וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים,

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא תָמוּתוּ, כִּי כֵן צֻוֵּיתִי.

 (ויקרא ח', ל"ה) 

ומפתח אוהל מועד לא תצאו ז' ימים עד יום מלואת ימי מלואיכם כי שבעת ימים ימלא את ידכם כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם, ופתח אוהל מועד תשבו שבעת ימים יומם ולילה ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו – ע"ד רמז כל שבעים שנה לא יצא אדם צדיק מפתח אוהל מועד היינו ממחשבות עבודת ה' עד יום מלואת ימי מלואיכם יום האחרון יום סילוקו שהוא יום מלואת ימי מלואיכם כי ז' ימים ימלא יום האחרון ההוא הוא ימלא ידכם בכל מעשה שבעים שנה כי אז והלך לפניו צדקו של כל השבעים שנה (ועוד שאז באים כל הימים יחד לילך עמו מזה העולם כדכתיב ויקרבו ימי ימי ישראל למות וכדפירשו רבותינו זצ"ל מפרשי התורה שאז חברו כל הימים אשר חי יחד) וכאשר עשה היום הזה כן צוה ה' לעשות לכפר עליכם ופתח אוהל מועד תשבו ז' ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו וגו' פי' כאשר עשה ביום הזה ביום סילוקו מן העולם והלך לפניו צדקו כן צוה ה' למלאכי השרת שיבואו נגדו לומר יבוא שלום ינוחו על משכבותם, כדאיתא בגמרא (כתובות דף ק"ד ע"א) לפי כבוד הנכנס יהי' היוצאים נגדו כן צוה ה' לעשות לכפר ביום המיתה שהוא מכפר העוונות, כדאיתא במתניתין (סוף מס' יומא) ואמר עוד 'ופתח אוהל מועד תשבו שבעת ימים יומם ולילה' – ז' ימים פירושו: מיום היוולדו יהיו כל יום בעיניו כאילו הוא היום בן ע' שנים (ונשלמו שנותיו וכמו שאחז"ל על מתניתין 'שוב יום אחד לפני מיתתך', שכל יום יהא בעיניו כיום קודם מותו וכל שכן שישוב היום שמא וכו' (שבת דף קנ"ג ע"א) ועד"ז אמר רבי אלעזר בן עזריה 'הרי אני כבן שבעים שנה שכל יום היה בעיניו כיום אחד לפני מיתתו ואותו המחשבה אינו מזיק, כי הוא חייך ואורך ימיך ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי חי יחיה.

(חתם סופר שם, שם)

וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ…– נשווה את האמור במקומות אחרים: "אשרי יושבי ביתך וכו' בחרתי הסתופף בבית אלהי" (תהלים פד, ה; יא); "שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות…" (שם כז, ד ועי' פי' שם). מפסוקים אלה נראה, כי ה"יושב בבית ה'" מתמסר אל הרעיון המתבטא במקדש; אף הוא מחדיר אל לבו את המחשבות והחלטות הנלמדות מבית ה'; שכן רק על-ידי כך יכולה הישיבה בבית ה' להיות מטרה של כיסופים אנושיים. משום כך נראה לנו, שהישיבה פתח האוהל במשך שבעה ימים כללה גם את התפקיד הזה: הכוהנים קלטו שפע הגיונות קודש, המשפיעים על ההכרה והרצון; הללו באים לידי ביטוי במקדש אוהל מועד; והשמירה עליהם היא עיצומה של עבודת הכהונה, שהישיבה פתח האוהל הכינה לקראתה.

 (הרש"ר הירש שם, שם)

ונשלמה פרים שפתינו – מהמוחשי למופשט

דבורה וייסמן

מוקדש באהבה לכבוד הגיעו למצוות של נכדני היקר

 מתיא עמי כהן בן לניצן ודורית

לפרשת צו נקבעה הפטרה יפהפיה שלא מרבים לקרוא בה. את פרשת צו קוראים לרוב, בשנים רגילות, בשבת הגדול, ולכן קוראים בה בדרך כלל הפטרה אחרת (מלאכי פרק ג'). השנה, בגלל העיבור, אנחנו נזכה לקרוא את ההפטרה ה"נדירה" יחסית מספר ירמיהו. הטקסט שאנחנו קוראים מורכב מקטעים משלושה פרקים שונים: ז:כ"א-ח:ג, וט:כ"ב-כ"ג.

הפרשה עצמה עוסקת בסוגים שונים של קרבנות: העולה, המנחה, החטאת, האשם וכן הלאה. היא מלאה פרטים, ברובם טכניים למדי. ואז בא הנביא ירמיהו ומתריס: כֹּ֥ה אָמַ֛ר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל: עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָֽׂר. כִּי לֹֽא דִבַּ֤רְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא [הוֹצִיאִי] אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִֽם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵֽאלֹהִים וְאַתֶּם תִּֽהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּ֣ה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם.

והקורא פסוקים אלו שואל: האמנם? הרי בפשט הכתובים: מסוף ספר שמות, דרך מרבית ספר ויקרא, וחלק מספר במדבר – התורה מלאה בפרטי הקרבנות. כיצד יכול הנביא להצהיר בשם ה' שדברים אלה לא נאמרו ולא נצטוו?

לפחות חלק מחוקרי המקרא הביקורתיים מתייחסים לשאלה זו על מנת לטעון אחת משתי טענות: 1) או שבפני ירמיהו לא היה טקסט תורני כלל, או: 2) שהיה, אבל שונה מאד מזה המוכר לנו. זה כתוצאה מנטייה כללית של הביקורת לראות בכתיבת התנ"ך תופעה של דורות שיבת ציון. אפילו מנקודת מבט מסורתית יותר, זה לא לגמרי מופרך, מכיוון שאנחנו מכירים בזה שבמשך תקופה ארוכה, לא כל התורה היתה בידי קדמונינו עד לשלטונו של המלך יאשיהו. אבל הספר שהוא גילה היה ספר דברים, לא ויקרא או במדבר. ובכל זאת, כדאי להזכיר שתולדות חייהם של יאשיהו וירמיהו חפפו. שניהם חיו במאה השביעית לפני הספירה.

הסבר חליפי הוא שירמיהו הגזים בביקורתו. היתה לו אישיות קשה והסתכלות חריפה על בני עמו. אבל דבריו על הקרבנות הדהדו גם אצל נביאים אחרים, כגון הושע וישעיהו.

המפרשים הנוצריים לפעמים שמים לב שהקרבנות אינם מוזכרים כלל בעשרת הדיברות (כלומר, במצוות של יציאת מצרים.) לפי אמונתם, עשרת הדיברות – מה שהם מכנים בשם The Decalogue – אלו המצוות החשובות ביותר, התמצית של עבודת האלוהים. הפרשנות הנוצרית המסורתית אינה מקבלת את הרעיון ש"אין מוקדם או מאוחר בתורה" והיא טוענת שדיני הקרבנות ניתנו לאחר חטא העגל כוויתור לבני ישראל. מלכתחילה, ה' לא רצה את הקרבנות.

אבל, מנקודת המבט של רוב הפרשנות היהודית, עשרת הדיברות הם מעין ראשי פרקים, שכל אחד מהם רומז למכלול שלם של ציווים ופרקטיקות דתיות. כידוע יש מחלוקת בתוך קהילות יהודיות לגבי המנהג של העמידה בעת קריאת הדיברות בבית הכנסת, כאילו שהעמידה מצביעה על חשיבותם היתרה של הדיברות על פני כל שאר תרי"ג המצוות. כמו-כן, נהגו לומר את עשר הדברות במסגרת התפילה היומית בבית המקדש והפסיקו "משום תרעומת המינים".

במסגרת מיזם 929, כתב הרב יובל שרלו בה' בתמוז תשע"ו, שהנביא ירמיהו מדגיש ״ביום הוציאי אותם מארץ מצרים״, לאמור: "אין צורה מפורשת יותר לשים לב לסולם הערכים של התורה, ולהתניה בין תחום לתחום, מאשר הסדר הכרונולוגי של התורה. יש דברים שעליהם צווינו ביום צאתנו מארץ מצרים, ויש דברים שצווינו לאחר מכן:

המשקל הגדול של יסודות האמונה והיסודות המוסריים בעשרת הדיברות – ללא אזכור של דברי עולה וזבח; פרשת משפטים המפורטת, המקדימה את פרשיות המשכן שבסוף ספר שמות ובתחילת ספר ויקרא, היא הביטוי המפורש ביותר של התורה לסדר שבו יש לקיים אותה. קשה להמעיט בחשיבות הבשורה הזו בפרקנו (ירמיהו ז' – ד.ו.) סדר כתיבת המצוות בתורה נחשף כהוראה אופרטיבית, והוא הבסיס לדברי הנביאים כולם.

דהיינו, לפי הרב שרלו, התורה מכוונת אותנו לראות במצוות שמופיעות בפרשת "משפטים," – שרובן הן בין אדם לחברו – מצוות "חשובות" יותר מאשר רשימת הקורבנות ופרטיהם. באותו דף של 929, סיפר הרב אביה הכהן סיפור חרדי "על מה מדברים ועל מה לא מדברים בדייט הראשון:"

בחורה יראת שמיים הגיעה לגיל שידוכים וביקשה מן השדכן שהבחור יהא בן תורה אמיתי. השדכן הילל ושיבח בחור ישיבה אחד, והם נפגשו לדייט. לאחר שיחת היכרות קצרה, החל הבחור לדבר על כך שאת הכסף שיש להם הם ישקיעו במניות, ובהתלהבותו הוא הסביר אלו מניות כדאי לקנות כדי להיות עשירים. "בן התורה" העיף מבט על העלמה, ולפתע ראה דמעה ועוד דמעה, ומיד שאל,"פגעתי בך?" ניגבה הנערה את הדמעות ואמרה שהיא לא ביקשה להיפגש עם "סויחר." נבהל הבחור מעט ואמר לה שגם רבנים גדולים מדברים על כסף, הרי כסף זה חלק מהחיים. ועל כך ענתה לו הבחורה: כסף זה חלק מהחיים, אך האם צריך לדבר עליו בפגישה הראשונה?

מסכם הרב אביה את דברי ירמיהו: קרבנות הם חלק מהתורה, אולם בפגישה הגדולה בהר סיני דבר לא נאמר על אודותם. לא נאמר שם אלא עשרת הדיברות, שהם יסוד לכל מוסר חברתי. חשיבות הקרבנות איפוא משנית.

בזמנו טען הרמב"ם במורה נבוכים, ג:ל"ב, שלמעשה, הקרבנות היו צורת פולחן דתית שהתאימה לתקופה מסוימת. התורה לא יכלה לבוא ולשרש או לעקור את הנוהג הזה שהיה נפוץ בין העמים השונים בימי קדם. אפשר ליישם דגם התפתחותי –יחסי דומה לגבי נושאים נוספים בתורה או בתנ"ך, כגון עבדות ומלכות, ואפילו מעמד האישה. זאת אומרת, שהתורה שבכתב התייחסה לבני ישראל שחיו בתקופה מסוימת ובהקשר תרבותי-חברתי מסוים והשפיעה על תמורות בתפיסותיהם, אך בהדרגה.

היום, מרבית היהודים האורתודוכסים בעולם שומרים בקפדנות על נוסח התפילות (בעיקר במסגרת תפילת מוסף) המבקשות את חידוש הקרבנות לעתיד לבוא. ביניהם יש כאלה שנוקטים בהבנות יצירתיות של המילים. את זה למדתי בין השאר מחברנו פנחס לייזר המדגיש במשפט,"תיכנת שבת רצית קורבנותיה, ציוית פירושיה…", כלומר: תיכנת שבת, רצית קרבנותיה (בעבר), "ציוית פירושיה": ציווית עלינו לפרש את פרשת הקורבנות באופן המתאים לתקופתנו ותודעתנו הרוחנית. בזרמים הלא-אורתודוכסיים, בדרך כלל מדלגים על תפילות אלו, או מתפללים אותן בלשון עבר (דהיינו, "עשו והקריבו" במקום "נעשה ונקריב."). חז"ל במסכת יומא מתארים את אנשי כנסת הגדולה כמייצגי הגישה הפרשנית למילים שהבנתן הפשוטה סותרת את המציאות ההיסטורית או התודעתית.

בין אם בימינו מייחלים לחידוש הקרבנות, ביטולם או ביטויים בצורה אחרת, נשים לב שהקרבנות אינם חזות הכול. לאחר חורבן הבית שני, חז"ל החליפו אותם בתפילות, לימוד תורה, ומעשי חסד וצדקה. חשוב שניקח לליבנו את דברי ירמיהו בהמשך ההפטרה: "כה אמר ה': אל יתהלל חכם בחוכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעושרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידוע אותי, כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאום ה'."

ד"ר דבורה וייסמן, ממייסדי קהילת ידידיה בירושלים, עוסקת בדו-שיח בין-דתי.

אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה.

(ויקרא ו, ו)

למה היה מוקד על המזבח ולא במקום אחר? אלא אמר הכתוב 'מזבח אדמה תעשה לי' (שמות כ) למה מן אדמה? לפי שהאדם ברייתו מן האדמה ונקרא שמו אדם על שלוקח מן האדמה ומעלים העולות והקרבנות על המזבח, שהיא עשויה מן האדמה לכפר על הגויה שהיא לוקח מן האדמה, ומנין שמתכפר על הנפש? דכתיב (ויקרא יז) 'כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא' ואומר 'כי הדם הוא בנפש יכפר' כשאמרו 'וזרקו את הדם על המזבח' (ויקרא א) כלומר יזרקו הדם שהוא הנפש על המזבח שהיא מן האדמה כמו הגויה ויכפר על הנפש.

'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה', ואומר 'ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה…" (ישעיה סו) אלו הכופרים במקום, והאש המוקד על המזבח תמיד הוא מכפר על עונותיהם של ישראל.

ומהו מזבח? מ' מחילה שמוחל על עונותיהם, ז' זכות שמזכה אותם לעולם הבא, ב' ברכה שמביא להם הקב"ה ברכה במעשה ידיהם, ח' חיים שהן זוכין לחיי עולם הבא; העוזב כל אלו המחילה והזכות והברכה והחיים והולך ועובד עבודת גילולים, שורפו אשו הגדול, כמו שנאמר (דברים ד) 'כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא', כיצד הוא קנא שנאמר (הושע ב) וארשתיך לי באמונה כמו שמקנא הבעל לאשה כך הקב"ה מקנא.

(תנחומא צו סימן יד)

האש הרוחנית, האש השורפת והאש החיה בשלום עם המים

אילו זכיתם, הייתם קוראים בתורה "אש תמיד תוקד על המזבח" ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: "ממרום שלח אש בעצמותי".

 (איכה רבה,פתיחתא)

אמררבי יהודה בר שלום – אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבון העולמים, אמרת לי לעשות מזבח עצי שיטים ולצפותו נחושת ואמרת לי "אש תמיד תוקד על המזבח", אין האש מעברת אותו ציפוי ושורפת את העץ? אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, המידות האלו הן אצלכם, שמא אצלי?! הסתכל במלאכים שהן אש לוהט, וכמה אוצרות שלג וברד יש לי, שנאמר: "הֲבָאתָ אֶל אֹצְרוֹת שָׁלֶג וְאוֹצְרוֹת בָּרָד תִּרְאֶה." (איוב לח, כב) וכן הוא אומר: "המקרה במים עליותיו" (תהילים קד, ג) ואין המים מכבים את האש ולא האש שורפת המים, וכן החיות של אש והרקיע שעל ראשן מן המים, שנאמר "וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ, בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת; וְנֹגַהּ לָאֵשׁ, וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק." (יחזקאל א, יג)… אמר רבי ברכיה בשם רבי חלבו בשם רבי אבא: אף טלפי החיות מהלך ארבע מאות שנה, וכולם טעונות אש ברקיע שכולו מים, ואין האש שורפת מים, ולא המים מכבין את האש. למה? "עושה שלום במרומיו" ומפני שאמרתי לך "אש תמיד תוקד על המזבח" אתה מתיירא שלא ישרפו העצים? (תנחומא תרומה יא) "אף על פי שאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט" (יומא כ"א, ע"ב) אש המזבח מסמלת את התורה; כי התורה היא "אשדת" מאירה ומחממת, והיא תזקק ותחייה את נפשנו. אף היא משולה ל"אריאל" ול"אש אוכלה"; כי בגבורת ארי ובכוח אש היא תקלוט אותנו ואת כל אשר לנו, למען נהיה לה "לחם אשה"; הוה אומר: למען נקיים את הקודש ונפרנסנו בארץ. משום כך מוסיפים אש הדיוט על אש מן השמים. כי האש יקודה על המזבח גם בשם ה' וגם בשם האומה; ה' וגם ישראל מציגים את התורה כאש. האש מן השמים תובעת בשם ה' "כוח אש" לתורה; ואילו הכהנים המייצגים את האומה במקדש מוסיפים אש הדיוט – וכך מכריזים על ההכרה הלאומית בתביעה זו. השמירה המתמדת על האש נעשית על ידי שני גזרי עצים בבוקר ושני גזרי עצים בין הערבים; ללמדנו שאין די להכיר פעם אחת בעיקרון שהתורה שולטת בכוח אש; אלא יש צורך לקיים הכרה זו בכל עת ולחדש אותה ברוח ישראל.

(הרש"ר הירש ויקרא א, ז)

"הדם הוא הנפש"

"וכל דם לא תאכלו": כי אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לאל, הנה 'כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה ומקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל' (קהלת ג, יט). כי אין לבעל הנפש שיאכל נפש. כי הנפשות כולן לאל הנה, כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה.

(רמב"ן ויקרא יז, יא-יב)

אפשר לומר עוד באיסור הדם: כי מלבד רוע מזגו, שהוא רע המזג, יהיה באכילתו קצת קניין במידת אכזריות, שיבלע אדם מבעלי חיים שכמותו בגוף, אותו הדבר שבהן, שהחיות ממש תלוי עליו ונפשם נקשרת בו. כי ידוע שיש לבהמות "נפש", יכנוה החכמים "נפש חיונית", כלומר שאינה שכלית; גם נראה אותה שיש לנפשותם בחינה להישמר מנפול באחת הפחתים ובקצת דברים אחרים…

(ספר החינוך קמ"ח)

לא עצם חומר הדם הוא החיים, אלא הדם הוא נושא רוח החיים שבבעל החיים, הוא קשור קשר הדוק ברוח החיים, ושניהם יחד ("דמו בנפשו") הם נפש החי. הדם הוא מכשיר הנפש, באמצעותו היא מבצעת את פעולותיה.

(ע"פ הרב דוד הופמן, מובא בעיונים חדשים בספר ויקרא לפרופ' נחמה ליבוביץ, ז"ל)

הכרת החרפה יהא התחלת הרפואה. "למען תזכרי ובושת בכפרי לך!" כסה הדם. הסר חרפתך! הפעולות תעשינה את פריין, בהמשך הזמן תיחנכנה הדורות. המחאה האילמת כשתבוא עתה (כלומר: אחרי דורות של אכילת בשר, אבל אכילה במערכת מצוות של איסורים וצווים מסוימים של שחיטה ובדיקה ומליחה) תיהפך לקול מרעים ברעש גדול ותצליח את דרכה. ציווי הזבח במערכת מיוחדת, בהקלת צער, כבר תופס הוא את הרושם שלא עם דבר של הפקר, עם אוטומט שאין בו רוח חיים הנך עוסק, כי עם נפש חיה.

 (הראי"ה קוק זצ"ל: טללי אורות, מובא בעיונים חדשים לס' ויקרא לפרופ' נחמה ליבוביץ)