וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ

 אֲשֶׁר ה' אֱלֹהיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה

 וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.

(דברים כ"ו, א)

והיה כי תבוא אל הארץ וגו – לא מצינו לשון 'וירשתה וישבת בה', כי אם כאן ובפרשת המלך, לפי שאחר ישיבה וירושה ישמן ישראל ויבעט וישאלו להם עניני שררות ככל הגויים, כך בפרשת ביכורים היתה הכוונה להכניע רום לבבם אשר אחר ירושה וישיבה ישיאם לבם לומר כי להם הארץ ובחרבם ירשוה וישכחו את ה', זה שאמר הכתוב: 'והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה' כי באמת לא בתורת ירושה אתה בא אל הארץ, כי בית והון נחלת אבות, אבל מה' הארץ נתונה לך במתנה על מנת להחזיר אליו גמולו ולשמור כל מצותיו, ולבבך לא כן ידמה אלא וירשתה. שתחזיק בה כיורש כאילו היא ירושה לך מאבותיך, וישבת בה. כתושב,לא כמו שנאמר (ויקרא כה כג) 'והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם וגו". וכל זה יביאך לידי רום שתשכח את ה', על כן אנכי מצוך מצות הביכורים, וכן פירש הרמב"ם שעיקר טעם מצוה זו ההכנעה וההשתעבדות אל ה' יתברך, והעד על זה מה שכתוב 'הגדתי היום לה' אלהיך'. 'הגדתי' לשון עבר – והלא עדיין לא הגיד כלום, אלא שרצונו לומר שבהליכה והבאה זו כבר דומה כאילו הגדתי דרך וידוי כי באתי אל הארץ וגו' רצונו לומר: לא בתורת ירושה כי אם באופן זה שנשבע ה' לאבותינו לתת לנו, ומעיד אני על עצמי בהבאת הביכורים כי מאת ה' היתה הארץ לי למנה ומתנה, וזה שכתוב 'ולקחת מראשית'. ונתת לא נאמר, אלא ולקחת, לומר לך שמראשית זה אשר תביא בית ה' ליתן הודיה וכבוד לשמו יתברך ממנו תקח את כל פרי האדמה ותזכה בכל פרי האדמה אחר שכבר הודית כי תביא הראשית מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך, כי ארץ זו לא תקרא ארצך כי אם אחר הבאת הראשית וע"י הבאה זו תקח לך כל פרי האדמה. והבאה זו היא ההגדה האמורה בפסוק הגדתי היום.

(כלי יקר שם, שם)

והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך. ולכך אמרו רז"ל שהגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר 'לאבותינו' אבל בתפלה יכול לומר ברוך אתה ה' אלהינו ואלהי אבותינו לפי שאנו סומכין על תלמוד ירושלמי שאומר על הגרים שנקראים ע"ש אברהם אב המון גוים

(הרא"ש)

כל זה מבואר אלא שפסק הלכה מביא הגר עצמו בכורים וקורא וסמכו זה למה שאמר ה' יתברך לאברהם (בראשית י״ז, ה׳) ' כי אב המון גוים נתתיך' אמרו: לשעבר היית אב לארם, עכשיו אתה אב לכל העולם כולו. ומפני זה יכול כל גר לומר 'אשר נשבעת לאבותינו' לפי שאברהם היה אב לכל העולם לפי שהוא למדם אמונה.

 (פירוש המשניות לרמב"ם ביכורים א, ד)

"ארור מכה רעהו בסתר" על קללת ההדרה חברתית

שייקה אל עמי

פרשת כי תבוא שבה ומציבה אותנו בפני צמד המושגים המשמעותי כ"כ במקרא – הברכה והקללה. הפרשה פותחת במציאות של ברכה, של ביכורים ומקרא ביכורים, ושל ביעור מעשרות. ממשיכה בציווי על מעמד הברכה והקללה בהר גריזים והר עיבל, וממשיכה בפירוט פרשות הברכה והקללה. מקצרת בברכה, ומרחיבה מאד בקללה. הפרשה מבהירה בדרכה מהם חיים של ברכה. חיים שמושתתים על זיכרון עבדות מצרים כזיכרון מכונן "וירעו אותנו המצרים ויענונו…". חיים שברכת השפע שבהם מתורגמת למתן לאחר "ונתת ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה, ואכלו בשעריך ושבעו…". ושרק לאחר מכן יבקש האדם "השקיפה ממעון קדשך מן השמיים, וברך את עמך ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו…" גם הקללות הנאמרות בטקס השבעת העם לאחר מעבר הירדן בין הר גריזים להר עיבל, רובן המכריע שייך לעיצוב המרחב החברתי "ארור מסיג גבול רעהו.. ארור משגה עיוור בדרך… ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה… ארור מכה רעהו בסתר… ארור לוקח שוחד…".

מוכרת היטב לכולנו גישתם של חז"ל לחורבן הבית, כביטוי חיצוני לחורבנה החברתי הפנימי המקדים של החברה "כשהחריבו את בית המקדש, יצאה בת קול ואמרה – קמח טחון טחנת, בית חרוב החרבת…" (סנהדרין צ"ו), ובמקום אחר "היכל שרוף שרפת…" (ילק"ש). ולא בכדי, נבחרה לט' באב ההפטרה מירמיהו פרק ח' הרואה בקלקול השיח הפנימי, את מוקד הכשל החברתי, שהביא לחורבנו של הבית ולחורבנה של הארץ. "איש מרעהו השמרו ועל כל אח אל תבטחו, כי כל אח עקב יעקב, וכל רע רכיל יהלוך…". רוצה לומר, חיים של ברכה וחיים של קללה, אינם עניין מטפיזי, אלא מותנים בבחירת החברה, וחברה שחייה שאחוזים בקללה פנימית, תביא על עצמה את חורבנה. וכך גם ידגיש הרמב"ם ביחס לערך הבחירה החופשית "אבל כל פעולות האדם מסורות לו ותלויות בבחירתו… אמנם ירצו בו העניינים הטבעיים אשר אין בחירה לאדם בהם כגון: בהיותו ארוך, או קצר, או רדת המטר.. וכיוצא בהם מכל מה שבעולם…" (הקדמה למסכת אבות). אדם וחברה יכולים להתחפר בבחירותיהם המוטעות, ולהביא על עצמם את קללתם.

חיים של ברכה וחיים של קללה הינן איפה בידינו ובחירתנו. ומכאן לקללת הדור – ההדרה החברתית הפוגענית. "ארור מכה רעהו בסתר…" ההדרה החברתית במערכת החינוך – חרם, ביוש ואופניה הנוספים, נתפסת לעיתים כעניין בין הילדים, או לכול היותר כאתגרה של מערכת החינוך. אך המדובר בתופעה חברתית שהיא אחד מהקלקולים העמוקים של תקופתנו. המחרימים מאמצים לעצמם תפיסה חברתית מעוותת, והופכים את נורמת ההכאה בגלוי או בסתר, לחלק מנורמת חייהם. המוחרמים נושאים את צלקותיהם כול חייהם.

נעם חורב מתאר זאת היטב בשירו:

ילד שעשו עליו חרם

אף פעם לא באמת מחלים

הוא רגיל לעמוד נגד הזרם

ולחטוף מכות מהגלים.

וגם אם נראה שהוא בסדר

בפנים הוא מתפקע מבדידות,

וסוחב עליו את כל עקבות העדר

שדרס והרס לו את הילדות…

והפצע הזה לא מפסיק לשרוף

גם כשהוא מרגיש כבר מאושר,

הוא מבלה חיים שלמים רק בלשלוף

את הקוצים של העלבון מהבשר.

הלוואי שהיינו יכולים

לחסוך את כול הסבל המיותר,

כי ילד שעשו עליו חרם

הוא אף פעם לא מחלים,

הוא רק לובש בגדים של מבוגר.

כפי שאמרנו, את ברכה והקללה מביאה החברה על עצמה. ותופעת ההדרה החברתית – החרם, הביוש וכו, הנה תופעה רעה שחובה עלינו לשרשה ולהעבירה מעולמנו ומעולם ילדינו.

כיצד…? ראשית – ביצירת מודעות לחומרתה של התופעה ויצירת נורמה חברתית חדשה באשר אליה. מודעות להיותה מהתופעות המעוותות את עולמם החברתי של ילדנו ולכך גם את עולמנו, ולצלקות האיומות שהיא מותרה בקרב נפגעיה. ילדים שגדלים בתחושה ובחוויה פנימית שחרם וכיוצ"ב הינם תגובות טבעיות ואפשריות במרחב החברתי (שהרי יש גם הסבר לכול בחירה בהדרה חברתית – הילד ההוא מעצבן / שונה / מתנהג אחרת וכו…), ושמבינים זאת גם מאי התערבות הוריהם, גדלים עם היתר פנימי ל"מכה רעהו בסתר". את קללתה של הנורמה המעוות הזו, ניתן למצוא הן בנפגעיה הרבים, הנושאים את צלקותיה כול חייהם, והן בתרבות השיח המעוותת של הרשתות החברתיות. ובעקבות המודעות לחומרתה של התופעה – גם כינונה של נורמה מוסרית, משפחתית, חברתית וקהילתית ברורה.

יצירת הנורמה תתחיל במעגל המשפחתי – בשיח ישיר של ההורים עם ילדיהם, ברגישות ובמעורבות של ההורים במתרחש אצל ילדיהם, ובהעברת המסר הברור: "חרם / שותפות בחרם – לא אצלנו.. לא במשפחתנו…!!!". ותמשיך במערכת הקהילתית והחינוכית " חרם בבית הספר הינו עניין להפסקת לימודים, ולכניסה של הורים ומחנכים יחד לכיתות כדי לשוחח על כך. הדרה חברתית פוגענית, הנה עניין לעיכוב תפילה ולנטילת אחריות בכול מרחב קהילתי וכיו"ב… בק"ק עתניאל עצר הרב רא"ם הכהן את התפילה בגין אירוע חרם על ילד מסוים, והנחה שלא לספור ספירת העומר בביהכ"נ, עד שהקהילה לא תיקח אחריות לפתרון העניין. וישנם אופנים רבים בהם קהילות מכול הגוונים, יכולות לסמן היטב את הנורמה. "חרם / שותפות בחרם – לא אצלנו, לא בקהילתנו.. לא בבית ספרנו…!!!"

ושנית – בתודעת אחריות קהילתית, וביצירת יכולות ומנגנונים במערכת החינוכית ובמערכת הקהילתית, שידעו לפעול במשותף, ולהציע מענים מותאמים לילדים ומשפחות שיקלעו למצבי משברי שכאלו. מענים שהדגש המרכזי בהם הוא היותם אורגניים, מוטמעים בהוויית החיים החברתית שבה חי הילד ומשפחתו. החברה והקהילה שקלקלה או אפשרה בחדלונה קלקול, היא זו שתיקח אחריות וגם תדאג לתיקון. "כי ילד שעשו עליו חרם, הוא אף פעם לא מחלים…", בוודאי כך כשהמדובר בחוויה מתמשכת, הנצרבת בנפש, והופכת למשא סלע עצום שהילד / נער / מבוגר סוחב כול חייו בצקלון נפשו, כשהסכנה היא שהמשא הזה גם יכול לשוב ולהכריעו. אך התערבות קהילתית חכמה, תוכל באופנים שונים למוסס את מעגל החרם בתוך זמן קצר. או אז, יוותרו אבנים קטנות בצקלון נפשו של הילד / נער / מבוגר.. אך אבנים קטנות ניתן לשאת. רשת נאמני "דרור לנפש" שנפתח בעזרת ה', תבקש להוות כתובת קהילתית ברורה, מניעת שיח ובעלת הבנה באשר ליכולות ולאפשרויות הפעולה הקהילתיות, במקרים שכאלו. זאת במקביל לרשת נאמנים בבתי הספר, ולגיבוש ערוצי שיח ואופני פעולה מתואמים ומשותפים.

בפרשה הבאה נקרא את הפסוקים החותמים את פרשות הברכה והקללה "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע…". קללת ההדרה החברתית הפוגענית, המקום שאנו מאפשרים לה בחיינו ובחיי ילדינו, מעוותת את נפשנו ונפשותיהם, מותירה נפגעים רבים הנושאים את צלקות פגיעתם כול חייהם, ומעצבת הוויה חברתית מקוללת שבה "מכה רעהו בסתר" הופך לנורמה המאפיינת את כול המתרחש בשדה השיח החברתי. הרב יונתן זקס לימדנו "להיות טוב, פירושו לעשות טוב… טוב אינו תכונה של הנפש, אלא דרך של פעולה ויצירה. יצירת אושר לאנשים אחרים, הפחתת סבלם הסרת חלק מהכאב שיש בעולם…" (לרפא עולם שבור). האם נשוב ונבחר בתשפ"ג ברע ובמוות וניתן לקללה מקום בהוויית חיינו…? או שמא נבין שאפשר אחרת, ונבחר בטוב ובחיים, בעשיית טוב ובתיקון הקלקול הנורא…? כי בנפשנו ובידינו הדבר.

שייקה אל עמי, מנהל מינהל קהילתי גינות העיר, ויו"ר עמותת "כנפי דרור", ששמה לעצמה למטרה להתמודד עם אתגר ההדרה החברתית הפוגענית, ועם אתגר הסיוע למשפחות במצבי משבר חברתיים ונפשיים.

עם סגולה

והנה מהידוע שלא היו ישראל ראויין לקבל התורה כי אם אחר שעברו בים סוף ואחר שהלכו במדבר כי בים סוף באו לידי אמונה שלימה בה ובנבואת משה עבדו כמו שכתוב 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' וקודם שבאו לידי אמונה זו פשיטא שלא היו ראוין לקבל התורה, כל זמן שהיו מסופקים בנבואת משה ובאמונה בה. ואחר שבאו על ים סוף לידי אמונה זו, מאז היו ראויים לקבלת התורה והיו צריכין עוד לילך במדבר בארץ לא זרועה לקנות שמה מדת ההסתפקות, כי 'כך דרכה של תורה: פת במלח תאכל…' ו'לא נתנה התורה כי אם לאוכלי המן' (מכילתא בשלח (ויסע ב) כי מן ירידת המן למדו דרך ההסתפקות אשר מקבלי התורה צריכין לזה. נוסף על זה נשתרשו באמונה על ידי ניסים שנעשו להם במדבר, כמו ניסי הים סוף ולהורות נתן בלבם עוד שלפי ששני אלפים תוהו היה העולם שמֵם כמדבר כל זמן שהוא בלא תורה על כן היו צריכין לקבלת התורה להשלים חסרון העולם. והנה קודם שקבלו ישראל התורה היו בכלל שאר העם ולא נבדלו עדיין בשלימות המיוחד להם מן שאר האומות, על כן לא נקראו בשם בני ישראל כי אם על ידי קבלת התורה – אז הבדילם ה' מכל העמים להיות לו לעם סגולה.

 (כלי יקר שמות יג, יז)

"ושמחת – ושימחת" את עצמך, את האחרים – השמחה כאתגר רוחני וחברתי

ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: בזכות שני דברים ישראל מתחטאים לפני המקום, בזכות שבת ובזכות מעשרות. בזכות שבת מנין? "אם תשיב משבת רגלך" (ישעיה נח,  13), מה כתיב בתריה? "אז תתענג על ה' והרכבתיך וגו'" (שם 14). בזכות מעשרות מנין? "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך, אתה והלוי והגר אשר בקרבך" (דברים כו 11).

 (פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פרשה י)

'ושמחת בחגיך' (דברים טז, יד). את מוצא שלש שמחות כתובות בחג, ואילו ושמחת בחגיך (דברים ט"ז), והיית אך שמח (דברים ט"ז, טו), 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים' (ויקרא כג, מ). אבל בפסח אין את מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת, ולמה, אלא את מוצא שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה היא השנה אם אינה עושה, לפיכך אין כתוב שם שמחה. ד"א למה אין כת' שם שמחה, בשביל שמתו בו המצריים.

(פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) נספחים פרשה ב)

הבטחת הארץ: מטרה או אמצעי?

'וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת… למען אשר תבא אל הארץ' – אמר רבי אברהם: כי השם יעזרך אם החלות לשמור מצותיו, כי זאת היא המצוה הראשונה לביאתם לארץ. ולפי דעתי, "למען אשר תבא" רמז לכל דברי התורה, יאמר שתכתוב על האבנים כל דברי התורה הזאת בעברך בירדן מיד למען אשר באת אל הארץ, כי בעבור התורה באת שמה. וכן 'למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית' (לעיל ה יד טו), 'ינוח עבדך ואמתך כמוך למען תזכור כי עבד היית'. או טעמו, תכתוב עליהם את כל דברי התורה הזאת להיות לך לזכרון, למען אשר תבא אל הארץ ותכבוש אותה ותירש את כל העמים ההם בהיותך זוכר התורה ושומר כל מצוותיה.

(רמב"ן דברים כז, ג)

למען התורה הזאת אתה בא אל הארץ, נתן טעם למצוות הקמת האבנים, כי לא זכינו לירושת הארץ אלא בזכות התורה.

 (רבנו בחיי שם)

ההבטחה האלוהית כרוכה תמיד בדרישה ותביעה המוצגות לאדם, ואולי ניתן לומר כי קיומה של כל משימה כרוך בקיום ההבטחה, ושני דברים אלה כרוכים יחד, ללא אפשרות הפרדה ביניהם.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 898)

"וכתבת על האבנים… באר היטב": בשבעים לשון

"באר היטב" מורה אפוא, שיש לפרש את הדברים ולקרב אותם אל ההבנה. ולמדו מכאן שהעתק זה של התורה כלל גם תרגום לצורך הבנת אומות העולם, שכן ישראל הוא רחוק מאותו פרטיקולריזם המיוחס לו על ידי זרים, אלא מראש הוא ראה את שליחותו בהבאת גאולה רוחנית ומוסרית לכלל האנושות, ועם כניסת התורה לארץ ישראל כבר החלה ישועת העתיד של כל העמים.

(הרש"ר הירש דברים כ"ז, ח)

הטוב באחריותו של הקב"ה; מקור הרע בעולם הוא בהסתר פנים

"אלה יעמדו לברך את העם" וגו' ובקללות לא נאמר "אלה יעמדו לקלל" לפי שהטובות באות מאת ה' בפועל, אבל הקללות אינן באים כי אם מעצמם על-ידי הסתרת פניו יתברך "כי מפי עליון לא תצא הרעות" (איכה ג, לח) לכך נאמר "ואלה יעמדו על הקללה" ולא לקלל כי אם ליעד ביאת הקללות, והדבר בספק אם יבואו או לא, כי מאחר שאינן באים כי אם בהסתרת פנים. אם כן, עדיין הדבר תלוי בהוראת המערכה.

(כלי יקר דברים כז, יב)

אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

(דברים כז, יט)

כי אין לו עוזר, וכן יתום ואלמנה, והנה גם הוא בסתר, אבל אם יטה הדיין משפט אחרים יערערו עליו ויפרסמוהו, והגר היתום והאלמנה אין להם כוח.

(ריש"ר רג'יו שם, שם)

…והנה מתפרש אלמנה שהיא אלמנת גר, ולא נתגיירה אלא בשביל אישה, משום הכי כשנתאלמנה, חוזרת מדרך היהדות וצריכה יסור (הדרכה והכוונה), ומכל מקום אסור להטות משפטה.

(העמק דבר שם, שם)

על פי ההקשר, זה הוא אפוא הרעיון של הארורים האלה: "ארור" – לא תצלח דרכו של אדם העושה אחד מאלה: הוא מתחזה כלפי חוץ כמי שדבק בה', אך בחשאי הוא כופר במציאותו ובהנהגתו הבלעדית של ה': כלפי חוץ, הוא נוהג כבוד באביו ובאמו, אך בסתר לבו הוא מתנשא עליהם בזלזול; בעיני הבריות הוא שומר על שמו הטוב כאדם ישר, אך באין רואים הוא מצמצם את תחומו החוקי של רעהו כדי להפיק תועלת לעצמו; באזני חכמים ופקחים הוא מדבר בהתלהבות על עזרה לזולת, אך הוא ממיט שואה על עוורים וקצרי ראייה; הוא מכניע את עצמו בפני גדולים וחזקים, אך הוא נמנע מלקיים את חובתו האנושית כלפי חלשים וחסרי ישע… בקהילתו רוחשים לו אמון בלתי-מוגבל, אך הוא מנצל אותו לרעה על ידי שחיתות במסתרים…

(הרש"ר הירש שם, שם)