וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ

מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ

וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן

 וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד.

(שמות י"ט, י"ח)

 

 

והר סיני עשן. אין המכוון בזה שאש שלמעלה הוא מעלה עשן אבל טעמו שהוא יתברך עשה שהר סיני היה עשן כלו מפני שירד ה' עליו באש, לבל יוכלו העם להסתכל בשכינה ויזונו עיניהם ממנה.

 (רמ"א)

 

ויחרד כל ההר... ולולי יראתי הייתי אומר שאין חרדה זו מוסבת לההר עצמו כי אם לאנשי מעמד שהיו עומדים סביבות ההר, ומוסיף בזה על מה שאמר מקודם 'ויחרד כל העם אשר במחנה', וזה, מלת כל עניינו היקף וסביבה מלשון כליל (כליל תפארת בראשו נתת) שהוא כתר ועטרה ע"ש שהיא מקפת ומסבבת את הראש... וטעם כל ההר, סביבות ההר והיקיפו - אמר 'ויחרד כל ההר' - מקיפי ההר העומדים סביביו תחתיו נפלו בחרדה והשתוממות נפלאה במה שהיה לעיניהם התגלות כבוד העליון יתברך.

(הכתב והקבלה - לרבי יעקב צבי מקלנבורג - קניגסברג - גרמניה מאה ה-19)

 

והעשן יצייר דין ועונש, ומ"ש 'והר סיני עשן כולו', שם כפה הר כגיגית בתוקף הדין לממרים מצותיו.

(מלבי"ם)

 

 

עם סגולה - התנשאות או אתגר?

שמואל פיינר

ערב מתן תורה שמע משה את דבר האלקים מהר סיני שכונן מאז ולתמיד את תודעתו העצמית של העם היהודי ואת דימויו בתרבות המערבית: "ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות, יט, ה-ו). לא במעשה פוליטי של הגדרה עצמית ולא בכריתת אמנה חברתית לשם הבטחת קנין פרטי ובטחון אישי הפכו שבטי ישראל לאחר יציאת מצרים לעם מובחן אלא בציווי, בזהות מתויגת ובמשימה נשגבת שתכניה מעורפלים. בספר דברים יודגש מעשה הבחירה עוד יותר: "כי עם קדוש אתה לה' אלקיך, בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים, ז, ו-ז).

מהי הסגוליות הזו שמייחדת את היהודים, במה ניכרת הנבחרות והקדושה של קיבוץ אנושי וכיצד הוא מייסד ממלכת כהנים? המילים הללו כבדות ועמוסות, מתפקעות מאפשרויות והזדמנויות אך בה בעת מאיימות ומסוכנות ועוצמתן כאבק שריפה. האם הן מתארות חזון אחרית הימים שיתממש לעתיד לבוא או שליחות לתיקון עולם ואדם כאן ועכשיו? האם הן פתוחות ומזמינות את האנושות להשתתף בעיצוב חיים מתוקנים וראויים לנבראים בצלם אלקים או שהן מדירות, מפלות ומסמנות פערים מהותיים בין עמים. בקלות רבה ניתן לקחת את תודעת הבחירה האלקית ותווית עם הסגולה למקומות אפלים של אגואיזם לאומי ודתי צר, ולמאבקים עיקשים להפגנת עליונות ובכורה.

בהיסטוריה האנושית נוצל אכן רעיון הבחירה לא אחת כדי לחדד מחלוקות, ללבות שנאה ולסמן גבולות. התיאולוגיה הנוצרית, למשל, שתבעה למאמיניה מעמד של יורשי היהדות כנבחרים בעיני האל, לא חסכה מאמץ כדי להצביע על שפלותם של היהודים, פיזורם וגלותם כראיה לאובדן הבחירה. הלאומיות המודרנית באירופה החל מהמאה הי"ט לקחה לעצמה לא אחת גם את תודעת העם הנבחר, וגם כאשר האידיאולוגיה שלה הייתה מרוקנת מדת וקדושה, התודעה הזו הזינה רגשות פטריוטיים, גייסה לוחמים והכשירה מלחמות שחרור. במקרים קשים אף יותר נוצלה תודעת העליונות הטמונה במושג הבחירה כדי להצדיק את האימפריאליזם והעבדות.

הוגי הנאורות שהעזו לבחון מחדש את ערכי התרבות היהודים והנוצרים וגילו חשדנות כלפי תיאולוגיה בכלל ותפיסות אקסקלוסיביות בפרט, מצאו ברעיון הבחירה אבן נגף שחוסמת את תיקונה של האנושות. חד המחשבה והבוטה מכולם היה וולטר: "אם אלהים ברא את כל בני האדם, כולם יקרים לו במידה שווה, שהרי כולם שווים בפניו, לפיכך מגוחך לומר, והדבר אף מחלל את שם האלהים, שהאב המשותף בחר במספר מועט מילדיו כדי להשמיד בשמו את ילדיו האחרים" ("הצהרת האמונה של התאיסטים"). תודעת הבחירה של יהודים ובעקבותיהם של כל עם אחר היא גם לא מוסרית וגם מעניקה הצדקה לעוול, קיפוח ורדיפת האחר; פתח להיסטוריה רצופה במעשים של קנאות דתית שכבר לא עולים על דעתם של הומניסטים, שאלקים בעיניהם מעצם הגדרתו מחולל רק טוב. קדם לו שפינוזה שפירש מחדש את בחירת היהודים כך שלא תסתור את הפילוסופיה שלו. גם אם קיבלו העברים מאלקים את חוקי התורה שנועדו להם בלבד, אין זה אומר ש"הצטיינו על פני עמים אחרים, לא בידיעה ולא ביראת שמים". בעיני אלקים קיים שיוויון מלא בין כל בני האדם והוא נוטה חסד לכולם. הבחירה המקראית הייתה לדעתו פוליטית וזמנית בלבד: "אלהים בחר בהם לשם יצירתה של חברה מיוחדת וממלכה מיוחדת" ולשם כך נדרשו חוקים. אבל שפינוזה צמצם מאוד את תכני הבחירה: "בחירת היהודים לא התייחסה אלא להצלחה הזמנית של הגוף, ולחירות, או לממלכה, ולאופן שבהם השיגוה... ואילו בשאר הדברים, והם הדברים שבהם הצלחתו האמיתית של האדם, היו שווים ליתר העמים". ואם גם זה לא היה מובן די הצורך, שפינוזה הדגיש שוב וביתר בהירות: "כל יהודי ויהודי כפי שהוא נראה לעצמו ומחוץ לחברה ולממלכה, אין לו שום מתנת אלהים על פני האחרים, ואין שום הבדל בינו לבין נכרי", ובכלל הבחירה המבטיחה עליונות ועדיפות אינה אפשרית כלל: "מבחינת השכל והשלימות האמיתית אין עם נבדל מעם, ולפיכך אי אפשר שייבחר על ידי אלהים על פני עם אחר". ("מאמר תיאולוגי-מדיני", עמ' 35).

אבל הביקורת המתריעה מפני המשמעות הקנאית, המפלגת והמסכסכת של הבחירה מחמיצה את האפשרות לפרש את פסוקי הפרשה, לא כמתנת חינם מסתורית לעם שתכונותיו מבדילות אותו באופן מהותי מכל האחרים, אלא כעול וכחובה, כמשימה שהגשמתה דורשת תהליך ממושך. כבר הרמב"ם מנחה לקריאה כזו: "לא יתכן כפי טבע האדם שיעזוב כל מה שהורגל לו בבת אחת, וכאשר שלח ה' את משה רבנו לעשותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש בידיעתו יתעלה" היה צורך לאזן בין היעוד לבין המציאות, ועל כן למשל מצוות הקרבת הקורבנות כוננה את הגשר שבין המקובל לבין חזון העתיד. ("מורה נבוכים", חלק שלישי, פרק ל"ב). הפרשן האיטלקי מן המאה הט"ז רבי עובדיה ספורנו היה מוטרד יותר ממה שיכול להתפרש כזניחת כלל בני האדם לטובת עם הסגולה שנבחר: "אף על פי שכל המין האנושי יקר אצלי מכל יתר הנמצאים השפלים כי הוא לבדו המכוון בהם, כאמרם ז"ל 'חביב אדם שנברא בצלם', מכל מקום אתם תהיו לי סגולה מכֻּלם". כשהוא מתמרן בין השקפת עולם הומניסטית ואוניברסלית וזהות יהודית עמוקה, שרטט ספורנו את סיפור ההיסטוריה הקדומה מנקודת ראותו של אלקים. מלכתחילה נועדה הבריאה לאפשר לאדם באשר הוא להגיע לשלימות ומוסריות, אלא שכשלונות החברה האנושית הביאו לשינוי בתכנית ולבחירתם של אברהם וזרעו כדי לממש את יעדה של הבריאה. אבל ספורנו הדגיש, הבחירה לא יוצרת שוני מהותי: "ההבדל ביניכם בפחות ויתר הוא כי אמנם לי כל הארץ חסידי אומות העולם יקרים אצלי בלי ספק". הזהות הסגולית בעיניו מוגבלת לשליחות וגם זו תגיע לשלימותה רק בעתיד המשיחי הרחוק: "ובזה תהיו סגלה מכלם כי תהיו ממלכת כהנים, להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד, כמו שיהיה ענין ישראל לעתיד לבא".

דרוש חסידי מנטרל עוד יותר את המשמעות הפוליטית של הסגולה והבחירה ומעתיק זאת אל נפשו של היחיד: "שאין הכוונה להיות שרים על זולתנו, כי מעולם לא התאוו ישראל להיות מושלים על האומות, אלא הכוונה היא שיהיה כל אחד מושל על עצמו ולא יהיה כפוף לכבלי יצרו הרע" (ח"י צוקרמן, אוצר חיים, פרשת יתרו). ביהדות המאה הי"ט התגברה התודעה של השליחות הרעיונית המוטלת על כתפי היהודים, וכך למשל הסביר רש"ר הירש את משימת "ממלכת כהנים", וגם הפעם מתוך הסתייגות מלאומיות מתנשאת מכאן והבלטת חובת הדוגמא המוסרית מכאן: "כשם שכלפי פנים יהיה כל אחד ואחד מכם כהן, כן תהיה הופעת קהלכם כלפי חוץ הופעה של קדושה לה'. גוי אחד ויחיד הוא יהיה בין הגויים, אשר אינו חי למען תהילת עצמו, גדולת עצמו ותפארת עצמו, אלא למען כינון מלכות שמים ותפארתה עלי אדמות. גוי זה לא יבקש גדולה בעוצמתו, אלא בממשלתו המוחלטת של חוק המוסר האלוהי, והלא זה משמעה של קדושה".

שליחות נשגבת ואור מוסרי לגויים? משימה אישית של טיפוס במדרגות הקדושה עד כדי השתחררות מהחטא? מימושה הפוליטי הלאומני והעכשווי של סגוליות המובנית מתוקף הבחירה, או דחיקת אידיאל ממלכת הכהנים לקץ ההיסטוריה? כדי לפענח את הקודים הללו המסומנים בציווי האלקי המטיל אחריות כה כבדה אפשר גם להתבונן בעומקם של הפסוקים, לקוראם קריאה הומניסטית ולהבינם לא כקביעת מעמד מיוחס ואף לא רק כשליחות, אלא כהכוונה לחיים הראויים בחברה האנושית.

מהותה של הבחירה נלמדת בהקשבה רגישה לתכונות, לערכים ולציפיות מהעם היהודי הפזורות במקומות שונים בתורה. אולי יותר מכל המפתח לפיענוחם נמצא בבחירתו של אברהם כאבי האומה. כאשר אלהים מתייעץ עם עצמו ערב גזר הדין לחוטאי סדום ואומר "המכסה אני מאברהם אשר אני עשה... כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית, יח, יז-יט) הוא מסמן את זהותו של הנבחר ואת הסגוליות שמצא בו. היה זה רגע שכונן את היהדות. "שומעים אנו כי נבחר אדם לבוא בסוד ה'", מדגישה נחמה ליבוביץ ("עיונים חדשים בספר בראשית", עמ' 119), נוצרה מציאות שבה לאל ולאדם, לאל ולאומה שתצא ממנו, זיקה אינטימית על בסיס ערכי משותף. הבחירה, אומרות מילות התפילה המקדימה את קריאת שמע, נעשתה באהבה. אין פלא שאברהם מתייצב כסניגור בפני האלהים שבחר בו וטוען "השפט כל הארץ לא יעשה משפט"?!. כאן מתגלה הסגוליות ומתפענחת חידת הבחירה כאשר היא יוצאת מגדר המהות ונפרטת לחיי החברה והמוסר החברתי. העם הנבחר הוא זה ההולך בדרכי ה', כפי שנאמר בספר ירמיהו: "כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידע אותי, כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאם ה'" (ירמיהו, ט, כג).

שמואל פיינר הוא פרופסור להיסטוריה יהודית באוניברסיטת בר אילן וראש מכון ליאו בק בירושלים.

 

 

"הר האלהים": אין קדושה מהותית בשום עץ, אבן, הר או נברא אחר.

'הר האלהים': ששם קבלו ישראל אלהותו של הקדוש ברוך הוא.

(שמות רבה פרשה ב)

 

...וזה שכוונו חז"ל דבאמת כל עיקר הדת היה לעקור מלבות בני ישראל ענייני עבודה זרה, ולהראות להם כי לא ראו כל תמונה,כי אין קדושה בשום נברא רק להבורא יתברך, וזה שאמר שלא תדמו כי ההר הוא עניין קדוש ובסיבתו נגלה השם עליו, לא כן בני ישראל. כי "במשוך היובל המה יעלו בהר" - והוא מעון חיות ובהמות. רק כל זמן שהשכינה עליו הוא קדוש מסיבת קדושת הבורא יתברך שמו, לכן אמר כי "לא מקומו של אדם מכבדו, אלא אדם מכבד את מקומו" (תענית כ"א, ע"ב) וזה רעיון נכבד. ולכן בבית עולמים שקדושתן לעולם, לכן שלא ידמו שיש קדושה בעצם הבניין, לכן מותרים ליגע כל הטמאים אף טמאי מתים מאחוריו... להראות דרק ממי ששכן שמו בתוך הבית הזה אתה ירא, ובפנים ממנו קודש, לא מאחוריו שמפנים הלוחות והעדות ומשכן הכבוד.

(משך חכמה שמות יט, יג)

 

מסופר שעם קום המדינה הציע הרב יהודה ליב מימון ז"ל , שר הדתות הראשון של מדינת ישראל לבן גוריון לחדש את הסנהדרין. על-כך אמר לו בן גוריון: נניח שתצליח למצוא בעם ישראל שבעים איש שהם אנשי חיל, וגם יראי אלהים וגם אנשי אמת, אבל "שונאי בצע"?!

ועל-כך ענה לו הרב מימון: בכסף אפשר גם להשיג את זה...

 

 

"כי חרבך הנפת עליה ותחלליה " - מזבח וחרב הם תרתי דסתרי.

...וכן הוא אומר [באבני מזבח] (דברים כז) 'לא תניף עליהם ברזל' ובמקום אחר הוא אומר: (שמות כ) 'כי חרבך הנפת עליה ותחלליה'; מה נשתנה ברזל להיות פסול למזבח מכל מיני מתכות? לפי שחרב סימן קללה ומזבח סימן כפרה ומעבירין סימן קללה בשביל דבר כפרה, והרי דברים קל וחומר; ומה מזבח אבנים שאינן לא רואות ולא מדברות ולא אוכלות ולא שותות, ועל שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אמרה תורה 'לא תניף עליהם ברזל' בני תורה שהם כפרה לעולם, על אחת כמה וכמה! וכן הוא אומר (דברים כז) 'אבנים שלימות תבנה את מזבח ה' אלקיך' - אבנים שמטילות שלום בעולם, והרי דברים קל וחומר; ומה אבנים שאינם לא רואות ולא שומעות ולא מדברות ולא אוכלות ולא שותות ועל שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים יהיו שלימות לפני בני תורה שהם כפרה לעולם על אחת כמה וכמה יהיו שלימים לפני הקב"ה.

(מסכת שמחות ח, ב)