שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ

לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ

 עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

(שמות כ, ט-י)

 

 

כי ששת ימים וג' אין גם אחת מעשרת הדיברות שיהיה טעם המצווה מפורש אצלה, אלא בקצת מהן מפורש מתן שכרן או עונשן, כי אנכי ה' אלהיך אל קנא וגו', כי לא ינקה ה' וגו', למען יאריכון ימיך וגוי, וכן כאן לא פירש כלל טעם מצוות השבת, כי לא אמר למען תזכור כי ששת ימים עשה ה' וגו'; והנה במשנה תורה (ה', ט"ו) כתוב וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת, וגם זה אמנם איננו (כמו שחשבתי ב"בכורי העתים" תקפ"ח ע' 91) הטעם האמיתי אשר בעבורו ציוה אותנו לשמור את יום השבת... ובא זה ולמד על זה (כדברי ידידי החכם י' ש' ריגיו בפירושו לס' בחינת הדת עמוד 63), שבכל פעם שציוה הכתוב על החמלה והחנינה והעזר אל הגרים ואל העבדים הוסיף זכרון יציאת מצרים, כאומר: גם אתה היית עבד וגר במצרים ולכן חל עליך יותר משאר בני אדם החוב לחון הגרים והעבדים ושלא להטות משפטם ולהעניק להם מאשר לך ולהניח להם העוללות ולשמוח לבבם בחגך וכדומה; למדנו א"כ שאף בדיברות האחרונות לא הוזקק הכתוב לזכור יציאת מצרים, אלא לפי שאמר שם: למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, ולכן יצדק שיציאת מצרים הוא הטעם רק להשבתת העבד והאמה ממלאכה. עכ"ל. ואשר אני אחזה לי כי מליצת על כן ציווך ועל כן אנכי מצווך הנאמרת בכל המצוות האלה אין פירושה, "על כן", כדי שתזכור יציאת מצרים, ונ"ל שאין זכרון יציאת מצרים הטעם לאותן המצוות כלל, ולא להשבתת העבד והאמה ממלאכה; אלא טעמה מפני שהאל יודע שתזכור כי גר ועבד היית, ולכן לא יקשה בעיניך לעשות חסד עם הגרים והעבדים והעניים, כי לבך (אחרי כל מה שסבלת) נוטה אל החמלה והחנינה; על כן היה שציוך האל לעשות את כל החסדים האלה ולא נמנע מלצוות אותך בכל אלה, שמא יכבד משאם עליך, כי אמנם בטוח הוא כי עשה תעשה בלב שלם ובנפש חפצה.

(שד"ל שמות כ, יא)

 

עצת יתרו - חכמה בגויים

אפרים חמיאל

פרשתנו עוסקת ברובה במעמד הר סיני ובעשרת הדיברות. מסתבר, כי העם שעמד בניסיון האחרון והביס - תוך הפגנת בטחונו בה' - את עמלק, נמצא ראוי להתחיל לקבל את מצוות התורה, ללמדן ולהטמיען בתוכו. אולם לפני-כן היה צורך להכין את הכלים המוסדיים כדי להכיל את המצוות ואת החוקים, ליישמם ולהנהיגם בחיי הציבור, דהיינו בין אדם לחברו ובין העם לה'. כהקדמה לסיפור מתן תורה, רוצה התורה להעמידנו על השקפתה, שתוכנה של ההתגלות אינו בעל מספיקות עצמית, אלא יש לשתף עימו את המְעוּלֶה שבתרבות האנושית, ושאימוץ תוכן זה אינו דורש שלילת כל מה שטוב וחכם בהשגי התבונה. תבונת האדם, שהיא מתנת האל, אינה צריכה לבטל את עצמה בפני ההתגלות. השתיים צריכות לשתף פעולה ולסייע זו לזו במעלֶה חינוכו של האדם לשלמות. פיסיקה, ביולוגיה, רפואה, כימיה, פילוסופיה, היסטוריה, כלכלה, אמנות, מוזיקה ומתמטיקה, הם ענפי תרבות שאין בכוונת התורה ללמד. אשר לעקרונות מוסר, צדק ומשפט בסיסיים, טבעיים, וכן נימוסים - הללו הונהגו כבר אצל האבות ובחברה האנושית הראויה, ומשה ניסה להפכם לנכס צאן ברזל של העם עוד לפני מתן תורה, בבחינת דרך-ארץ שקדמה לתורה. המוסר הטבעי נחשב גם הוא כטבוע בחותם אלוהי, שהרי אלוהים הוא שברא את הטבע ואת האדם. בתורה יש מסרים תיאולוגיים, משפטיים, נורמטיביים ובעיקר אתיים, כלל-אנושיים, שאין להם תחליף ושיש לשלבם עם כל מה שאמיתי בהישגי תבונת האדם, השותף עם ה' במעשה הבריאה ובשיפורה.¹

התורה מספרת כי יתרו חותן משה שמע על יציאת עם ישראל ממצרים בניסים ובנפלאות שחתנו היה מעורב בהם, וכן על תבוסת פרעה בים סוף, על הניצחון על עמלק ועל חרדת העמים השכנים, כמסופר בשירת הים. בניגוד ל"ויבא עמלק" להרוג, לשבות ולשדוד, "ויבא יתרו", מבני הקֵיני המדייני, שכנו של עמלק, לעודד, לסייע ולציין את קבלת עם ישראל לחיק משפחת העמים בעלי התרבות.² הוא הבין כי משה ועמו זכו בחירות וברגיעה וכי השעה כשרה להחזיר את בתו צפורה אשת משה, עם שני בניהם - שלא הלכו עם משה למצרים (לעיל, פרשת שמות; שמות ד' כ"ה-כ"ו) - אל הבעל והאב. יתרו הקדים והודיע למשה - על-ידי שליח, או איגרת - על בואו, הגיע ממדין למחנה ישראל מול הר האלוהים בחורב וזכה בקבלת פנים חמה.³ משה הוסיף ליתרו על השמועות ששמע וסיפר לו את כל פרטי הקורות אותם - נפלאות ה' במצרים, קריעת ים סוף, תלאות הדרך ומלחמת עמלק - והשמיט בענווה את חלקו שלו, ככל האפשר. יתרו התרגש ושמח מאד על כשלון המצרים בניסיונם להחזיק את העם בשעבודו ואף להטביע בניו ביאור, על הענשת המצרים, על יציאת ישראל לחירות כעם גאה ועל טביעת צבא מצרים בים.⁴ הוא ברך את ה' והצהיר: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים" (י"ח י"א). התכנית האלוהית מתחילה לשאת פירות ושם ה' נודע בעולם. הפגישה המרגשת נמשכה בקרבנות עולה וזבחים לה', שיתרו הקריב, ובסעודת הודיה רבתי, שבה הצטרפו אהרון והזקנים למשפחת משה.

למחרת יום הפגישה בו היה משה עסוק עם אשתו ובניו ובסעודה, במהלך היום, צפה יתרו בחיי השיגרה של המחנה ובסדר יומו העמוס והשוחק של חתנו, שעסק מבוקר עד ערב, ללא עזרה, בשפיטה ובהוראה. במחנה היו סכסוכים, שנדרש ליישבם על-פי עקרונות הצדק הטבעי (בטרם מתן תורה), היה צורך להמשיך וללמד את העם התנהגות ראויה בכלל ובמדבר בפרט, כפי שנעשה במרה, ולמסור הנחיות אלוהיות לצרכי השעה.⁵ משה, האיש הקרוב ביותר לה', ואשר היה נסיך מצרים, היה למנהיג כריזמטי רוחני גדול, אך התגלה כמנהל וכמארגן קטן למדי. כיוון שכל עיסוקו היה, בעצם, החלת דברי אלוהים במחנה ישראל ("כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים", י"ח ט"ו), הוא סבר - סברה נכונה במידה מסויימת - שאין איש מלבדו יכול לעסוק בזה. כך הסביר את העניין ליתרו - "ושפטתי בין איש ובין רעהו (משפט בין אדם לחברו), והודעתי את חוקי האלהים ואת תורתיו" (חוק בין אדם למקום י"ח ט"ו-ט"ז). זאת ועוד, משה, בעל אופי של רועה נאמן, הרגיש מחוייבות אישית לכל נפש מהעם, ועל-כן לא ראה לפרוש מתפקידו כמתווך ישיר ובלעדי בין ה' לעם בכל דבר ועניין, ולהאציל סמכויות של מִנהל ציבורי, של משפט ושל הוראה. הפתרון להקלת העומס על משה ולייעול המשפט והממשל בא ממקור חיצוני דווקא - יתרו, שהיה כנראה חלק ממנגנון הממשל והמִנהל המדייני.⁶ יתרו חשב שהפרפקציוניזם של משה לא יחזיק מעמד זמן רב. הוא הזהיר את משה לבל ימשיך בדרך זו, כי הדבר יתיש גם אותו וגם את הממתינים להתקבל אצלו. יתרו ביקש להקטין את העומס המוטל על משה, לפטור אותו מעיסוק בקטנות ולייעל את הטיפול בפונים אליו. יתר על כן, משה היה בן-תמותה; ממילא נגזר עליו לפַנות את מקומו במוקדם או במאוחר, והיה צורך להיערך להתנהלות העם בהעדרו. הוא הציע להקים מערכת משפטית, שתאציל סמכויות לשרשרת פיקוד: משה ימַנה שרים אנשי ממשל - שופטים - שיפעלו במִדרג של סמכויות, והם ייבחרו לתפקידיהם על-פי אמות המידה הבאות: אנשי חיל (עשירים - שאינם זקוקים לשוחד - וגיבורים בגופם וברוחם),⁷ יראי אלוהים (מאמינים בשכר ועונש אלוהי ואינם גוזרים מוות על חפים מפשע), אנשי אמת (חכמים לגלות את האמת ודבקים בה), שונאי בצע (מוסריים, שאינם ניתנים לשיחוד). תכונות אלו יבטיחו אי-תלות של השופטים-השרים בקבוצות השפעה, בבעלי הון, באלימים, במושחתים וברודפי שררה ומשרות. הם יכוננו שיפוט ומִנהל ללא מורא וללא משוא פנים ויקבלו החלטות המבוססות על אדני האמת והמוסר. כל שופט-שר, על פי רמתו ודרגתו (שר אלף, שר מאה, שר חמישים, שר עשרה), יהיה ממונה על קבוצת אוכלוסיה מתאימה ויטפל בענייניה. עניינים מורכבים ומסובכים, או ערעורים על החלטות השופטים, יופנו לערכאות גבוהות יותר. הפוסק העליון יהיה משה.⁸ הוא ינחה וידריך את השופטים-השרים ויהיה איש הקשר עם ה' כדי למסור לעם חקיקה חדשה מגבוה, לתת הדרכה דתית ומוסרית ולהתפלל לה', או לבקש ממנו דבר-מה. יתרו הציע כי הבחירה תיעשה "מכל העם" (י"ח כ"א) ולא מתוך אליטה. זאת כדי שכל הסיעות, הדעות והגוונים הלגיטימיים שבעם יבואו לידי ביטוי וייצוג, מבלי לוותר על איכות הממשל והשפיטה. אם כך תעשה, אמר יתרו למשה, יברך אותך ה', תחזיק מעמד וגם העם יהיה מרוצה. המפתיע הוא, שמשה לא התייעץ עם ה' - אשר לא היה מעורב בתכנית - קיבל את עצת יתרו וביצע אותה. ברור היה למשה שיש תחומי עשייה כמו מינהל ציבורי ומדע המדינה, המסורים לתבונת האדם ולשיקול דעתו. הוא בחר את השופטים-השרים מתוך העם כולו, אך נראה שהתקשה למצוא מספר מספיק של בעלי כל התכונות הנדרשות ולאתר יראי אלוהים ואנשי אמת רבים. בלית ברירה הסתפק באנשים שהיו, לפחות, אנשי חיל: "ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אותם ראשים על העם" (י"ח כ"ה).⁹ התורה מספרת, כדי להשלים את התמונה, כי יתרו לא נשאר במחנה ישראל אלא חזר לארצו מיד, או מאוחר יותר, וכי בנו (או בניו), שבא איתו - או הצטרף למחנה מאוחר יותר - המשיך עם בני ישראל בדרכם ארצה, כמסופר בבמדבר י' כ"ט.¹⁰ לאחר הנחת התשתית הארגונית להתנהלות העם ניתן למלא אותה בתוכן - משפטי התורה ומצוותיה.

1. רבנו ניסים מגירונה, דרשות הר"ן, דרשה יא עמ' קצ, י' ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, עמ' 50.

2. על ההשוואה בין העמלקי לקיני ראו קאסוטו, פירוש על ספר שמות, עמ' 146-145.

3. מכילתא עמלק פ"א, שמות רבה כז ב, רס"ג, רש"י, רשב"ם, ראב"ע, ריב"ש, אבן כספי מצרף לכסף, רמב"ן, י"ח ו'. לפי קאסוטו (שם, עמ' 148) הועבר המסר למשה על-ידי אחד השומרים בשער המחנה, שיתרו פגש בבואו. לפי הפשט לא היה הליך גירושין בין משה לצפורה, ראו ראב"ע הארוך, י"ח ב' על פי אלעזר המודעי במכילתא מסכתא דעמלק, יתרו, פרשה א, ד"ה ויאמר אל משה, ורש"ר הירש שם. השוו רשב"ם שם. על נסיעת ישראל מרפידים לחורב נכתב בהקשר של מתן תורה י"ט ב'.

4. "כי בדבר אשר זדו עליהם" (י"ח י"א) מתפרש כאונקלוס, רס"ג, רש"י וספורנו ולא כרשב"ם, ראב"ע הקצר ורמב"ן, שגם פירושם אפשרי. על השמטת משה הענָו את חלקו במהלך, שלא כציפיית יתרו, ראו מלבי"ם, י"ח ז'. שימו לב, כי הפגישה של האב עם אשתו וילדיו אינה מסופרת. זהו עניין רגשי משפחתי, שאינו שייך לתפקידו של משה ולמטרות הלאומיות הציבוריות של התורה מאז הפך ישראל ממשפחה לעם. השווו נ' ליבוביץ, בראשית עמ' 140-137, דעת מקרא, שם, עמ' קכב ואצלנו י"ח ב'.

5. ראו פירוש י"ש רג'יו י"ח י"ג-י"ד, פירוש שד"ל י"ח ט"ו-ט"ז. השוו י' ליבוביץ. הערות לפרשיות השבוע עמ' 51.

6. רש"ר הירש י"ח כ"ד, י' ליבוביץ, שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 284, 288.

7. רש"י ורשב"ם י"ח כ"א. לדעת אבן כספי מצרף לכסף י"ח כ"ה ורבינו בחיי על אתר - 'אנשי חיל' הוא הוא תיאור כולל לכל התכונות הטובות.

8. ספורנו י"ח כ"א, קאסוטו שם עמ' 152 ודעת מקרא י"ח כ"א הערה 21 ב.

9. דברים רבה פרשה א פסקה י, ספורנו י"ח כ"ה. גם פירושו של רבינו בחיי ואבן כספי, לפיו 'אנשי חיל' הוא שם כולל לתכונות האחרות הנדרשות, הוא אפשרי. לפי פירוש זה מצא משה את האנשים הנדרשים ללא קושי.

10. ר' יונה אבן ג'אנח (מובא בשד"ל י"ח א'), דעת מקרא עמ' שנו הערה 31א. השוו ספורנו י"ח כ"ז; במדבר י' ל"א, 'הביאור' למנדלסון במדבר י' כ"ט (מובא בשד"ל שם), ראב"ע שם, וכן שד"ל י"ח א' המביא את הפירושים השונים לישוב הפרשה וקשייהם. מתוך ספרו של ד"ר אפי חמיאל 'לדעת תורה' על החומש שיצא לאור לאחרונה בהפקה של מנדלי ספרים ברשת.

 

 

"הר האלהים": אין קדושה מהותית בשום עץ, אבן, הר או נברא אחר.

'הר האלהים': ששם קבלו ישראל אלהותו של הקדוש ברוך הוא.

(שמות רבה פרשה ב)

 

...וזה שכוונו חז"ל דבאמת כל עיקר הדת היה לעקור מלבות בני ישראל ענייני עבודה זרה, ולהראות להם כי לא ראו כל תמונה,כי אין קדושה בשום נברא רק להבורא יתברך, וזה שאמר שלא תדמו כי ההר הוא עניין קדוש ובסיבתו נגלה השם עליו, לא כן בני ישראל. כי "במשוך היובל המה יעלו בהר" - והוא מעון חיות ובהמות. רק כל זמן שהשכינה עליו הוא קדוש מסיבת קדושת הבורא יתברך שמו, לכן אמר כי "לא מקומו של אדם מכבדו, אלא אדם מכבד את מקומו" (תענית כ"א, ע"ב) וזה רעיון נכבד. ולכן בבית עולמים שקדושתן לעולם, לכן שלא ידמו שיש קדושה בעצם הבניין, לכן מותרים ליגע כל הטמאים אף טמאי מתים מאחוריו... להראות דרק ממי ששכן שמו בתוך הבית הזה אתה ירא, ובפנים ממנו קודש, לא מאחוריו שמפנים הלוחות והעדות ומשכן הכבוד.

(משך חכמה על שמות יט, יג)

 

 

"לא תחמוד": חותמו של הקדוש ברוך הוא על מצוות "בין אדם לחברו"

תדע, כי איסור "לא תחמֹד" ו"לא תתאוה" הוא חותמו של הקב"ה המוטבע על חלק המצוות שבין אדם לחברו שבעשרת הדיברות. גם מחוקק בשר ודם יכול לצוות: "לא תרצח" וכו'. אולם רק ה' יש בידו לאסור "לא תחמוד" - ה' הבוחן כליות ולב, שלא רק המעשה גלוי לפניו אלא גם רחשי הלב והמחשבה. בשר ודם יכול לאסור רק את הפשע ומשבוצע הפשע, ייתבע הפושע לדין - בדוחק. אולם אל עיקר מוצאו ומוקדו של הפשע לא יגיעו עיני בשר ודם, ומשהבשיל הפשע בלב האדם, שוב לא יירתע מלבצעו מפני הזרוע הנטויה של עונשי בית דין של מטה. משום כך, לשווא כל בניין ממשל בשר ודם, כי בניין זה יישאר מקוטע ורעוע כל עוד יושתת על תפארת האדם בלבד...וזה דבר האמת האמור בכך: כל ענייני ה"דת" וכל מה שנקרא "עבודת ה' בלב ובמחשבת אמת" - הם כאין וכאפס, אם אין להם הכוח למשול במוצא פינו ובמעשי ידינו, בחיי משפחתנו וחברתנו. רק במעשינו, במובנם הרחב ביותר, נוכיח כי באמת ובתמים "עובדי ה'" אנחנו...רק ה' יראה ללב וישפוט הרהורי לב האדם. כל מעשה טוב וישר צריך לעלות מתוך הלב פנימה, וכל רחש טוב שבלב צריך לבוא לידי מעשה...זאת הרוח המרחפת על יסודות תורת ה', ורוח זו מאחדת את שני הלוחות - הלוח של המצוות שבין אדם למקום והלוח של המצוות שבין אדם לחברו - עד שאין להפריד ביניהם.

 (הרש"ר הירש על שמות כ, יד)