וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.

(דברים לא, א)

וילך. הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת שלא יפחדו, וחיזק ליבם בדברי יהושע, על כן כתוב אחריו 'ואתה תנחילנה אותם' ולפי דעתי כי אז ברך השבטים ואם ברכותיהם מאוחרות במכתב.

 (אבן עזרא שם, שם)

וילך משה כאשר השלים כל דבריו, אז הלכו כל הנצבים לפניו והטף והנשים איש לאהליו, ולא הוצרך הכתוב להזכיר זה, כי כבר אמר (לעיל כט ט יא) 'אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם וגו' לעברך בברית ה' אלהיך' ואחר עברם בברית ילכו מפניו, ויאמר הכתוב עתה כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם, כמי שירצה להיפטר (להיפרד) מחבירו ובא ליטול רשות ממנו.

 (רמב"ן שם, שם)

וילך משה וידבר את הדברים האלה. כל המפרשים נדחקו בהליכה זו כי לא פורש להיכן הלך ולי נראה לפרש אותה בשני פנים האחד הוא, לפי שרצה משה לומר לא אוכל עוד לצאת ולבא. ומלת לא אוכל יש לו שני פנים או לא אוכל ממש מבלתי יכולת, או לא אוכל איני רשאי מלשון לא תוכל לאכול בשעריך (דברים יב יז), ובאמת שכאן פירושו איני רשאי עוד לצאת ולבא לפי שכבר נתנה הרשות ליהושע, והיה משה ירא פן יבינו ישראל לא אוכל כמשמעו מבלתי יכולת לילך לבא ולצאת לפניהם כפעם בפעם, מה עשה משה הלך לפני כל ישראל בזריזות לארכה ולרחבה כי בזה הראה להם כי ככחו אז כן עתה לילך ולצאת ולבא לפניהם, ואז יבינו מעצמם מאמר לא אוכל שכוונתו איני רשאי לכך נאמר וילך משה. שהלך בפני כל ישראל בזריזות להראותם שהוא יכול לילך אבל אינו רשאי, ומטעם זה אמר להם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. ואעפ"כ ככחי אז כן עתה כי בכל הימים הללו לא סר כחי וזה מופת שיכול אני אבל איני רשאי. ובדרך זה י"ל וילך משה גם לדבר אחר שפירש"י לא אוכל לצאת ולבא בדבר הלכה, ע"כ וילך משה שהלך לפניהם בדבר הלכה ותורה ובזה הראה להם שככחו אז כן עתה בדבר הלכה ויכול אבל אינו רשאי כי נתנה הרשות ליהושע ובהכרח נסתמו ממנו מעינות החכמה וסתימה זו שאינו רשאי כאמור.

(כלי יקר שם, שם)

עוד לא אבדה תקוותנו: רוטינה והתחדשות בימים הנוראים

שמואל ריינר

שוב נסגר המעגל ושבנו אל הימים הנוראים. השלמנו עוד הקפה סביב השמש, שנה חלפה, ושוב, בסדר הקבוע והידוע מראש, הגענו לאלול, לסיומה של שנה. שוב הגיע הזמן להוציא את מחזורי התפילה מאחורי הספרים שבארון. החזנים הקבועים תופסים את מקומותיהם, ואנו שבים אל הניגונים הקבועים, אותם הניגונים הנוגים, מעוררי הגעגוע, מהשנה שעברה, מלפני שנתיים ושלוש. ראש השנה מאחורינו, ואנו כבר ביום הכיפורים. כבכל שנה אנחנו מחכים לריטואלים שאנו מורגלים בהם: כפרות, סעודה מפסקת, "כל נדרי", ותוך כמה שעות אנחנו כבר בנעילה וכל העניין מאחרינו.

הימים הנוראים, אחד משיאי לוח השנה היהודי, לפעמים מצטיירים בגוונים של חזרתיות, של רוטינה קבועה ובלתי מתחדשת. לפעמים אני מרגיש נפלא ברוטינה; אני יודע מה עתיד להתרחש, יש לי ביטחון ותחושה שאני צועד במשעול מוכר ויציב. אך הרוטינה עשויה לגרום גם לתחושה של קיפאון. כשהכול חוזר על עצמו, כשהכול ידוע מראש – נדמה ששום דבר לא זז. ואכן לא פעם נדמה כי אנו מגיעים אל קו הסיום של השנה כמעט כמו שיצאנו מקו הזינוק לפני שנה. כמעט, כי גדלנו בשנה; אך מלבד פרט זה הכול נראה כפי שהיה. נדמה שלא השתנה דבר מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ואין מנוס מן התחושה שאלו יהיו פני הדברים גם מיום כיפורים זה ועד יום כיפורים הבא עלינו לטובה.

את התחושה הזו היטיב לבטא הרב שג"ר זצ"ל במקומות רבים בכתביו, במפורש ובמרומז. הוא כאב את הקושי ברוטינה, את התסכול בכך שדבר איננו זז באמת. בני האדם רוצים להתחדש, להתקדש, להשתנות – ובסופה של שנה אנו עומדים שוב מול המציאות העגומה: דבר לא השתנה. האמירה הקהלתית ניצחה סופית: "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש".

המיוחד בארבעים הימים שבין ראש חודש אלול ליום הכיפורים הוא הקריאה לשנות ולהשתנות. אלו ימים שמבקשים לאתגר את השאננות, את השובע, את המלאות שלנו מעצמנו. לא הכול טוב. אנחנו מסוגלים ליותר. הרב שג"ר מתייחס לאכזבה, לייאוש הגדול מהשינוי הנכסף שהיה צריך להתרחש ולא קרה. קיווינו להשתנות, להיטיב את דרכינו, לחיות אחרת, להיות משמעותיים יותר. אנחנו יודעים היטב מה אנחנו רוצים להיות: יותר אמיתיים, יותר מודעים, יותר גדולים, יותר אנושיים וכן הלאה. אולם הזמן חוזר על עצמו וגם אנחנו חוזרים אל אותן התחנות, בהבדל אחד בלבד – אנחנו בוגרים בשנה, וממילא הייאוש מהשינוי מוטבע בנו ביתר שאת.

אם אלו פני הדברים אז אולי אין משמעות במאמץ המושקע בהעמקה, בחשבון הנפש ובמחשבות התיקון. בואו נאכל תפוח בדבש, תמרים וצימעס ונשיר "אוחילה", בלי כל ייסורי הנפש הנלווים לימים הנוראים. האמנם המשמעות של ראש השנה ויום הכיפורים כימי דין, היטהרות והתחדשות היא כל כך גבוהה עד שכבר איננה נוגעת בחיים האמיתיים? האמנם חייבים הדברים להיות כך? האם באמת אין אפשרות אחרת?

מבט אחר על פרק הזמן הזה, המתחיל בראש חודש אלול ומסתיים בחג הסוכות, אולי מאפשר לנו את לראות את הדברים אחרת, ומזמין ליציאה מהמעגל. נראה כי דווקא בעולם שלנו, עולם שנע בין מודרניות לפוסט־מודרניות, עולם שעוד נשאר בו משהו מהאידיאולוגי, מהתחושה שיש ערכי אמת, לצד פנים אישיות וסובייקטיביות – דווקא בתוך הדיאלקטיקה הזאת יש סיכוי גדול לימים הללו.

***

ארבעים הימים מראש חודש אלול ועד מוצאי יום הכיפורים, הם ימים שבהם אדם עסוק באינטנסיביות רבה בנוכחות של האלוקות בחייו, בקרבת ה' ובמשמעות של עבודת ה' שלו. בעולם החסידי והנאו־חסידי מתייחסים לארבעים הימים הללו כאל שתי תקופות מובחנות: ימי אלול מזה ועשרת ימי תשובה מזה.

ימי אלול נקראים ימי "המלך בשדה". נוכחותו של המלך, של הקב"ה, מחוץ לארמון כביכול, כשהוא מסתובב בין בני אדם ללא בגדי מלכות וללא גינוני מלכות, יוצרת מערכת יחסים אחרת. זוהי מערכת יחסים נטולת דיסטנס ופורמליות, המאפשרת תקשורת ישירה ותחושה של קרבה ללא הטקסיות שמלווה מפגש עם מלך. במפגש הציורי הזה אפשר לדבר על הכול. אפשר לבקש הכול. אפשר לדמיין את המלך מחוץ לארמון, לחשוב עליו מחוץ לקופסה.

כשאני פוגש את המלך בשדה זו הזדמנות לחשוב על המלך מחדש. מי הוא? מה הוא אומר ומה אני שומע? מה אני שומע חזק יותר ומה אני שומע חלש יותר? איך הוא נראה ואיך אני רואה אותו? זו הזדמנות לחוש את הנוכחות של המלך בחיי בשדה ולא בבית, במרחב אחר, שונה ממה שאני רגיל ומצפה. זו הזדמנות לראות אותו מפניו, אך גם מצדדיו או מאחוריו.

המפגש הזה מזמין אותי לבחון את הדרכים המקרבות מחדש. אדם מחפש דרך להתקרב לקב"ה – אם בחסד ואם במעשים, אם בלימוד ואם בתפילה, ואם בתיקון עולם במלכות שדי, וכמובן בצירופים שביניהם. כל אחד מהאופנים הללו הוא עולם ומלואו, שגם בתוכו יכולה להיות השתנות וצמיחה. באמצעות המחשבה החופשית על ריבונו של עולם, האדם עשוי להצליח גם לדייק יותר את העבודה שלו, את הדרך שבה הוא חי את חייו, את הדגשים הייחודיים לו בקבלת עול מלכות שמים.

חודש אלול הוא כביכול המרחב הפוסט־מודרני, מרחב שבו אני בונה לעצמי את ההגדרות, קובע לעצמי את הזווית שממנה אני מתבונן במלך. מטבע הדברים, התהליך הזה הוא הארוך ביותר. הוא דורש משך זמן לשהות בתוכו, ואורכו פי שלושה משל התקופה הבאה – חודש שלם מול עשרה ימי התשובה. לפעמים נראה לי כי חודש הוא זמן קצר מדי לאתגר הגדול של אלול.

לעומת זאת, ראש השנה ויום הכיפורים, תקופת הדין של עשרת ימי תשובה, הם המרחב המודרני. המלך חוזר לארמונו, והמשפט מתחיל בחגיגת ההמלכה. כעת ברור מיהו המלך ומה צריך לעשות. ממרחב חופשי, סובייקטיבי ונטול גינונים, אנחנו עוברים למרחב של אמת ושל דין. מן הפוסט־מודרני אל המודרני.

החוויה הדתית של אלול היא קרבת ה', חוויה שבה אני מנכיח את הקב"ה בעולמי. בראש השנה עיצומו של יום הוא ההמלכה, כינון המחויבות האבסולוטית למלך המשפט.

התפיסה הפשטנית של "מלכיות" מעמידה את הקב"ה כמלך, ואת האדם שמולו כחצוי בין שני באי ביתו של המלך – העבד והנסיך. האדם נדרש להיות כמי שחציו עבד וחציו נסיך. זוהי הגדרה קיומית, אך אנו עומדים מולה נבוכים משום שאיננו מצליחים לחיות בכל רגע את ה"חצי חצי", להיות גם וגם בו זמנית. לחלופין, איננו מצליחים לזהות מתי עלינו להיות עבדים ומתי נסיכים. לעיתים נראה לנו בדיעבד שטעינו, שהתנהגנו כנסיכים בעת שהיינו אמורים להיות עבדים ולהפך. גם כאן, אפשר לומר שבאלול האדם הוא כנסיך שיש לו גישה בלתי אמצעית לאביו המלך, ואילו בראש השנה וביום הכיפורים הוא כעבד מול אדונו.

אלול הוא הזמן למפגש אישי שבין אדם לאלוקים, "אני לדודי ודודי לי", ולענייננו – הדגש הוא על "אני לדודי". אני יכול לפגוש את התורה המדברת אלי ועלי, אני יכול לפגוש את הנבואה או את החסדים הגדולים, את הקדושה והנשגבות, את תיקון העולם, את החברה, את החמלה – כל אחד רואה את המלך מזווית מסוימת ומטעין את המפגש במשמעות ייחודית. מתוך הראיה שלי אני מגבש לעצמי את הדגשים שלי בעבודת ה'.

הרצף של ארבעים היום עד הכפרה וההיטהרות של יום הכיפורים מתיך את האמיתות המוחלטות במחשבות ובתחושות האישיות, ובסדר הפוך מהמקובל: הפוסט־מודרני משמש הכנה למודרני, ובסופו של תהליך הם יותכו ביחד. זו חוויה מושלמת של עבודתו יתברך.

קבלת המלכות בראש השנה הופכת את המחשבות המאוד אישיות של אלול למחויבות מוחלטת. המחשבות הללו אינן וולונטריות אלא הן רצון ה', הן הדאורייתא שלי!

***

בישיבה שלמדתי בצעירותי, ה"משגיח", ר' גדליה אייזמן זצ"ל, היה מדבר רבות על הקבלות שאדם מקבל על עצמו בשעת נעילה. קבלות אלו היו חלק מרכזי בתפילת נעילה. הקבלות אינן רק על העתיד, אלא הן מטהרות ומכפרות על העבר. הקבלה שאדם מקבל על עצמו לעשות בשנה הבאה הופכת אותו למשמעותי, לבעל תפקיד וייעוד, למשהו נצרך. התחושה הזאת, האחריות הזאת, הן שנותנות משמעות לקיומי. הבחירה שאדם בוחר, התפקיד שהוא לוקח על עצמו – אפילו אם זה רק בינו לבין עצמו – מוציא את חייו מאפרוריותם. הוא בעל תפקיד. יש לו בשורה!

כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך כך צריך אחר כך להאמין בעצמו. רצה לומר שיש להשם יתברך עסק עמו ושאיננו פועל בטל ש"בין לילה" וגו' (יונה ד, י: "שבן לילה היה ובן לילה אבד") וכחיתו שדה שלאחר מיתתם נאבדו ואינם. רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים יתברך שמו והשם יתברך מתענג ומשתעשע בה כשעושה רצונו (ר' צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק, אות קנד).

העולם שבו אנו חיים הוא עולם משתנה, לפעמים לאט ולפעמים במהירות מסחררת. בעולם משתנה יכולה להיות נטייה לשימור, רצון לעגן את מה שניתן לעגן, לשמור על קרקע יציבה כמנוח לכף הרגל. מאידך זו הזדמנות להתחדש, לראות את הדברים מזווית אחרת ולשים דגשים חדשים. ובתוך כך, המציאות המטלטלת שבתוכה אנו חיים בשנתיים האחרונות מזמינה אותנו לשיר את "מלכיות" בניגון חדש.

***

כמו יהודים רבים, גם אני לוקח עימי לבית הכנסת בימים הנוראים את הספר "ימים נוראים" של ש"י עגנון. כרגיל אני פותח בקריאת ההקדמה "זכרון בספר", בה מתאר עגנון את התרגשותו מן הימים הנוראים כשהיה בן ארבע. "עדיין לא הייתי יודע להגות במושגים עיוניים ואת המושג הדרת קודש לא הכרתי," כותב עגנון, "אבל אין ספק בלבי שבאותה שעה הרגשתי בקדושת המקום ובקדושת היום ובקדושת האנשים העומדים בבית ה' בתפילה ובניגונים".

בכל שנה אני תמה מחדש, מה עגנון רצה להגיד לנו בסיפור על ילדותו. הרי אין זה מעניינו של ספר שכולו ליקוטים ממדרשים מראשונים ואחרונים, ומה עניין הסיפור לספר? נראה לי שעגנון רומז לנו שכדאי לבוא לימים הנוראים עם הספר "ימים נוראים", אבל כדאי לבוא גם עם התום של ילד בן ארבע.עלינו לחוות את הימים הנוראים גם מתוך חוויה של ילד. בכל שנה כשאני קורא את הדברים הללו, אני מבקש שידבק בי משהו מהתרגשותו של הילד שמואל יוסף בן הארבע, שפוגש לראשונה את בית הכנסת ואת הימים הנוראים. יש תקווה, אפשר לשנות ואפשר להשתנות. רבי נחמן אומר שגם איש זקן יכול להיות ילד, אם הוא באמת רוצה להיות ילד. גם למראה נושן אפשר להעניק עוד רגע של הולדת.

הרב שמואל ריינר הוא ראש ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע.

שלוש-עשרה מידות – מתכון לעשייה

'ויעבר ה' על פניו ויקרא' – אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם.

(בבלי ראש השנה יז ע"ב)

'הרי אנו רואים הרבה פעמים בעוונותינו, שאנו מתעטפים בטלית ואומרים שלוש-עשרה מידות ואין ענו נענים; אבל הכוונה היא, כל זמן שישראל עושים כסדר הזה שאני (ה') עושה, לרחם ולחנֵּן דלים, ולהאריך אפיים ולעשות חסד עם אלה, ולעבור על מידותיהם כאומרם ז"ל" 'כל המעביר על מידותיו מוחלים לו על עוונותיו, אז הם (ישראל) מובטחים שאינם חוזרים ריקם; אבל אם הם אכזרים ועושי-רשעה, כלש כן שבהזכרת שלוש-עשרה מדיות הם נתפסים'.

 (מתוך ספרי יראים, מובא בי.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 185)

בין אדם לאדם

ויתן כל אדם אל לבו בערב יום הכיפורים, לפייס לכל מי שפשע כנגדו, דעבֵירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, ושבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו, ואפילו לא הקניטו אלא בדברים, שצריך לפייסו וצריך לילך לו ואם אינו מתפייס בראשונה, יחזור וילך לו פעם שניה ושלישית, ובכל פעם יקח ג' שיפייסנו, שימחול לו, ואם אינו מתפייס בג' פעמים, אינו צריך לפייסו עוד – והני מילי (כך אמורים הדברים) לחברו, אבל לרבו צריך להרבות עליו רעים עד שיתפייס – ואם מת, מביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו ואומר חטאתי לאלהי ישראל ולפלוני זה שפשעתי לו, ועושין כן כדי שיהא לב כל ישראל שלם כל אחד עם חבירו ולא יהיה מקום לשטן לקטרג עליהם.

(טור אורח חיים, סימן תרו)

השפה ככלי לעבודת ה'

'כחוט השני שפתותיך' – זה לשון של זהורית, 'ומדברך נאוה' – זה שעיר המשתלח. אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אין לנו לשון זהורית ושעיר המשתלח. אמר להם: 'כחוט השני שפתותיך' – רחישת פיך חביבה עלי כחוט השני של זהורית. רבי אבהו אמר על זה (הושע י"ד): 'ונשלמה פרים שפתינו' – מה נשלֵם תחת פרים ותחת שעיר המשתלח? שפתינו.

(שיר השירים רבה ד)

אימתי היא נעילה?

רבנן דקיסרין אמרין: איתפלגון רב ורבי יוחנן (זוהי מחלוקת בין רב לרבי יוחנן). רב אמר: בנעילת שערי שמים ורבי יוחנן אמר: בנעילת שערי היכל.

(ירושלמי ברכות פרק ד, ה"א)

וכן תיקנו תפלה אחר תפלת מנחה סמוך לשקיעת החמה ביום התענית בלבד, כדי להוסיף תחינה ובקשה מפני התענית, וזו היא התפלה הנקראת תפילת נעילה, כלומר ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה, לפי שאין מתפללין אותה אלא סמוך לשקיעת החמה.

(רמב"ם הלכות תפילה א, ז)

עניין יום הכיפורים ונעילה הוא דוגמת משל, כשעושין תיבה וארון וכשכבר נגמר, עושין לו מנעול, כדי שישתמר מה שבקרבו.

('זרע קודש' לר' נפתלי צבי הורוביץ מרופשיץ, מובא ב "י עגנון: "ימים נוראים", עמ' שסב)

כל-כך הרבה פתוח ששוב לא יסגר, כל-כך הרבה סגור שלא יפתח לעולם…

שכוח, זכור, שכוח

 פתוח, סגור, פתוח.

 (י. עמיחי:., מתוך: פתוח, סגור, פתוח)