדש את הזכות הגדולה שלנו אחרי 2000 שנות גלות, אבל גם את החובה הגדולה הבאה עם זכות עצמאותנו בארצנו. כמו שאמר אחד ממובילי ההתקוממות הבלתי האלימה בשיחה אתו: "החזרה שלכם הביתה הפכה אותנו לפליטים".

מי שהיטיב לתאר מורכבות זו בחוויית הסוכה וראה בה דימוי  למצבו הקיומי של היהודי החוזר לארצו ומדינתו אחרי אלפיים שנות גלות, היה הרב שג"ר. הוא  מבקש להשתמש בחוויית הסוכה כדי להדגיש אמביוולנטיות זו של גלותיות בתוך ביתיות, וטוען כי רק האחיזה בשני הקצוות תשמור על מוסריותנו ותזהיר אותנו מפני הפיכה לאדוני הארץ המנוכרים לזרים הגרים בתוכה. בדרשתו של הרב שג"ר לימי הסוכות "על השארית והגלות", משמשת הסוכה, שהיא "דירת ארעי גלותית אך גם מבטאת את חג האסיף הארץ-ישראלי" ('שארית האמונה, עמ' 75), כמטאפורה חשובה לאתגר העומד בפני השבים לארצם. "תודעת הסוכה" – מגלמת ארעיות בתוך הקביעות, גלות בתוך הגאולה והיא הכרחית כדי לשמור על רגישות כלפי הזולת טוען הרב שג"ר.

מה קורה כשיחסי הכוח משתנים, כשהאומה הגולה והמפוזרת בכל העולם  […] נעשית ריבון בטריטוריה מוגדרת? […] האם בהכרח נהפוך לרעים כשיעבור הכוח אלינו? […] אפשר לראות כי הרצון לכונן לאומיות רכה יותר, כזאת הנותנת מקום לאחר, שאינה מתנשאת מעל לאומות האחרות ואינה מתנכרת לבניהן נמצא כבר בפסוקי התורה […] מגמת התורה בצוותה על זיכרון יציאת מצרים היא לכונן סולידריות של מנוצחים ולא של מנצחים. […] פיתוי הכוחניות הוא פיתוי עז, והתורה חוששת ומזהירה מפניו בלא הרף. [..] לכן דווקא מתוך הגלותיות של הסוכה [..] שבה האדם מוותר על כוחו ומטיל את יהבו על אלוהים, יכולה לבוא הארת הפנים הכוללת את הקרבת שבעים הפרים למען שלומן של אומות העולם (שם, עמ' 75-77).

תפיסה דיאלקטית זו המבקשת לאחוז בו זמנית בכוח ובחולשה, בארציות של "חג האסיף" ובגלותיות של הסוכה, באה לידי ביטוי עמוק גם בדבריו של הרב שג"ר ביום העצמאות תשס"א: "לא באו שנות הגלות הארוכות כדי להתנער מהם, אלא כדי להפנימם גם בהיותנו עם חפשי בארצנו" (כלים שבורים, עמ' 158). בניגוד למיתוס הציונות החלוצית שביקשה להתנער מהגלותיות ולייצר ישראלי חדש שכולו חירות ועוז, מציב הרב שג"ר את אימוץ תודעת הגלותיות כאתגר של מי שזכה להיות "עם חופשי בארצנו". כמו שאמר לנו הפליט מדהיישה: "העם היחיד שיכול להבין את הסבל הפלסטיני זה העם  היהודי".

בדרשה אחרת ליום העצמאות מרחיב הרב שג"ר תפיסה זו ואומר:

העובדה כי הערבי, הפלסטיני, יושב כאן ורואה בארץ זו את מולדתו האהובה, והיא אכן מולדתו האהובה, איננה צריכה לפגוע בשייכותי שלי לאדמה זו. אין בהימצאותו כדי לפגום כהוא זה בהתקשרותי לאותה כברת ארץ עצמה כמולדתי – זו ארץ ישראל של הנס, שבה 'כל הדיבורים מקבלים מן השמים'. מתוך תפיסה זו אולי נוכל גם להגיע לאחווה; אחווה שאיננה תוצאה של פישוט ושל הפיכת האנשים, התרבויות והאמונות לבעלי דומות חד־ממדית, אלא אחווה שבין השונים, ואפילו המנוגדים (שארית האמונה, עמ' 175).

בראשית חודש אב בשנה שזה עתה הסתיימה, בעיצומן של המחאות נגד הרפורמה המשפטית נשא הרב פרופ' דניאל אפשטיין דברים באחת ההפגנות בירושלים וניסח את שינוי התודעה הנדרש מאתנו: "אנו זקוקים לרפורמה – רפורמה של עצמנו: אנחנו נדרשים, כאזרחים, להפנות את הפנים שלנו אל פני האחר, אל פני כל האחרים הסובלים תחת העול האכזרי שלנו."

האם נצליח לאמץ את רעיון הסוכה הכולל את קולות המנצחים יחד עם קולות המנוצחים, את קולות האסיף של בעל הבית עם קולות הנודדים במדבר בארץ לא זרועה?

ד"ר גילי זיון (מבצרי) – חברת קיבוץ סעד, חברת סגל בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית ובמרכז מנדל בנגב.

מהו 'ולקחתם לכם' האמיתי והפנימי?

ולקחתם לכם כו' פרי עץ הדר כו'. כי בסוכות השי"ת מקרב בנ"י כמ"ש פורס סוכת שלום ומגין עלינו מצד שנק' בנים למקום. ובנ"י מצד עצמם חפצים להתדבק בו ושיעשו מעשים טובים לפניו שלא יהי' מצד החסד בלבד. וזהו ולקחתם לכם מצדכם. וכתיב תודיענו אורח חיים. ואיתא לולב גי' חיים ובנ"י חפצים לקבל חיים אמיתים בפנימיות שלהם. וזהו נקרא שובע שמחות כפי עומק הקבלה בלב עד שנקרא שביעה. וזהו ע"י מיני הלולב שבני ישראל מרמזים במעשה להשי"ת לקבל אור הסוכה שניתן להם במתנה כנ"ל. וכשהמלך מזמן אורחים נותן להם משאלות לבם כדאיתא מאן דמזמן למיכלא ולמשתי' זמין. ולכן אומר לנו ולקחתם לכם שנבחר לנו החיים…

(שפת אמת, דברים, לסוכות ב, ד)