וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם,

 וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם.

(שמות ז', י"ב) 

והנה בעניין מעשה החרטומים, ר' חייא בר אבא (סנהדרין ס"ז ב') אמר: 'בלטיהם' – אלו מעשה שדים, בלהטיהם – אלו מעשה כשפים, וכן קצת מן המפרשים הסכימו שבאמת עשו החרטומים מעשה למעלה מן הטבע ע"י כשפים, וראב"ע כתב שלא היה אלא אחיזת עיניים, כן דעת י' ד' מיכעאליס כי החרטומים לקחו נחשים נרדמים ובלתי מתנועעים ונראים כמקלות וע"י השלכתם ארצה ניעורו ונראים כתנינים, ועדיין יש במצרים אנשים הבקיאים במלאכה זאת, ובפרט במין Vipera הנקראת haje, כמו שהביא , Cahen ודעת אייכהורן כי גם מעשי משה כך היו באחיזת עיניים, וראזנמילר השיב את הדברים הבאים: אך קשה להניח שמשה האמין שיוכל לעשות רושם על המלך ועל עבדיו על ידי מעשה אחיזת עיניים, שהיו רגילים בו באותן הארצות, וכמו כן אין זה מסתבר, שמשה לא ידע שלהטוט זה ידוע למכשפים – הוא שנתחנך בחצר המלך והיה בקי בכל מדעי המצרים.

(שד"ל ז, יא)

אנו מוצאים בתנ"ך, בכל מקום, מכשפים בשירותם של מושלים קדומים. ככה ירתמו בימינו את מדעי הטבע לצורכי המדינה. ולו ביקשו גם כיום לגייס את מדעי הטבע למציאת פתרונות לבעיות נכבדות, כגון כיצד יוכל האדם למלא את כל תאוותיו, מבלי לחשוש לתוצאות הורסות בריאות – לא היה זה כי אם ניצול לרעה של שלטון האדם בטבע, וכמוהו כהשקפת היסוד של תורת ה"כישוף".

(הרש"ר הירש ז, יא)

גילוי האנרגיה האטומית שינה הכל חוץ מצורת החשיבה שלנו… הפתרון לבעיה זו שוכן בלִבה של האנושות. אילו רק הייתי יודע, הייתי צריך להיות שען.

(אלברט איינשטיין)

ושמי ה' לא נודעתי להם… אני ה'

אפרים חמיאל

ה' נראה פעם נוספת למשה בתחילת הפרשה והפעם נתן לו הסבר מקיף, המציג את יציאת מצרים במסגרת הכוללת של הסיפֵּר העברי, המתחיל בהבטחות לאבות והמסתיים בכיבוש הארץ. לראשונה הזכיר ה' את ההבטחות לאבות, המונחות ביסוד האירועים שמשה חווֵה. ה' התגלה כאן בשמו: "אני ה'" (ו' ב'). אותו שם בו התגלה ה' לאברהם (בראשית ט"ו ז'). המשך דברי ה' סתום והרבה קולמוסים נשברו עליו, החל במדרש וכלה בפרשנים הראשונים והאחרונים וכן חוקרי ומבקרי המקרא: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם" (ו' ג'). עיון מהיר בהתגלויות לאבות מלמד, כי ה' נתגלה לאבות בהכרזת שני שמותיו אלו, והכרזתו כאן לא מובנת. אולם בירור מעמיק יותר של ההתגלויות לאבות בשמות אלה, מעמיד אותנו על ההבחנה בין השמות ומכאן – על המשמעות של כל אחד מהם.

"אל שדי" אצל האבות בא תמיד בהקשר של ברכת פריה ורביה, או הקיום הפיזי של המשפחה. כך בהתגלות לאברהם, כאשר צֻוה על המילה כדי לקדש לה' את צאצאיו שירבו: "ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד" (בראשית י"ז א'-ב'). ובהמשך: "והפרתי אותך במאד מאד ונתתיך לגויים ומלכים ממך יצאו" (שם י"ז ו'). רק אחר כך בהמשך ההתגלות באה הבטחת הארץ.

כאשר העביר יצחק ליעקב, לפני צאתו לחרן, את ברכת אברהם, אמר: "ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים" (שם כ"ח ג'), ורק אחר כך בהמשך ההתגלות באה הבטחת הארץ.

בהתגלות ליעקב בבית-אל נאמר: "אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו" (שם ל"ב י"א), רק אחר כך בהמשך ההתגלות באה הבטחת הארץ. מעניין, שבשתי התגלויות אלו כ"אל שדי" שינה ה' את השמות אברם ויעקב – לאברהם ("אב המון גויים") וישראל ("שר, נאבק, עם אל"). "אל שדי" הוא שהִפרה והִרבה את האבות הללו; צאצאיהם, תוצרי הברכה של אותו האל, נועדו לשאת, על דרך השליחוּת, את האמור בשמות החדשים, הסמליים הללו: האבהות על המון הגויים וההתמודדות עם האל.

כאשר הזכיר יעקב, בסוף ימיו, ליוסף את ההתגלות בבית-אל הקפיד לדייק: "אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אתי. ויאמר אלי הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים" (שם מ"ח ג'-ד'), ורק אחר כך הוסיף את הבטחת הארץ.

בברכת הדרך, שנתן יעקב לבניו ביציאתם השנייה למצרים, לקראת סכנה אפשרית שם, אמר: "ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש ושילח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין" (שם מ"ג י"ד). גם יעקב בברכתו, לפני מותו, את יוסף נקט "אל שדי" (מ"ט כ"ה) והברכה קשורה לפריה ורביה ולקיום הפיזי ברווחה. הוא סיים את ברכת הפריון ליוסף בברכת "שדַיִם ורחם" (שם).

השם "ה'"(אותיות הויה) נפוץ הרבה יותר בהתגלויות לאבות. בדיקה מדוקדקת מגלה, כי התגלות ב"אני ה'" כרוכה בהבטחת הארץ. כך נגלה האל לאברהם בברית בין הבתרים: "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה" (שם ט"ו ז'). שם שואל אברהם "במה אדע כי אירשנה?" (פסוק ח') וה' עונה: "ידע תדע" (פסוק י"ג); ההבטחה תתגשם בפעילות אלוהית של ידיעה והתוודעות – הכרה אינטימית ואיכותית כמו זו שבמפגש גבר ואישה בבואם בברית.

בחלום הסולם אומר ה' ליעקב: "אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך" (שם כ"ח י"ג), רק אחר כך בהמשך החלום באה ברכת הזרע.

לאור האמור לעיל מתבררת המשמעות של דברי ה' למשה בפרשתנו. האל מודיע למשה "אני ה'" שהבטחתי לאבות לתת לצאצאיהם את הארץ. ההבטחות, שניתנו לאבות ב"אל שדי", התקיימו במלואן – "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם" (א' ז'): כך נודע "אל שדי"; אולם "ה'" לא נודע עדיין אז, מפני שההבטחות, אשר ניתנו בשמו זה, לא התקיימו עדיין. עתה, "וישמע אלהים את נאקת בני ישראל וידע אלהים" (ב' כ"ה): הגיע הזמן להיוודע בשמו "ה'" – כלומר, לקיים את ההבטחה שניתנה בשם זה בברית בין הבתרים: "וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה" (ו' ד'). ה' הסביר כי שמע את שוועת העם ונזכר בברית שכרת עם האבות, וכי היא קיימת וניצבת לפניו ומצפה למימוש. עתה – כך הודיע ה' על-ידי משה – יתחיל שלב ההיחלצות מהשעבוד כמובטח בברית ותתחיל להתבצע גם הבטחת הארץ בשם "ה'". ה' יפסיק את סבלם של בני ישראל, יגאל אותם ממצרים בזרוע נטויה – כגבר המחלץ את נערתו משבי שבו הפכוה לשפחה – ייקח אותם להיות עַמו בברית נישואין במעמד סיני, ויהיה להם אז לאלהים. לבסוף יביא ה' את זוגתו לנחלתו – ארץ ישראל. כדבריו: כיוון שאתוודע לכם בשחרור ממצרים ובירושת הארץ, תדעו כי אני ה': "וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'" (ו' ז'-ח'). משה מסר את הדברים לעם; אך העם, לאחר כישלונו של משה אשר גרם להגדלת סִבלם, נעשה – בדיוק כפי שתכנן פרעה – ספקן, מדוכא וחסר-סבלנות, ולא שמע אל משה "מקֹצר רוח ומעבודה קשה" (ו' ט'). מי שסִבלו גובר והוא טרוד בהִישרדות פיזית ומדוכא מכישלונות, אינו פנוי להקשיב להבטחות מעורפלות ולמחשבות נאצלות ומורכבות בדבר גאולה וידיעת אלוהים על הבטחותיו בשמותיו ה שונים.

ספרו החדש של דר' אפרים חמיאל: בין דת לדעת, חלק ב – עמדת ההתנגדות לסתירה בין התבונה להתגלות בהגות היהודית בת זמננו, מאליעזר גולדמן עד יונתן זקס, יצא לאור לאחרונה בהוצאת כרמל.

"ויחזק ה' את לב פרעה" – מהי בחירה חופשית?

לפי הסגנון העברי הקרוב רגילים לייחס כל דבר ודבר לפעולת האלוהים במישרים; על אישה עקרה אומרים ש'ה' סגר רחמה', על תאונה הגורמת למיתת אדם בלי כוונת הממית, אומרים ש'האלוקים אינה לידו'… כל דבר שיש לו כמה סיבות, וסיבות אלו יש להן סיבות וכן הלאה עד לאין סוף, ולפי ההשקפה הישראלית, סיבת כל הסיבות היא רצון האלוקים, יוצר העולם ומנהיגו…לפיכך הביטוי 'ואני אחזֵק את לבו' סוף סוף אינו דבר שונה מביטוי מעין 'ולבו יהיה חזק'.

(פירוש פרופ' דוד קסוטו על שמות ד, כא, בתוך: נ.ליבוביץ: עיונים בספר שמות, עמ' 112)

סר חוזק לב פרעה הטבעי ולא יכול לסבול עוד כובד הצרה, והיה מוכרח אם כן לשלֵח את העם מצרת נפש ומפחד לב, אבל לא חפץ ה' בזה, ולכך חִזֵק את לבבו באורח פלא שלא ימוט מרוב הצרות שיפגעוהו, עד שיביא ה' עליו את כל משפטיו הרעים, כפי שגזרה חכמתו העליונה וישיב גמולו אל חיקו, ועל זה יורה שורש "חזק" כשבא בבניין הכבד, כמו 'ובידך לגדֵל ולחזֵק לכֹּל'.

(רבי יצחק שמואל רג'יו, מחכמי איטליה, שמות ט, יב)

שיעבוד המשעבדים

למה הביא עליהם צפרדעים? מפני שהיו משעבדין בישראל ואומרים להן הביאו לנו שקצים ורמשים לפיכך הביא עליהן צפרדעים, ובשעה שהיו מוזגין את הכוס היה מתמלא מן הצפרדעים.

 (שמות רבה י , ד )

אם נסכם את כל המקומות, בהם התפרעו הצפרדעים ללא יראת כבוד ובאין פחד, יהיו לפנינו כל הדרכים בהם קיפחו האדונים המצרים את חיי עבדיהם העברים. כעבדים לא היה לאבותינו לא בית ולא מקום מפלט למשפחה; שינה נמנעה מעיניהם ולחם מפיהם – זאת מזכיר לנו עד היום "לחם העוני". ובכל המקומות מטיילות להן חיות פחודות אלה, ומלמדות את המצרים הרגשתו של אדם, שאיננו יכול ליהנות מביתו, ממשכבו ומלחמו, החייב לחשוש כל רגע מהתערבות מפריעה ומרגיזה.

(הרש"ר הירש שמות ח, כח)

מנהיגים – ובעיקר מנהיגי עם ישראל – חייבים להיות מחוסנים מפני ביקורת וסבל

'…וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל' – אמר להן: הוו יודעין שבָּנַי סרבנים הם וטרחנים הם, אלא על מנת כן תהיו מקבלין עליכם, שיהו מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים.

(ילקוט שמעוני במדבר (ילקוט שמעוני יא, תשלה)

לפנינו כאן אזהרה לכל אותם הנשלחים להיות מנהיגים לעם ישראל, לרבות אלו הנדחפים לכך מרצונם ונטיותיהם, שיהיו בנויים נפשית ומסוגלים לסבול את כל הטורח והסבל הכרוך בהנהגת העם היהודי הקשה, שאם לא כן אין הם ראויים לתפקיד זה.

(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 217)

'יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה'.

(במדבר כז, טז)

'אלהי הרוחות' – למה נאמר?אמר לפניו: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.

(רש"י שם, שם)

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ, וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו.

(במדבר כז, יח)

'אשר רוח בו' – כאשר שאלת, שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד.

(רש"י שם, שם)

כי תועבת מצרים נזבח… ולא יסקלונו

ולא יסקלונו: עדיין בימי יובינאליס היו המצרים עושים מריבה אלו עם אלו בימי חגיהם, מפני שאלהיהם של בני עיר אחת לא היו אלהיהם של בני עיר אחרת, והיו נלחמים אלו עם אלו, וסוקלים אלו את אלו באבנים, ופלוטארך כתב כי מלך ערום התקין שיהיו אלהי עיר ועיר שונים אלו מאלו, כדי שלא יוכלו אנשי מצרים להתחבר בקשר אמיץ ולמרוד בו, והזכיר כי בימיו אירע כי בני עיר אחת אכלו דג אחד שהיה נעבד בעיר אחרת, ואנשי העיר האחרת אכלו כלבים שהיו נעבדים בעיר האחרת, ומזה נולדה מלחמה ביניהם, עד שבאו הרומיים ועשו שלום ביניהם (קלער').

(שד"ל ח, כב)

"והיה כי תלכון,לא תלכו ריקם" – שחרור מתוך פיוס

בלבו של בן ישראל היה השם "מצרי" קשור בזכרונות מרים ביותר. לא היה בזה משום פלא אילו שנא בן ישראל את המצרי כמשעבד אבות האומה ואילו חשב לו לזכות שלא לנהוג כנגדו במצוות שנצטווינו על הגר. הא כיצד? הלמצרי ארחש אהבה, כאשר צוויתי לגר "ואהבת לו כמוך"? וכי לא נשתעבדו אבותינו במצרים? – אבל התורה אומרת: הן שלחו אתכם סוף סוף כרֵעים ובמתנות כלי כסף וכלי זהב ונהגו בכם כשם שנצטוויתם אתם לנהוג בעבד עברי אשר "לא תשלחנו ריקם" ולכן: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". ומכיוון שאין המצרי מרחיק ראות ולא היה משאילם על פי יזמתו, לכן מצווה ישראל לעודדם לכך ולומר להם: נעזבכם כרֵעים, נשאל מתנה בשעת פרידה זו.

(מתוך: מאמר של הרב בנו יעקב בתוך: נ. ליבוביץ: עיונים בספר שמות עמ' 134)

כמה יצאו ממצרים וכמה נכנסו לארץ?

"וחמשים עלו בני ישראל" – אחד מחמשה, ויש אומרים אחד מחמשים, ויש אומרים אחד מחמש מאות, רבי נהוראי אומר העבודה לא אחד מחמשת אלפים, ואימתי מתו? בימי האפלה שהיו קוברין ישראל מתיהן ומצרים יושבין בחשך, ישראל הודו ושבחו על שלא ראו שונאיהם ושמחו בפורענותן.

 (תנחומא פרשת בשלח סימן א)

רב סימאי אומר: נאמר (שמות ו') 'ולקחתי אתכם לי לעם' ונאמר 'והבאתי אתכם', מקיש יציאתן ממצרים לביאתן לארץ, מה ביאתן לארץ – שנים מששים ריבוא אף יציאתן ממצרים – שנים מששים ריבוא. אמר רבא: וכן לימות המשיח, שנאמר (הושע ב') וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים.

(בבלי סנהדרין קיא ע"א)

כוונת המאמר הזה המופלג הוא, כי כל האותות והמופתים ושפטים גדולים אשר עשה למצרים בי' המכות ובקריעת ים סוף, שווה בשביל שיבואו שנים משישים ריבוא אל המטרה האלוקית…כי הנפלאות עשה לכולם ולהביט וליקח לקח מזה מוסר צדק ואמונה טהורה זה רק ליחידים מהכלל.

("משך חכמה" שמות ו, ז)

דברים אלה מהווים חומר למחשבה עמוקה מאד. הרב [בעל משך חכמה] מרחיב על כך את הדיבור ומוצא בכך משהו סמלי לגבי הכרת אלוהים וגורל האדם הקשור בהכרה זו לדורות…

לדברים אלה ערך רב מאד להבנת נושא הנבואה בישראל, במשך אותם דורות רבים של ההיסטוריה המקראית, בה עמדו לישראל שליחי ה' אשר שכינה דיברה מגרונם, אולם דבריהם לא נשמעו כי אם על ידי בודדים ויחידים בכל דור ודור, ומדברי הרב יש להבין כי אמיתת הכרת אלוהים, איננה מותנית כלל בריבוי מספר הזוכים להגיע אליה, ומספיק אם הם יחידי סגולה בודדים כגון שניים מתוך שש מאות אלף.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע עמ' 214)

"וידעתם כי אני ה' אלוהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים"

הפלא היותר גדול שיגיע אדם שהיה תחת סבלות בחומר ובלבנים מתעלה כל כך, עד שהגיע לדעת ה'. וזהו דבר המגיד וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח, פירוש: אות הוא שהוא משובח ומשום כך מרגיש יותר.

(העמק דבר שמות ו,ז)

…על-ידי הליכתם במדבר. רק במדבר יאמצו אל לבם מפרי ניסיונם ויכירו, כי לא פעם אחת בלבד גאלם ה' ממצרים, אלא תמיד יהיה להם לאלוהים; בהווה ובכל עיתות העתיד יגן עליהם, לבל יכריעום סבלות מצרים, "ומתחתם" יוציאם. מעולם לא שבנו להיות לעבדים, לעולם בל נהיה עוד לגרים, ואילו "סבלות" יהיה עלינו לשאת, כל עוד בני אדם הננו.

(הרש"ר הירש שם, שם)