וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים

 וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם.

(במדבר י"ב, ט"ו)

ובמדרש תהלים (תהילים ל״ט, ב׳) 'אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני' קשה לשון הרע מעבודה זרה, שכשחטאו ישראל במדבר לא נחתם עליהם גזר דין עד שחטאו בפיהם, שנאמר (דברים ה׳, כ״ה) 'וישמע ה' את קול דבריכם וגו" וכתיב (מלאכי ב׳, י״ז) 'הוגעתם ה' בדבריכם' – במעשיכם לא נאמר, אלא בדבריכם, וכן אמר (ישעיהו ג׳, ח׳) 'כי כשלה ירושלים ויהודה נפל כי לשונם ומעלליהם אל ה", וכן הוא אומר (ירמיהו י״ב, ח׳) 'היתה לי נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה', וכי בקולה שנאה והלא בקולה אהבה, שנאמר (שיר השירים ב׳, י״ד) 'השמעיני את קולך', אלא בקולה אהבה ובקולה שנאה, בקולה אהבה 'השמעיני את קולך וגו", בקולה שנאה 'נתנה עלי בקולה וגו' – הוי אומר: מות וחיים ביד לשון, וכן מרים נענשה בצרעת, שנאמר (במדבר י״ב, א׳) ותדבר מרים ואהרן במשה, מה היה ענשה? צרעת, דכתיב (שם) ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת וכתיב (שם) 'ויחר אף ה' בם', מה כתיב אחריו? (דברים כ״ד, ט׳) זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, והלא דברים ק"ו, ומה מרים שלא דברה אלא באחיה ושלא בפניו, ולא נתכוונה אלא להחזיר לו אשתו כן, המספר לשון הרע בפני חבירו, על אחת כמה וכמה, מה כתיב למעלה מן הענין (שם) 'השמר בנגע הצרעת', ואף אהרן שהיה כהן גדול נגעה בו ידו של הקב"ה, שנאמר 'ויחר אף ה' בם'. בם – באהרן ומרים, אלא שאהרן נתרפא מיד ומרים לאחר שבעה ימים, שנא' (במדבר י״ב, ט״ו) 'ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים', וזהו שאמר (ויקרא י״ד, ב׳) 'זאת תהיה תורת המצורע' מצורע -מוציא שם רע, ולכך היה קרבנו שתי צפרים חיות. ודרשו חז"ל: אמר הקב"ה: יהא קרבנו ציפורים שקולן מצפצף, יבא הקול ויכפר על הקול. וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני על שאמר לשון הרע על בוראו, לפיכך נצטרע, שנאמר (בראשית ג׳, י״ד) 'ויאמר ה' אלהים אל הנחש: כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה. במה איררו? בצרעת: נאמר כאן 'ארור אתה' ונאמר להלן (ויקרא יט) 'צרעת ממארת היא'.

 (רבינו בחיי בן אשר: כד הקמח, לשון הרע א׳:ה׳)

וְהָעָם לֹא נָסַע – זֶה הַכָּבוֹד חָלַק לָהּ הַמָּקוֹם בִּשְׁבִיל שָׁעָה אַחַת שֶׁנִּתְעַכְּבָה לְמֹשֶׁה כְּשֶׁהֻשְׁלַךְ לַיְאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב') "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק" וְגוֹ' (סוטה ט').

(רש"י שם, שם)

מה עניין יתרו אצל רחב?

אביגדור שנאן

לזכרה האהוב של נכדתנו, הדר-אריאל צור,

שנקטפה באביב נעוריה מגנו של הקדוש ברוך הוא ביום ג' באדר-ב תשפ"ב

הפטרת פרשת שלח לך – בכל המנהגים שיש להם קיום (אשכנז, עדות המזרח, איטליה, תימן, רומניא, ואף מנהגם של הקראים) – היא בסיפור המרגלים שבספר יהושע. גם בארץ ישראל הקדומה, שבה קראו את התורה במחזורים לא קבועים של סדרים שנפרשו לאורך כשלוש שנים, היתה הפטרת הסדר "שלח לך" בסיפור מרגליו של יהושע.

בין מרגליו של משה למרגליו של יהושע ניכרים הבדלים רבים: תריסר מול שניים, מסע ממושך בן ארבעים יום מול ביקור קצר מועד ביריחו, ובעיקר כישלון צורב אל מול הצלחה. והנה, בשני הסיפורים נזכרים גם יושביה של הארץ המובטחת: "ילידי הענק" ו"בני ענק מן הנפילים" מכאן – רחב, מלך יריחו ושאר תושבי העיר מכאן. בעוד שבסיפור התורה האנשים שבהם נתקלו המרגלים עוררו בהם תחושה של אימה ופחד, הרי שרחב, כידוע, הציגה אווירה של שיתוף פעולה והכרה מודעת בהצלחת משימתו של עם ישראל, דווקא משום ש"נפלה אימתכם עלינו".

רחב – בין אם היתה יצאנית ובין אם היתה "פונדקית" ("מוכרת מיני מזונות" [רש"י בעקבות התרגום הארמי המיוחס ליונתן]) – היא גיבורת הסיפור ולא שני המרגלים, אשר מלאכתם נעשתה בידי אחרים. הם התגלו ממש עם הגיעם לעיר, ולולי אישה כנענית שהגנה עליהם לא היתה להם תקומה. על רחב אף מסופר כי בתושייתה זכתה לכך ש"את רחב הזונה ואת בית אביה ואת כל אשר לה החיה יהושע ותשב בקרב ישראל עד היום הזה" (ו, כה).

האם די בכל מה שמסופר לנו על רחב בספר יהושע כדי להסביר את המסורת הידועה שעל פיה נשא יהושע אותה לאישה (בבלי מגילה יד ע"ב)? האם די בפרשנות מיוחדת לתיבת "החיה יהושע" כדי להצדיק קביעה זו? לכאורה מגיע התלמוד למסקנה זו משום שבאו אליו שתי מסורות שונות לגבי מוצאה של חולדה: "אמר רב נחמן: חולדה מבני בניו של יהושע היתה… רבי יהודה אומר: חולדה הנביאה מבני בניה של רחב הזונה היתה". אך לא אלמן ישראל ולתלמוד היו די דרכים לפתור את הסתירה שבין המסורות ולא להגיע לקביעה המשדכת את מנהיג האומה וכובש כנען לאישה מבנות העמים שעליהם נאמר "לא תחיה כל נשמה, כי החרם תחרימם" (דברים כ, טז-יז). זיווג זה דורש ככל הנראה הסבר נוסף.

הסבר זה יימצא לנו, לדעתי, במסורות אחרות בספרות חז"ל המקשרות את רחב לא אל יהושע אלא אל יתרו, כהן מדין. על חותנו של משה נאמר ש"שבעה שמות נקראו לו: יתר, יתרו, חובב, רעואל, חבר, פוטיאל, קני" (מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, א), שמות ההולכים ומתבארים אחד לאחד: "יתר – שהותיר פרשה אחת בתורה [הקרויה על שמו]. יתרו – שייתר במעשים טובים. חובב – שהיה חביב למקום. רעואל – שהיה כריע למקום. חבר – שנעשה כחבר למקום. פוטיאל – שנפטר מעבודה זרה. קני – שקנא לשמים וקנה לו תורה" (שם). לא רבות הן הדמויות שספרות חכמים מעטירה עליהם שורה כה גדולה של שבחים, שמהם עולה דמות של אדם שנתקרב אל אלהי ישראל ואל עמו, ואולי אף בשל כך זכה שבתו תינשא למשה רבנו. שהרי "אמרו רבותינו: יתרו כומר לעבודה זרה היה וראה שאין בה ממש וביסר עליה (= מאס בה) והרהר לעשות תשובה עד שלא בא משה. וקרא לבני עירו ואמר להם: עד עכשיו הייתי משמש אתכם, מעתה שאני זקן בחרו לכם כומר אחר. והוציא כלי תשמישי עבודה זרה ונתן להם". מסורת זו מסבירה מדוע צריך היה יתרו לשלוח את בנותיו כדי לרעות את צאנו, וזאת משום שאנשי עירו סירבו לעשות כך (שמות רבה א, לב).

יתרו של חז"ל מצטייר אפוא כגר צדק, שנתקבל אל עם ישראל ללא קשר אל התנהגותו הדתית קודם להתגיירותו. דברים דומים יש לומר גם על רחב, שהתלמוד קובע בנחרצות ש"איגיירא ונסבה יהושע", כלומר התגיירה ולקחה לו יהושע לאשה. רחב נזכרת כדוגמא לגרי צדק ראויים, שניתן ללמד מהם על בני ישראל בדרך של קל וחומר: "מה אם מי שהיתה מגויי הארץ וממשפחות האדמה על שעשתה מאהבה נתן לה המקום מאהבה – על אחת כמה וכמה אילו היתה מישראל" (ספרי זוטא פרק י).

רחב ויתרו מופיעים יחדיו לא אחת כדוגמא לגרי צדק. כך בכמה מן המקורות כגון:

"ידין לאומים במישרים" (תהלים ט, ט). מהו במישרים? אמר ר' אלכסנדרי: דן את האומות במישרים שלהם (=על פי התנהגותם של הישרים והראויים שבהם), ברחב, ביתרו, ברות. כיצד? אומר לאומות העולם: למה לא קרבת אצלי, והוא אומר: שהייתי רשע מוחלט והייתי מתבייש, והוא אומר לו: וכי יותר היית מרחב שהיה ביתה בקיר החומה והייתה מקבלת את הליסטים ומזנה מבפנים, וכשנתקרבה אצלי לא קיבלתיה והעמדתי ממנה נביאים וצדיקים? אלא יתרו כומר היה לעבודה זרה, כשבא אצלי לא קיבלתי אותו והעמדתי ממנו נביאים וצדיקים? אלא רות המואבייה כשבאת אצלי לא קיבלתי אותה והעמדתי ממנה מלכים? (פסיקתא רבתי, מ)

ישנה כאן הדגשה מיוחדת על הצאצאים המעולים שבאו לעולם משלוש הדמויות הנזכרות. צאצאיה של רחב, חולדה ועוד "שמונה כהנים והם נביאים" כולל ירמיהו וברוך בן נריה, מצטרפים על פי מסורת זו לבית דוד המלך וכן לצאצאי יתרו כגון "משפחות סופרים" (דברי הימים-א ב, נה) שהמסורת רואה אותם כיושבי לשכת הגזית (סנהדרין קד ע"א). קישור דומה בין רחב ויתרו נמצא גם במקורות אחרים, כגון האמור על כוחם של דרשנים המעוררים נוכרים להצטרף לעם ישראל: "בשעה שהזקן יושב ודורש הרבה גרים מתגיירים באותה שעה, כגון יתרו הוא שמע ואתא, רחב שמעה ואתיא" (שיר השירים רבה א, ב).

אך דומה ששיא ספרותי לסוגיה זו של קירוב גרים מצאנו בתלמוד הירושלמי הדורש פסוק ממגילת שיר השירים לשני כיוונים מנוגדים:

"דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים" (שיר השירים ו, ב). דודי זה הקב"ה, "ירד לגנו" זה העולם, "לערוגת הבושם" אילו ישראל, "לרעות בגנים" אילו אומות העולם, "וללקוט בשושנים" אילו הצדיקים שמסלקן מביניהן. משלו משל: למה הדבר דומה? למלך שהיה לו בן והיה חביב עליו יותר מדאי. מה עשה המלך? נטע לו פרדס. בשעה שהיה הבן עושה רצונו של אביו, היה מחזר בכל העולם כולו ורואה אי זו נטיעה יפה בעולם ונוטעה בתוך פרדיסו. ובשעה שהיה מכעיסו היה מקצץ כל נטיעותיו" כך בשעה שישראל עושים רצונו של הקב"ה – מחזר בכל העולם כולו ורואה אי זה צדיק באומות העולם ומביאו ומדבקו לישראל, כגון יתרו ורחב, ובשעה שהן מכעיסין אותו – היה מסלק הצדיקים שביניהן" (ברכות ב, ח).

שתי סוגיות נדונות כאן כאחת. מחד גיסא ראיית מותם של צדיקים כתגובה על הנהגתו הקלוקלת של העם, ומאידך גיסא החשיבות הגדולה שבהבאת צדיקי אומות העולם וצירופם בחוזקה אל עם ישראל – כשהצמד יתרו ורחב שב וחוזר כאן כדוגמא.

בכל תקופה בה נדונה השאלה אם "קשים גרים לישראל כספחת" (יבמות מז ע"ב) או שמא "לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים" (פסחים פז ע"ב) – ראוי להצביע על המסורות על אודות רחב ויתרו, ובעיקר על אודות התרומה הגדולה שתרמו צאצאיהם לעם ישראל, כדי לתמוך בדעה השנייה.

פרופ' אביגדור שנאן

דבר אחר: שלח לך אנשים. דווקא אתה תחזה ברוה"ק אם האנשים כשרים לזה השליחות כי רוב העולם טועים באנשים חניפים המראים את עצמם כשרים ולובשין אדרת שער למען כחש, ע"כ אמר לך אנשים דווקא אותן שהם בעיניך אנשים חשובים ולא אותן שהם אנשים בעיני זולתך כי יכול להיות שאין תוכם כברם ד"א לך אנשים לך נראה כי המה אנשים חשובים כי עיני בשר לך לראות בנגלה לבד באשר הוא שם כי באותה שעה כשרים היו, אבל בעיני אינן אנשים כשרים כי אני רואה שתי ראיות בהוה ובעתיד כי עתידין להיות בעצה רעה.

דבר אחר: לכך פרט אנשים, לפי שארז"ל (ילקו"ש פנחס תשעג כז) האנשים היו שונאים את הארץ ואמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה' (במדבר יד ד) והנשים היו מחבבות הארץ ואמרו 'תנה לנו אחזה' (שם כז ד) וע"כ אמר הקב"ה: לפי דעתי שאני רואה בעתיד היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל לך לדעתך שאתה סבור שכשרים המה ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם, תשלח אנשים וזהו 'שלח לך' לדעתך אנשים, אבל לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים כאמור.

(כלי יקר במדבר יג, ב)

'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא' – אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם – ואני קובע לכם בכיה לדורות.

(בבלי תענית כט, ע"א)

כמעט ולא ניתן למצות את משמעות העובדה שהעם אשר זכה למה שלא זכה בו כל דור לפניו ושום דור אחריו, שהרי מתן תורה הוא חד-פעמי ולא יחזור, ודווקא דור זה נכשל כשלון מוחלט, עד כדי כך שהביא לידי ביטול הייעוד האלוהי אשר כלל את ההבטחה בדבר הבאת העם לארץ היעודה.

מכאן משמע שהאדם יכול במעשיו לקלקל את העולם, ואפילו כנגד התכנון האלוהי, וכל הקורות את דור יוצאי מצרים המשופע באותות, מופתים וגילוי-שכינה, לא היה בכל אלה לשנות את טבע האדם ולהביאו לידי אמונה, ובוודאי שלא לתקן האומה כולה, ומי שאינו מגיע להכיר מתוך עצמו את עניין מעמדו בפני ה' ואת המתחייב מכך, לא יבוא לידי הכרה זו על-ידי שום גורם מן החוץ. מסקנה זו נכונה לא רק לגבי העבר הרחוק, אלא גם לגבי ההווה והעתיד, הוי אומר אין בכוחה של השגחת ה' ובכל מה שנתפס בתודעת האדם כ"אצבע אלוהים" להביא בני אדם למצוא את דרכם אף לא בעניינים מדיניים, לאומיים או חברתיים…הדרך הנכונה בהנהגת ענייני העולם, המדינה, החברה או קביעת מהלך ההיסטוריה, כל זה נובע מהבנת האדם דברים אלה, תוך הגעה להחלטות והכרעות, אך לעולם אין דרכי ההנהגה ניתנות לאדם כמענק, באמצעות התגלויות מופלאות ושלא כמנהגו של עולם..

אנו שאיננו דור המדבר שזכה שלגילוי שכינה, אלא אנו דור מדבר שאין בו גילוי שכינה, ואין אנו יודעים ואף איננו יכולים לדעת איזה אירוע או מעשה או מקרה, יש בהם משום "אצבע אלוהים" במובן של אינטרוונציה אלוהית במהלך ההיסטוריה, ואיזה מתופעות אלה נכללת בכלל הגדול של "עולם כמנהגו נוהג", חייבים להישמר מפני הסכנה הגדולה והאיומה של ההיתלות במה שנראה כ"אצבע אלוהים", סיטואציה שיש בה משום פריקת האחריות המוטלת על האדם ועל העם, לקבוע את דרכם על פי הבנתם-הם ואחריותם-הם.

(י.ליבוביץ: שבע שנים שיחות על פ' השובע, עמ' 665-666)

"ולא תתורו אחרי לבבכם": שתי פרספקטיבות על טבע האדם

"וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'": תזכרו שאתם עבדים לאל יתברך ושקבלתם מצותיו באלה ובשבועה וזה בראותם הציצית, שהוא כחותם המלך בעבדיו ובזה תחדלו מתור אחרי לבבכם להשיג שרירות לבכם בעושר וכבוד אפילו בגזל.

(ספורנו במדבר טו, לט)

נפש האדם וכוחותיה נבראו באורח ישר, וטבע הלב נוטה אל הטוב, רק שהאדם מקלקל את טבעו ומעלה על לבו ציורים רעים. ועל-כן לא יכול לומר: "ולא תלכו אחרי לבבכם, שאם היה הולך כפי מה שדרכי הלב סלולות בטבע יצירתו, היו דרכיו טובים וישרים.

(המלבי"ם על במדבר ט"ו, לט)

על תורה ו"מוסר טבעי"

המוסר בטבעיותו, בכל עומק הודו וכוחו האיתן, מוכרח להיקבע בנפש ויהיה מצע לאותן ההשפעות הגדולות הבאות מכוחה של תורה. כל דבר של תורה צריך דרך ארץ שיוקדם לו. אם הוא עניין שהשכל והיושר הטבעי מסכים לו, צריך לעבור בדרך הישר, בנטיית הלב והסכמת הרצון הטהור המוטבע באדם.

התורה ניתנה לישראל כדי ששערי אורה יותר בהירים, יותר רחבים, יותר קדושים, מכל שערי האורה של הבינה הטבעית ושל רוח המוסר הטבעית אשר לאדם – יפתחו לנו, ועל ידינו לכל העולם כולו.

(הראי"ה קוק: אורת התורה, ס"ט-עא)