לֹא תִרְצָח, וְלֹא תִנְאָף, וְלֹא תִגְנֹב

 וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא.

(דברים ה, טז)

לא תגנוב בכלל גניבה גניבת נפשות וגניבת ממון וגניבת דעת הבריות, אף על פי שעיקר האזהרה על גניבת נפשות, דבר הלמד מענינו, כמו שלמדוהו ז"ל.

(ספורנו שמות כ, יג)

האנוכיות מולידה נקימה ונטירה על כל פגיעה בכבודו המדומה, ודורשת עבדותם של אחרים לאישיותו הוא, האנוכיות גורמת לשנאת הבריות ומיאוס בחברתם, והיא ממלאה את נפשו כעס וחמה מחשבות אוון ועמל, מרירות החיים וקללתם, וכמאמר הכתוב באיוב: ״כי לאויל יהרג כעש ופותה תמית קנאה״ (איוב ה, ב). ועל אנוכיות מזיקה ומשחיתה זו אמרו רז״ל: רבי יהושע אומר: עין הרע, ויצר הרע, ושנאת הבריות – מוציאין את האדם מן העולם (אבות פ״ב מי״ג, ועיין בפירוש ״מדרש שמואל״ בשם החסיד רבינו יונה ורמב״ם). וכנגדם ציוותה התורה ואמרה: ״ולא תחמוד… ולא תתאוה בית רעך… וכל אשר לרעך״ (דברים ה, יז). ״לא תשנא את אחיך בלבבך… לא תקום ולא תטור את בני עמך״ (ויקרא י״ט, יז־יח), ורז״ל מבארים ואומרים: כשם שהקב״ה מגלגל ומעביר ואינו משמר קנאה ונקמה בלבו על ישראל, בכל מקומות מושבותיהם, כך – ״לא תשנא את אחיך בלבבך״, ״לא תקום ולא תטור את בני עמך״ – הסר מעליך עין רעה בשל אחרים, הסר מעליך יצר הרע המסיתך לרדוף בצע, לשמור נקם, לנטור חימה, הגורמים להיותך מלא כעס ותמרורים, ואז תסור ממך שנאת הבריות, ותבוא לידי הכרה של תיעוב השנאה ובקשת האהבה, ״לא תשנא את אחיך בלבבך״ – אין זה מדבר בשנאת נפש המבקש רעת חברו, אלא גם זה שלא מדבר עם חברו ולא הקדים לו שלום מחמת איבה, גם הוא נקרא שונא את חברו ופסול לדונו (ילקו״ש). לא תשנא את אחיך ולא תקום ולא תטור! הא כיצד? השנאה טבועה בהווייתנו ובתכונותינו! ואיך ביכולתנו להתגבר עליה ולאהוב את כל הפוגע בנו לרעה? ככה ישאלו האנוכיים שאין להם בעולמם אלא ארבע אמותיהם, ועל זה משיבים רז״ל בלעג שנון ואומרים: היך עבידא? הוא מקטע קופד ומחת סכינא לידוי, תחזור ותמחי לידיה? (ירושלמי נדרים פ״ט ה׳), אדם החותך בשר בידו הימנית על ידו השמאלית, ופגעה הסכין בבשרו, הישיב לחתוך גם ידו הימנית כדי להתנקם בה?

 (הרב עוזיאל: הגיוני עוזיאל, שער כג; אהבת רעים א׳:ב׳)

תפילה בין מימוש, הפנמה ונחמה

גבריאל שטרנגר

תפילת משה רבנו, התפילה שהעניקה לפרשתנו את שמה, היא תחינה להיכנס לארץ ישראל: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר… אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן…!" תפילה זו לכאורה לא התקבלה: עם ישראל חצה את הירדן תחת הנהגתו של יהושוע בן נון, ואילו משה מת בערבות מואב שמעבר לירדן. ההתבוננות בתפילת משה ובתוצאותיה מעלה מספר שאלות: מה מלמדת אפיזודה זו, המודגשת כל כך בספרות התורנית, על מהות התפילה? מהי משמעותה של תפילה על ארץ ישראל? איך יידע אדם אם תפילתו התקבלה או לא, ומה ערכה של תפילה שלכאורה לא התקבלה…?

רש"י מזכיר לנו, בשם מדרש ההלכה ספרי, שהתחינה אינה אלא "אחת מעֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת שנִקְרֵאת תְּפִלָּה" – וביניהן גם צְעָקָה, רִנָּה, פְּגִיעָה, נִפּוּל ועוד. ריבוי זה אינו מפתיע, שהרי לתפילה האנושית פנים רבות, הן כמספר בני אנוש, הן כמגוון המצבים הקיומיים שבהם אדם פונה אל קונו – בשמחה או בייאוש, בתסכול או בהודיה. ואולם רבי יהודה אריה לייב אלתר (1847-1905) מחדש בספרו שפת-אמת (ואתחנן תרל"א) שעשר הלשונות הנ"ל אינן מציינות סוגים שונים של תפילה כלל, אלא "דרכים ועצות לבוא לתפילה". דאגותיו ושמחותיו של אדם הן "הכנות" לתפילה – מצבים קיומיים ורגשיים המעוררים בו תנועה אל האלוהים. אם כן, מה היא, אליבא דשפת-אמת, המהות של התפילה עצמה? "עיקר התפילה היא על התגלות כבודו יתברך" (שם, תרל"ה), הוא עונה. המהות של התפילה – של כל תפילה – היא דרישת אלוהים. מהות זאת מתבהרת לנו יותר כשאנו ממקמים את מקום התגלות כבוד ה' העיקרי באדם עצמו. כך עושה השפת-אמת בקובעו שהכוונה הנדרשת מהמתפלל היא "שנתפעל ונשתנה על ידי זו התפילה!" (שם תרל"ב). עומק התפילה מבקש צמיחה רוחנית, פתיחת הלב אל האלוהים וטיפוח התודעה הדתית בחיי היום-יום.

התפיסה המייעדת את התפילה לטובת האדם על ידי העמקת הדבקות בה' מושרשת עמוק בספרות התורנית מדורי דורות. כבר רבי יהודה הלוי קבע בספר הכוזרי (במאמר השלישי) ש"תפילת האדם טובה לנפשו, כשם שהמזון תועלת לגופו". ספרות חב"ד גדושה באמירות דומות, כגון: "כל העבודה והיגיעה של עובדי ה' בתפילה הוא לבוא למידת האהבה" (רש"ב, קונטרס העבודה). בשונה מתפיסתו הרדיקלית של ישעיהו ליבוביץ, שראה בתפילה המוּנעת מבקשה למזור לגוף או לנפש תפילה נחותה, השפת-אמת ראה בהתעוררות הנפשית שבאה ממחסור או תסכול הזדמנות ברוכה להעמקת הדבקות.

הנשמה האלוהית והנפש הבהמית דרות זו לצד זו ונמצאות ביחסי גומלין תמידיים. לעתים משבר נפשי גורם לעצמי הגבוה שלנו להתעורר, וכך מתפתחת ערגה אל המידות האלוהיות הנטועות בנשמה – כגון חוכמה, דעת, אהבה, יכולת איפוק (צמצום) ויכולת התמדה. נדגים זאת באמצעות שלושת חלקי התפילה הידועים – שבח, בקשה והודיה, המרכיבים את תפילת העמידה: השבח (הָאֵל הַגָדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא) מפנה את תשומת הלב של המתפלל אל רשמי החוכמה, האהבה והאיפוק האלוהיים שכבר פעילים בקרבו. לעומת זאת, הבקשה היא על מה שחסר, על האין – וכשהבקשה משולבת בדרישת אלוהים (מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ), המתפלל עשוי להתרומם מעל קטנות המוחין המאפיין מצבי מצוקה אילו; נשימתו מתרחבת (עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ) וליבו נפתח לדבקות מחודשת (וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת). ולבסוף, תפילת ההודיה מבטאת את רוממות הרוח המתעוררת נוכח שיקום קרבת האלוהים (מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ שָׁאַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ).

כעת נחזור לתחינתו של משה ונשאל: למה התורה מאריכה בעניין התפילה על ארץ ישראל דווקא…? נפרש את הדברים ברוח הערותיו של השפת-אמת על הפרשה (תרמ"ד ד"ה ואתחנן, ועוד). התפילה על ארץ ישראל מבטאת את הרצון לחרוג מעצם הטיפוח של העצמי הגבוה אל הפעולה במציאות הממשית. בכל אדם קיימת השאיפה להביא את אוצרות נשמתו לידי ביטוי בחיי המעשה. לשאיפה ראויה זו מוקדש החלק האמצעי של העמידה בימי חול: הבקשות לחוכמה, לרפואה שלמה, לפרנסה, למערכת משפט צודקת ולבניין ירושלים – כל אלו הן בקשה על התפשטות אור ה' בעולם. ככל ש"עיקר התפילה" על הדבקות מתקיים, כך הדבר משפיע באופן משני על תכונות האופי שלנו ועל התמודדותנו עם אתגרי החיים הממשיים. כך אומר גם הרב קוק: "חלק התפילה של בקשה היא גם כן נמצאת בעולם (…) ועל ידי מה שהאדם קרוב יותר לשלמותו יתברך, על ידי מעשיו הטובים וכשרון חכמתו ומידותיו, הוא קרוב יותר שתועיל תפילתו ודבריו יעשו רושם" (עין איה על ברכות א מח). זו בעצם המשמעות של ההשגחה הפרטית, כפי שהרמב"ם הבין אותה. האדם המכוּון אל הנוכחות האלוהית בקרבו, בזולתו ובסביבתו, ידבק במידות ה' הנעלות. בעקבות כך, יחשוב ביותר בהירות, יחשב את צעדיו בתבונה וינהג בקרוביו בחסד וברחמים.

לשיטתו של השפת-אמת, זו היתה כוונתו של משה רבנו בתחנוניו להיכנס לארץ ישראל: הבקשה שלא להיעצר בקבלת התורה בהר סיני ולימודה בבית המדרש של המדבר, אלא להתקדם אל המימוש המעשי של ערכי התורה בארץ ישראל. משה ביקש לקחת חלק בצמיחת תורת ארץ ישראל, בהתפתחות התורה שבעל פה, החוקרת את האפשרויות כיצד ליישם את העקרונות התורניים הלכה למעשה בחיים החברתיים, הכלכליים והמדיניים של העם היושב על אדמתו…

ברם, תפקידו של משה רבנו הסתכם בכך שהוציא את עם ישראל מסבלות מצרים ונתן לו את התורה. הוא לא נועד להנהיג את יישום התורה בחיי המעשה בארץ ישראל, אף לא להשתתף בו. עם זה, מדגיש השפת-אמת, תפילתו לא נדחתה. הלא משה ביקש "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה", ובתגובה נאמר לו "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ.. וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ…". משה זכה לראות ולהתוודע למה שטמון בתורתו בעבור החיים בארץ, אך לא באמצעות החיים המעשיים כאחד האדם, אלא ב"ראיית השכל והדעת, להשיג פנימיות ארץ ישראל" (שם תרמ"ג, ד"ה בענין). בחזון הנבואה צפה גדול הנביאים במלוא האפשרויות הגלומות בתורת ה' – החל מהדיונים ההלכתיים בבית מדרשו של רבי עקיבא (ע"פ תלמוד מנחות כט עמ' ב') ועד לצמיחתה ההדרגתית של תורת ארץ ישראל שאנו עדים לה בתקופתנו במדינת ישראל.

התבוננות זו בתפילת משה ותוצאותיה מעלה מחשבות גם על "שבת נחמו", שבה קוראים את פרשת ואתחנן – על הנחמה שבאיזון בין שאיפה והשלמה בחיי אנוש. על כל אדם – איש ואישה – מוטלות הזכות והחובה למצוא את "המגרש" המתאים, שבו יוכל לממש את הפוטנציאל הטמון בו. המגרש שונה מאדם לאדם, ועל מציאתו נסובה הבקשה המופלאה "ותן חלקנו בתורתך". ראוי לעמול בטיפוח האור שהוענק לנו בדמות חוכמה, כישורים ותחומי עשייה. ראוי להתפלל על כך "שנתפעל ונשתנה", כדברי השפת אמת, באופן שנביא ל"התגלות כבודו יתברך" באפיקים המתאימים לנו. ואולם אל לו לאדם להתקבע בעניין בחירת "המגרש". ייתכן שמקום המימוש העצמי שלו לא יהיה זה שהתפלל עליו, והדבר אינו אומר שתפילתו לא נענתה או שחייו נכשלו חס וחלילה. ההשגחה הכינה בעבורו ייעוד שיתגשם אולי במגרש אחר, בדרכים שונות ומפתיעות, ועליו לפקוח את עיניו כדי לראותם. אפילו גדול הנביאים השלים לבסוף עם הוויתור על ארץ חמדתו, המגרש שבו ביקש לחקור את תורתו עד תום, וזכה בזכות זה להגשמה בדרך אחרת, משמעותית לא פחות.

בכוח פירוש זה להסביר את העובדה התמוהה לכאורה, שמשה נצטווה להביט אל הארץ לכל פרטיה לפני מותו – אותה ארץ אהובה ששעריה ננעלו בפניו. במעשה זה, התמסר גדול הנביאים לאפיק ההגשמה שההשגחה גלגלה בפניו, "ראיית השכל והדעת, להשיג פנימיות ארץ ישראל". השלמתו של משה, העניו מכל אדם, עם גורלו מוצאת ביטוי עמוק ובעל יופי פואטי נדיר במספר פסוקים בסוף התורה שהעניק לצאן מרעיתו (דברים לד): וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ, וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ… [וכאן המקרא מתאר את מה שראה, מצפון ועד דרום]… וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר: 'לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה'. הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר!"

זו "ראש הפסגה" שאכן ראוי לשאוף אליה: אחרי שחתרנו בכל הכוח לגלות, ללמוד ולפתח את תורת חיינו, אחרי שחקרנו את האפיקים האפשריים להגשמת האור שלנו, עלינו להשלים גם עם הגבולות שההשגחה הטילה על שאיפותינו. דווקא בזכות ההשלמה נוכל לראות "את כל הארץ" – על החלקים בהם אנו חיים בפועל ועל החלקים שיישארו בגדר "ראייה בשכל ובדעת", וכך ייעשו לסמלים חיים, מנחמים ומאירים בקרבנו.

גבריאל שטרנגר הוא פסיכולוג קליני ירושלמי ומורה לתורה וחסידות. ספרו האחרון "אומנות העבודה שבלב: מדריך רוחני לתפילה" ניתן להזמנה באתר הבית שלו www.gabriel-strenger.com.

ט"ו באב – יום של שוויון, פיוס ותיקון

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו.

(משנה תענית ד, ח)

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא יום הכפורים – משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא, חמישה עשר באב מאי היא? – אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה… אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל.

(בבלי תענית ל ע" ב)

קיים קשר הדוק בין אהבת ה', אהבת הרֵע ואהבת הגֵר

"ואהבת את ה' אלהיך" – עשֵה מאהבה. הפריש הכתוב בין העושה מאהבה לעושה מיראה; מאהבה שכרו כפול ומכופל, לפי שהוא אומר "את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק" (ואתחנן י') יש לך אדם כשהוא מתירא מחבירו כשהוא מטריחו, מניחו והולך לו. אלא אתה עושה מאהבה, שאין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במדת הקב"ה בלבד. דבר אחר: "ואהבת את ה' אלהיך" – אהבהו על כל הבריות כאברהם אביך, כענין שנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית י"ב) והלא אם מתכנסים כל באי העולם לבראות יתוש אחד ולהכניס בו נשמה, אינן יכולים לבראותו ומה תלמוד לומר "ואת הנפש אשר עשו בחרן"? אלא, מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירם ומכניסן תחת כנפי השכינה.

(סיפרי ואתחנן פיסקא לב)

אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצות עשה; אחת מפני שהוא בכלל ריעים ואחת מפני שהוא גר והתורה אמרה "ואהבתם את הגר". צוה על אהבת הגר כמו שצוה על אהבת עצמו, שנאמר "ואהבת את ה' אלהיך" הקב"ה עצמו אוהב גרים, שנאמר "ואוהב גר".

 (משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות ו, ד)

נחמו

…לשורש זה יש משמעות מיוחדת במינה: הוראת "נַחֵם" בלשון פעל: להביא תנחומין. משמעות אחרת: לשנות ההחלטה ביחס לעתיד. משמעות שלישית: להתחרט על מה שנעשה; כך 'אין איש נחם על רעתו' (ירמיהו ח, ו), 'אחרי שובי נחמתי' (שם לא, יח). הוראת היסוד: לשנות את דעתו, ומכאן ההוראות: חרטה ושינוי החלטה. גם הנחמה משנה את הרגשת הלב ביחס למאורע שאירע… 'נחם' דומה ל'נח' – הנִחָם חוזר בו ופונה לכיוון אחר, הוה אומר: הוא הופך את כיוון תנועתו; ומכאן גם 'הנחם' בהוראת חרטה: גם המתחרט חוזר בו מן הדרך שהלך בה עד כה. ומכאן גם הוראת 'נחם': מי שעבדה לו אבדה, ילך וינוע כדי למלא את חסרונו; משקיבל תנחומין, הרי הוא בא אל המנוחה; הנחמה תניח את דעתו, תמלא את חסרונו, ותשקיט את המיית לבבו.

(הרש"ר הירש בראשית ה, כט)

"נחמו נחמו עמי" – הבטחה מותנית או אתגר רוחני?

…פרק ההפטרה (של שבת נחמו) נקטע בפסוק כ"ו, וארבעה פסוקי הסיום מושמטים ולא נאמרים, פן יפגמו חלילה בתחושה הנעימה המוקרנת בפסוקי הנחמה והייעוד שלפניהם, שהנפש האנושית חומדתם ונוטה להשתעשע בהם.

מדברי הנביא עולה כי נחמה וייעודי גאולה אינם בגדר מציאות נתונה או אירוע שעתיד להתרחש, אלא מדובר במגמה ותכלית אליהן יש לחתור, וזו למעשה משמעות כל הנבואות הצפונות בקרבן הבטחות.

עיון מדוקדק וללא דעה מוקדמת בייעודי הגאולה ושיבת ציון, שהם למעשה תוכנן ועיקרן של נבואות "שבעה דנחמתא", יגלה להפתעתנו את משמעותן האמיתית, בהיותן משולבות וכרוכות תמיד בהצגת דרישות, ואלמלא כן היו כאלה, היו הן חסרות כל משמעות דתית, וניתן היה להתייחס אליהן כאל מעשי האורקל, מגידי העתידות והמנחשים של עובדי האלילים, שיו קיימים מאז ימות-עולם ועד היום הזה.

בניגוד לאחת מסברות חז"ל האומרת כי רק נבואות פורענות יש והן אינן מתקיימות בגלל חזרה בתשובה שיש בכוחה לבטל את הגזירה, ידועה העובדה ממנה נוטים אנו להתעלם, שמוצאים אנו לא מעט נבואות נחמה שלא התקיימו כלל, וגם בנושא זה קיימים דברים נמרצים בספרות התלמודית, במדרשים ובאגדות, כגון על אותן נחמות גדולות שייעד ירמיהו לאפרים ולעשרת השבטים, ולרחל אמנו המבשרת על בניה העתידים לשוב, אולם אף על פי כן כולנו יודעים שהבנים לא שבו, ומלכות ישראל עברה ובטלה מן העולם חרף כל הנבואות.

כיוצא בזה ניבא עמוס כי ישראל גלֹה יגלה מעל אדמתו, ובאותו דור עמד בישראל ירבעם בן יואש, המלך המנצח והכובש האדיר – "אשר השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה" (מלכים ב, יד, כה), לרבות ניצחונות וכיבושים אשר לא היו כמותם מעולם, אולם דור אחד לאחר מכן, פסקה מלכות אפרים מלהתקיים.

 (י.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 146-147)