וְאַתָּה תֶחֱזֶה
מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע;
וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים, שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי
עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת
הָעָם בְּכָל עֵת; וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל הַדָּבָר
הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם; וְהָקֵל, מֵעָלֶיךָ, וְנָשְׂאוּ, אִתָּךְ.
(שמות יח, כא-כב)
מהו "דבר גדול"?
והיה כל
הדבר הגדול יביאו אליך. דברים גדולים אליך יביאו, דברים קטנים ישפוטו הם; אתה אומר כן, או אינו אלא דברים של בני אדם הקטנים ישפוטו הם?
כשהוא אומר 'והדבר הקשה יביאון אל משה' אינו מדבר בבני אדם, אלא בדברים גדולים הכתוב מדבר.
(מכילתא
יתרו, מסכת עמלק פרשה ב)
אין מעמידין מלך אלא על פי בית דין של שבעים
ואחד ואין עושין סנהדרי קטנה לכל שבט ושבט ולכל עיר ועיר, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, ואין דנין לא את השבט שהודח
כולו ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול בדיני נפשות אלא בבית דין הגדול, אבל דיני ממונות [של כהן גדול] בשלשה, וכן אין עושין זקן ממרא ולא עושין עיר הנדחת ולא משקין את הסוטה אלא בבית דין הגדול ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות ולא מוציאין למלחמת הרשות ולמדידת החלל, אלא על פי בית דין הגדול, שנאמר
'כל הדבר הגדול יביאו אליך'.
(משנה תורה
לרמב"ם, הלכות סנהדרין ה , א)
"מֵאַיִן
יָבֹא עֶזְרִי"
דניאל רורליך
חכמינו אמרו על שני הדברות הראשונים בעשרת הדברות: "אנֹכי ולא יהיה לך - מפי הגבורה
שמענום" (בבלי
מכות כד, ע"א).
אמנם, בשני הדברות הראשונים מתגלה ה' בגוף ראשון -
"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית
עֲבָדִים. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פני. - ואילו
בשאר הדברות הוא מתגלה בגוף שלישי. אך, איך נבין "מפי הגבורה
שמענום"?
לפי הבנה אחת, "מפי הגבורה שמענום" היה אירוע
חד-פעמי, במעמד הר סיני. בני ישראל שמעו דברות אלו באופן ישיר, ללא תיווך, לעומת
יתר המצוות לגביהן שימש משה רבנו מתווך בין ה' לבין בני ישראל. לעומת הבנת
"מפי הגבורה שמענום" כאירוע חד-פעמי, מרחיב הרמב"ם מאד את משמעות
המילים, וזו לשונו (משנה
תורה ; הלכות יסודי התורה א, א):
"יסוד היסודות ועמוד החכמות לֵידַע שיש
שָם מצוי ראשון, והוא ממציא כל הנמצא... וידיעת דבר זה - מצוות עשה, שנאמר
"אנוכי ה' אלוהיך".
כל אדם המשתמש בכוחות נפשו, ובמיוחד בכוח השכלי - כוח הידיעה - שבו, יכול לשמוע
"מפי הגבורה" את שני הדברות הראשונים. או כלשון הרמב"ם במורה
הנבוכים (ב, לג):
"כוונתם [של החכמים] שהם [שני הדברות הראשונים]
הגיעו אליהם [אל בני ישראל] כמו שהגיעו למשה רבנו ולא היה משה רבנו המביאם להם,
והוא ששני היסודות הללו, כלומר מציאות ה' והיותו אחד, אינו נישג אלא בעיון
האנושי."
אך, מבחינה
לשונית, קשה לפרש את שני הדברות האלו על-פי שיטת הרמב"ם. אם ה' הוא מושכל
ראשון שאיננו תלוי באירוע היסטורי כלשהו, מהי משמעות הסיפא "אשר הוצאתיך מארץ
מצרים, מבית עבדים"? בנוסף לכך, אם ה' הוא אחד, מי הם "אלוהים אחרים על
פני"?
הרמב"ם מפרש את הביטוי האנתרופומורפי "על
פני" כביטוי לנוכחות בלתי-אמצעית, כעניין "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר
ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ." (דברים ה, ד) .
אם-כן, "אלֹהים אחרים" הם על פנֵי ה', במובן שהם מפסיקים ומונעים
ידיעה בלתי אמצעית וישירה של מציאות ה'.
אך, מי הם אותם "אלוהים אחרים"?
בעקבות המכילתא (מדרש הלכה על ספר שמות), נדייק בלשון
הדיבר השני ונבחין בין "לא יהיה לך אלהים אחרים" לבין "לא
תעשה לך פסל וכל תמונה..."
לא די בכך שלא נעשה פסל או תמונה; לעתים הפסל והתמונה
קיימים, למרות שלא אנחנו עשינו אותם: יש פסלים ותמונות שירשנו מאבותינו ומאחרים,
ואשר אנו עלולים להוריש לילדינו. זוהי משמעותה של הסיפא "אֵל קַנָּא
פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים". ויחד עם הפסלים והתמונות שאנחנו יורשים
ומורישים, אנו יורשים ומורישים מנהגים וטכסים פסולים, אמונות ודעות פסולות - וכל
אלה הם בכלל "אלוהים אחרים" היוצרים מחיצה בינינו לבין פני ה'. גם תארים
שאנחנו מיחסים לה' הם אמונות פסולות, והרמב"ם התייחס אליהם כעבודת אלילים ממש
(מורה נבוכים א,
לו). הרמב"ם שלל כל אפשרות לתאר את ה'; אין לה'
תארים כלל, מלבד התארים המתארים את העולם, שהוא עולמו. אנחנו יכולים לתאר רק דברים
השייכים לעולם, וה' יתברך אינו שייך לעולם.
שלילת התארים והאנתרופומורפיזם תופסת מקום מרכזי במורה
הנבוכים, במיוחד בחלק הראשון. זוהי תיאולוגיה שלילית, והיא קשה להבנה.
גם לשון הרמב"ם עצמה קשה: איך אפשר "לֵידע
שיש שם מצוי ראשון", כאשר למצוי זה אין תארים? וכיצד יכולה "ידיעת דבר
זה" להיות מצווה? איך אפשר לצוות על מישהו לדעת משהו, אם הוא אינו יודע? ואם
הוא יודע, מה יש לצוות?
הרמב"ם עצמו הכיר בקושי הלשוני שבניסוחו. בשמונה פרקים
(הקדמתו למסכת אבות) הוא כתב:
"אך החלק השכלי יש בו מבוכה. אבל אני אומר שיש בזה
הכוח גם כן מצווה ועברה; לפי אמונת דעה בטלה, או אמונת דעה אמיתית; אבל, אין בו
מעשה שייאמר אליו שם מצווה או שם עברה סתם".
ישעיהו ליבוביץ הסביר את המבוכה כמבוכה האופיינית לאנשי
ימי הביניים, אשר בהגותם "לא הפרידו בין אינפורמציה ובין משמעות... אבל
היום, אנחנו שואבים מן המדע אינפורמציה ללא משמעות, ואין אנו מחויבים ליחס להגות
הדתית תוכן אינפורמטיבי." (י. ליבוביץ: יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, עמ' 379) כלומר,
ה"ידיעה" של הרמב"ם אינה ידיעה במובן שאנחנו מבינים אותה היום (היום, כולם מבינים שהמדע אינו
מספק משמעות, אך עדיין רבים מתקשים להבין שהדת אינה מספקת מידע.) ויש להחליף את המילה במילה אחרת כגון
"הכרה".
אך הקושי בתיאולוגיה השלילית של הרמב"ם אינו נעלם
בהחלפתה של מילה אחת במילה אחרת. שלילה היא קשה; ובכל זאת, היא מכילה משהו חיובי.
היטיבה לבטא זאת סילביה בורשטיין, יהודיה שומרת תורה ומצוות ומורה למדיטציית זֵן.
את הפסוק הראשון בתהילים קכא אנו רגילים לקרוא כשאלה: "אֶשָּׂא עֵינַי
אֶל-הֶהָרִים; מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי?" ואילו המדרש של בורשטיין הופך פסוק זה להצהרה:
"מֵאַיִן יבא עזרי!" האַיִן אינו ריק - הוא מלא! או כפי
שסטיבן מיצ'ל, מנוסה במדיטציית זן גם הוא, פירש בספר איוב (בתרגומו הנפלא
לאנגלית): איוב אינו מקבל כל תשובה מפנייתו אל ה'; לא נשאר כלום מדרישותיו וטענותיו כלפי ה' מלבד תיאור
העולם שהוא עולמו של ה'. אך, דווקא שלילת כל טענותיו היא זו שמביאה לו נחמה מתוך
אבלו וסבלו: "וְנִחַמְתִּי עַל-עָפָר וָאֵפֶר."
בספר 'שיחות על שמונה פרקים לרמב"ם' (עמ' 200-201), מובאת שיחה מרתקת בין ישעיהו ליבוביץ לבין
אחד מתלמידיו-חבריו השואל:
"האם ניתן לומר שהכרת-אלוהים, יותר משהיא על דרך
החיוב, הרי שהיא על דרך השלילה?"
ותשובתו של
ליבוביץ:
"כן, זוהי התיאולוגיה השלילית! הכרת-אלוהים
האמיתית פירושה שהאדם מצליח להשתחרר מכל הדימויים שיש לו על
אלוהים".[הערת העורך:השוו: "דימו אותך ולא כפי ישך, וישווך לפי מעשיך"
בשיר הכבוד]
אכן, בתיאולוגיה השלילית של הרמב"ם טמון תוכן חיובי שלא
יסולא בפז: השחרור.
ואולי משום כך מנוסח הדיבר הראשון כפי שהוא:
"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ
מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" - הכרת ה' הוא השחרור העילאי.
"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם
אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע"
התכונות הנדרשות מדיין
בית דין של שלשה אף על פי שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים [התכונות
הנדרשות מדייני בית הדין הגדול] צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים ואלו הן: חכמה וענוה ויראה ושנאת ממון ואהבת האמת ואהבת הבריות להן ובעלי
שם טוב וכל אלו הדברים מפורשין הן בתורה, הרי הוא אומר: "אנשים חכמים ונבונים" הרי בעלי חכמה אמור, "וידועים לשבטיכם" - אלו שרוח הבריות נוחה מהם. ובמה יהיו אהובים לבריות? בזמן שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה וחברתן טובה ודבורן ומשאן בנחת עם הבריות, ולהלן הוא אומר "אנשי חיל" - אלו
שהן גיבורים במצות ומדקדקים על עצמם וכובשין את יצרן, עד שלא יהא להן שום גנאי ולא שם רע ויהא פרקן נאה
ובכלל אנשי חיל שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד
עושקו, כענין שנאמר 'ויקם משה ויושיען' ומה משה רבינו עניו, אף כל דיין צריך
להיות עניו. "יראי אלהים" - כמשמעו, "שונאי בצע" - אף ממון שלהם אינן נבהלין עליו ולא רודפין לקבץ הממון, שכל מי שהוא נבהל להון חסר יבואנו. "אנשי אמת" - שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן, בדעתן אוהבין את האמת ושונאין את החמס ובורחין מכל מיני העוול.
(משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין
ב , ז)
מסופר שעם קום המדינה הציע הרב יהודה ליב מימון
ז"ל , שר הדתות הראשון של מדינת ישראל לבן גוריון לחדש את הסנהדרין. על-כך
אמר לו בן גוריון: נניח שתצליח למצוא בעם ישראל שבעים איש שהם אנשי חיל, וגם יראי
אלהים וגם אנשי אמת, אבל "שונאי בצע"?!
ועל-כך ענה לו הרב מימון: בכסף אפשר גם להשיג
את זה...
"כי חרבך הנפת עליה
ותחלליה
" - מזבח וחרב הם תרתי דסתרי
...וכן הוא אומר [באבני מזבח] (דברים כז)
'לא תניף עליהם ברזל' ובמקום אחר הוא אומר: (שמות כ) 'כי חרבך
הנפת עליה ותחלליה'; מה
נשתנה ברזל להיות פסול למזבח מכל מיני מתכות? לפי שחרב סימן קללה ומזבח סימן כפרה ומעבירין סימן קללה בשביל דבר כפרה, והרי דברים קל וחומר; ומה מזבח
אבנים שאינן לא רואות ולא מדברות ולא אוכלות ולא שותות, ועל שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אמרה תורה 'לא תניף עליהם ברזל' בני תורה שהם כפרה לעולם, על אחת כמה וכמה! וכן הוא אומר (דברים כז) 'אבנים שלימות תבנה את מזבח ה' אלקיך' - אבנים שמטילות שלום בעולם, והרי דברים קל וחומר; ומה אבנים שאינם לא רואות ולא שומעות ולא מדברות ולא אוכלות ולא שותות ועל שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים יהיו שלימות לפני בני תורה שהם כפרה לעולם על
אחת כמה וכמה יהיו שלימים לפני הקב"ה.
(מסכת שמחות ח, ב)
"ושמרתם את המצות"
'ושמרתם את המצות' - רבי יאשיה אומר: אל תקרי כן אלא ושמרתם את המצוות - כדרך שאין
מחמיצין את המצה, כך אין מחמיצין את המצווה. (מכילתא פרשת בא מסכת דפסחא,
פרשה ט)
גדול
השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר "דרכיה דרכי נועם וכל
נתיבותיה, שלום" (משלי ג,יז). (משנה
תורה לרמב"ם, סוף הלכות חנוכה)
בתוכנית: תפילת מנחה ודבר תורה קצר בענייני הפרשה
והשעה.
בדבר פרטים ניתן לפנות למשרדי עוז ושלום - נתיבות שלום (02-5664218
) או לנעמה (054-762042)
ובדואר
אלקטרוני: ozshalom@netvision.net.il או naama_baumgarten@hotmail.com