דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:

 אִישׁ אוֹ אִשָּׁה

 כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לה.

(במדבר ו', ב)

יַפְלִא – יפריש או יעשה דבר פלא כי רוב העולם הולכים אחר תאוותם.

נדר נזיר. פירוש נדר להיות נזיר כי נזיר הוא תאר השם.

נזיר מגזירת וינזרו שירחיק מהתאוות ועשה זה לעבודת השם, כי היין משחית הדעת ועבודת השם ובפרשת כי תצא מחנה ארמוז לך סוד.

(אבן עזרא שם, שם)

דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר: מָה תַּלְמוּד לוֹמַר 'וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ' וְכִי בְּאֵיזוֹ נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? אֶלָּא שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן, וְקַל וָחוֹמֶר: וּמָה זֶה שֶׁלֹּא צִיעֵר עַצְמוֹ אֶלָּא מִן הַיַּיִן נִקְרָא חוֹטֵא, הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכׇּל דָּבָר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

(נזיר יט, ע"א)

להזיר לה'. תניא, אמר שמעון הצדיק: מעשה באדם אחד שבא אלי מן הדרום, יפה עיניים וטוב ראי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית לשחת שער נאה זה? אמר לי: רועה הייתי לאבי בעירי והלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי וביקש לטרדני מן העולם, אמרתי לו: ריקה, מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך שסופך להיות רימה ותולעה, העבודה שאגלחך לשמים, עמדתי ונשקתיו על ראשו, ואמרתי לו: כמותך ירבו נזירים בישראל, עליך הכתוב אומר 'איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה׳'.

(נזיר ד׳, ע"ב)

השאלה על גיור שצריכים לשאול

אלעד קפלן

העלייה למדינת ישראל, שצפויה לגבור בשנים הקרובות, מחייבת אותנו לעיסוק משמעותי בסוגיית הגיור. רבים מהעולים מגיעים לישראל מכוח חוק השבות, כצאצאים ליהודים, עם זהות ושייכות יהודית, אף שהם אינם יהודים על פי ההלכה. השיח הציבורי וההלכתי סביב סוגיית הגיור מתמקד בעיקר באופן קבלתו של הגר אל תוך עם ישראל. מה המשמעות של קבלת תורה ומצוות בעת הגיור וכיצד יש להתייחס למתגיירים שמבקשים לבוא בשערי העם היהודי, שייתכן כי לא יקיימו אורח חיים דתי באופן מלא לאחר הגיור.¹ מחד, פוסקי הלכה ואנשי ציבור רואים חובה ליצור שערי גיור קשובים ומכילים, שמותאמים למציאות הייחודית של קיבוץ הגלויות הישראלי, ומאידך, ישנם פוסקי הלכה ואנשי ציבור שמבקשים למנוע מצב בו ניתן יהיה להתגייר בקלות רבה מדי. העיסוק בסוגיה זו חשוב לשיח הציבורי, ההלכתי והפוליטי, אך הוא גם כרוך במחירים. השאלות שאנו שואלים חשובות לא פחות מהתשובות שניתנות לשאלות אלו. שאלות סביב כשירותם של מתגיירים לבוא בשערי העם היהודי הופכות את הגיור למעין וועדת קבלה, כאשר האחריות שלנו מסתכמת בקביעת הכללים והנהלים עבור וועדה זו. עם זאת, העיסוק במעמדו של הגר בתורה יוצא מנקודת מוצא אחרת ומתמקד לא ביכולתו של הגר לבוא בחיק העם היהודי אלא בעיקר באחריותו של עם ישראל כלפי המתגייר. השאלה המרכזית אינה אם, מתי או כיצד לאפשר לאדם להתגייר, אלא מה האחריות כלפי גרי הצדק. מה המשמעות של מצוות "אהבת הגר".

מתגיירים עלולים להיתקל ביחס מפלה ובתחושת זרות, גם לאחר הגיור. משום כך, מדגישה התורה כי "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם".² בכדי למנוע כל ספק לגבי היחס שמבקש הקב"ה לתת למתגיירים, שואל המדרש "מה כבוד עשה הקב"ה לגרים?" ומבקש ללמוד מסמיכות הפרשיות בין פרשת שילוח הטמאים מתוך המחנה לבין פרשת דיני אשם גזל, כי בעוד הקב"ה מבקש להרחיק אנשים שנולדו יהודים מתוך המחנה, בגלל החטאים שלהם, הוא מבקש לקרב מתגיירים, שלא נולדו יהודים.³ ישנו ניגוד בין מי שנולדו יהודים וחטאו לבין מי שלא-נולדו יהודים והתגיירו, כאשר שמירת מצוות ומעשים טובים עדיפים על פני המוצא והייחוס המשפחתי.⁴

דברי המדרש פותחים פתח להעמקה נוספת לגבי היחס הנדרש כלפי מתגיירים. אולם, עוד קודם לכן, יש להבין מדוע מסיק המדרש כי פרשת אשם גזלות עוסקת בגזל של אדם שהתגייר, דבר שלא נכתב מפורשות בפרשה עצמה. זוהי שאלה עובדתית – מי האדם הנגזל בפרשה? את התשובה לומדים המפרשים מהפסוק "ואם אין לאיש גואל". מדוע אין לאיש גואל? על כך נכתב בספרי: "וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, או בן או אח או שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו, למעלה עד יעקב? אלא זה הגר, שמת ואין לו יורשים".⁵ ומוסיף חזקוני כי במקרה כזה יש להשיב את הגזל לכהן כי "הקב"ה אביו של גר וראוי ליורשו, לפיכך יינתן לבן ביתו, דהיינו לכהן".

ההבנה כי הפרשה מתייחסת לגזל של אדם שהתגייר, שאין לו מסגרת משפחתית, יכולה לסייע להבין לא רק את זהות קורבן העבירה, אלא גם את האופן שבו התורה רואה את העבירה עצמה. כלומר לא רק את הבסיס העובדתי, אלא גם את מהות העבירה, שמתוארת כך: "כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה'" (במדבר ה, ו). גזל רכושו של אדם הינה עבירה בין אדם לחברו, אז מדוע מוסיף הכתוב כי מדובר במעל בה'? ישנם מפרשים המבקשים ללמוד את משמעות הדברים מהשוואה לפרשה המקבילה בספר ויקרא (ה, כ-כו), שם נכתב כי נעשתה שבועת שקר, לאחר גזל הרכוש.⁶ בויקרא (ה, כב) נכתב במפורש כי מי שגזל או עשק את עמיתו "כחש בה ונשבע על שקר", וכך לפי המפרשים יש לקרוא גם את פרשת הגזל בספר במדבר. שבועה זו, בשם ה', אפשרה לאדם הגזלן להתחמק מעונש ולכן יש לו עבירה כפולה, גם גזל רכושו של אדם, עבירה בין אדם לחברו, וגם שבועת שקר, עבירה בין אדם למקום. לפי פירוש זה, בפרשת אשם גזלות בספר במדבר ישנה כתיבה מקוצרת, ללא אזכור של שבועת השקר, משום שזה כבר נכתב בספר ויקרא.

אולם, ישנו פירוש אחר, שרואה שוני בין פרשה זו לבין הפרשה המקבילה בספר ויקרא, לא רק בעצם כך שהעבירה נעשתה כלפי מתגייר, אלא גם במהות העבירה שנעשתה בין אדם למקום. לפי ספורנו, עצם גזל הגר (גם ללא שבועת שקר) כולל בתוכו ממד של מעל בה', ולא רק באדם: "הגוזל אותו מחלל שם אלהיו בעיני הגר אשר בא לחסות תחת כנפיו ולכן יקרא מועל בקודש". לפי פירוש זה ניתן לראות בגזל הגר עבירה שהינה בעת ובעונה אחת הן בין אדם לחברו והן בין אדם למקום. הבנה זו מתיישבת עם דבריו של ריש לקיש בתלמוד: "כל המטה דינו של גר – כאילו מטה דינו של מעלה".⁷

החיבור בין "דינו של הגר" ל"דינו של מעלה" הוא אותו שילוב שקיים בין שני היבטיו של הגיור, ההיבט החברתי והרוחני. "עמך עמי" יחד עם "אלוהיך אלוהי". שניהם שלובים יחד. הדרך שעושה המתגייר אל תוך העם היהודי משתקפת בחובות של העם היהודי כלפיו. אחריות זו אינה מסתכמת ביצירת מכוני הכנה לגיור או בתי דין לגיור, אלא ביצירת חברה שאוהבת מתגיירים, שמבקשת ליצור תחושת שייכות ומונעת מקרים של אונאת הגר. בעוד השיח הציבורי עסוק לא פעם בבחינת מעשיהם וכוונותיהם של המתגיירים, התורה נותנת קדימות לבחינת המעשים והכוונות שלנו, כלפי המתגיירים. נקודת מבט זו מבקשת מאיתנו לשאול כיצד נהיה חברה ראויה לקבל מתגיירים. בעוד שישנה חשיבות חברתית והלכתית לעסוק בכל הלכות גיור, לרבות אופן קבלת המתגייר לתוך עם ישראל, נראה לי כי שאלה זו צריכה לתפוס מקום מרכזי יותר בשיח.

1. הרב חיים אמסלם עסק בנושא זה בהרחבה בספרו "זרע ישראל" (התש"ע-2010). סקירה של עמדות הלכתיות לגבי גיור של מי שמתכוון לחיות כמסורתי הובאה לאחרונה לעל ידי הרב אליעזר מלמד במאמרו השבועי בעיתון 'בשבע'. ראו: הרב אליעזר מלמד "גיור למי שמתכוון לחיות כמסורתי" בשבע (ז' באדר ב' התשפ"ב, 10.3.22): https://yhb.org.il/shiurim/revivim986/

2. במדבר טו, טז

3. במדבר רבה ח, ג: "שאחר פרשת שילוח טמאים, כתיב פרשת אזהרת גרים, ללמדתך, לחוטאים מישראל הרחיק המקום, ולגרים הבאים לשמו קירב המקום"

4. יפים לעניין זה דברי ספר חסידים: "כל שיש לו לב טוב, לוקח גיורת שיש לה לב טוב, וצנועים וגמלי חסדים ונעימים במשא ומתן, מוטב להתחתן בזרעם מלהתחתן בזרע ישראל שאין בהם אלה המידות, לפי שהזרע של גר יהיו צדיקים וטובים" (סי' שעז)

5. ספרי נשא, ה'

6. ראו רש"י: "הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר, היא האמורה בפרשת ויקרא… ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה: האחד שכתב: והתודו, לימד שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר, והשני, שפירש על גזל הגר שהוא נתון לכהנים"; וכן הרמב"ן: "ואמר למעול מעל בה', שישבע בשמו לשקר, ויאשם לפניו, ולפי שכבר הוזכר החטא הזה ולא בא לחדש אלא גזר הגר, דבר בו בלשון קצרה"

7. בבלי חגיגה ה ע"א

עו"ד אלעד קפלן הוא מנהל מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי באוניברסיטת בר-אילן

מחיקת שם ה' ושלום בית

'ונקה האיש מעון': בזמן שהאיש מנוקה מעון, המים בודקין את אשתו. אין האיש מנוקה מעון, אין המים בודקין את אשתו, ונמצא שם שמים נמחק לבטלה.

(רש"י קידושין דף פ, ע"ב)

היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה או נר ביתו וקדוש היום נר ביתו קודם, משום שלום ביתו. שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה ד, יד)

תנא דבי רבי ישמעאל : אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח, שנאמר "ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו". מאי רוח? רבנן אמרי: רוח טומאה, רב אשי אמר: רוח טהרה.

 (סוטה ג, ע"א)

…והנה סמך זאת הפרשה (סוטה – ה, י"א-לא) לפרשה הקודמת שתהיה תכליתה להסיר מחלוקת וקטטה מישראל בכללם, כי זאת הפרשה להסיר הקטטה מן הבית, והנה שלום הבית קודם לשלום העם…

…והנה סמך זאת הפרשה (נזיר; ו, כב-כז) לפרשת סוטה, שעניינה להסיר הקטטה וההפסד מהבית, לפי שזאת הפרשה הוא להשקיט הריב וההפסד מהאדם בעצמו, מצד תשוקתו הגופנית אשר יביאהו לידי חטא…

…ואחר שזכר מה שיביא להסיר מלחמת האדם עם נפשו ויסיר הריב והקטטה וההפסד מהבית והעם בכללו, זכר זאת הפרשה שהיא ברכת כוהנים, שהיא מעירה הערה נפלאה על עניין השלימות והשלום האמיתי.

 (מתוך פירוש הרלב"ג, מובא ב: נחמה ליבוביץ: עיונים לספר במדבר, עמ' 45-46)

גידול השיער כביטוי לאבל או כמחיצה בין הנזיר לחברה

'כל ימי נדר נזרו תער…' – למה צוה הקב"ה לנזיר שלא יגלח ראשו? לפי שהגילוח מתארו ומיפהו כשם שאמרו ביוסף (בראשית מא) 'ויגלח ויחלף שמלותיו' וגידול שער הוא לשון צער ואבל, לכך אמר הקב"ה: אחר שזה הנזיר אסר עצמו מן היין כדי להרחיק עצמו מן הזימה, יגדֵל שערו שיתנבל ויצטער, כדי שלא יהא יצר הרע קופץ עליו, עד מלאת הימים אשר יזיר לה' קדוש יהיה יאסרו עליו כקדש שלא יגע בו לפי שהוא הקדישו לשם שמים.

(במדבר רבה י , י)

"וגלח הנזיר" – התגלחת ומסירת השיער לאֵש המבשלת את סעודת השלמים מבטאת יפה את משמעות הנזירות שנסתיימה עתה: ערכה היה רק יחסי – לעומת חיי ההנאה לפני ה', המתחילים ה'; הנזירות היתה רק הכנה מחנכת לחיים אלה. גידול השיער היה אות להתבודדות ולפרישה מן הכלל; ואילו התגלחת מבטאת, שהתבודדות זו הגיעה עתה לקיצה, והנזיר חוזר לשותפות החברתית. החזרה לשותפות של חיי החברה איננה רשות בלבד, אלא זו מצוה. מצוה לשמוח וליהנות לפני ה' ולחיות חיים החדורים ברוח השלמים; וגדולים החיים האלה יותר מן הנזירות המגלה את כוחה מוסרי רק בהתבודדות ובפרישות; ואין ערך לזו, אלא אם כן היא מביאה לאלה.

(הרש"ר הירש ו, י"ח)

כפיית ההר כגיגית לעומת קבלת התורה מתוך בחירה חופשית

'ויתיצבו בתחתית ההר'

אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא [רש"י: 'מודעא רבה' – שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם – יש להם תשובה, שקבלוה באונס.]אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט) 'קימו וקבלו היהודים' – קיימו מה שקיבלו כבר.

(בבלי שבת פח ע" א)

…חשוב לחזור ולהדגיש כי ההכרעה האמונית איננה נובעת מאירועים, אלא נובעת מהכרעתו והחלטתו של האדם, ובהקשר זה ראוי שנחזור שוב אל הרמב"ם לגבי עניין שהוא לכאורה פסק הלכה בלבד, אולם משמעותו הרעיונית היא עמוקה ביותר.

באחת מ"תשובות הרמב"ם" (הוצאת פריימן, סימן ל), הוא נשאל על נוסח חתימת ברכת התורה…האם היא צריכה להיות "ברוך אתה ה' נותן התורה" או שמא "המלמד תורה לעמו ישראל"? יצוין כי שני נוסחים אלה מצויים בסידור התפילה ב'בברכות השחר', אולם הנוסח 'נותן התורה' הוא המקובל גם כברכת התורה של כל מי שעולה לתורה.

על שאלה זו משיב הרמב"ם ופוסק, שהנוסח הנכון אינו אלא 'נותן התורה', והרמב"ם פוסל את הנוסח 'המלמד תורה לעמו ישראל', בהדגישו: 'והיות החתימה 'נותן התורה' הוא עניין הברכה, לפי שעניינה הוא אשר חִיֵּב עלינו קריאתה'; כאן יש להבין כי 'קריאתה' אצל הרמב"ם פירושה לימוד, וזהו גם עניין 'נתינתה'. נותן התורה נתן לנו את התורה בחינת ללומדה, ומוסיף הרמב"ם: 'והוא עניין הברכה לבקש עזר על לימודה, והחותם 'המלמד תורה' חוטא (נוסח אחר: טועה), לפי שה' אינו מלמד איננו מלמדנו אותה, אבל ציוונו ללומדה וללמדה, וזה בנוי על עיקר תורתנו והוא שעשיית המצוות בידינו לא מהכרת ה' יתברך על עשייתן או הנחתן.'

גדולתו של מתן תורה לעם ישראל איננו במה שמתואר בסגנון האגדי המפורסם 'כפה הקב"ה עליהם הר כגיגית', אלא שישראל מרצונם קיבלו עליהם את התורה, וזה דווקא מה שלא נעשה במעמד הר סיני, שהיה כולו בכפייה שלא הצליחה.

יש בסיפור הזה משום פיחות גדול במשמעות האמונה, אם בני אדם רוצים לבססה על התגלות ועל ניסים ונפלאות, והם מתעתמים מכך שלא תיתכן אמונת אמת, אלא אם כן היא באה מתוך האדם עצמו.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים שיחות על פרשת השבוע, עמ' 300-301)