וַיְסַפֵּר משֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם

עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל

אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ

 וַיַּצִּלֵם ה'. (שמות י"ח ח')

 

 

 

ויספר משה לחתנו - למשוך את לבו לקרבו לתורה (מכילתא).

(רש"י שמות יח, ח)

דאם לא כן, למה סיפר לו? הא כבר שמע הכל כדכתיב 'וישמע יתרו'.

(שפתי חכמים שם, שם)

 

ויספר משה לחתנו... יש ספק מהו החידוש שספר משה לחותנו שכל מה שספר לו ידע קודם שנסע מארצו ולכן בא אל המדבר, שנאמר וישמע יתרו ועוד ברוך ה' אשר הציל וגומר, למה לא בירך את השם בארצו כששמע שם את כל אשר עשה אלהים למשה...

התשובה מה ששמע יתרו בארצו אינו אלא מה שעשה אלהים למשה ולישראל כשהוציא ה' את ישראל ממצרים, וזה הוא שאמר כי הוציא ה' ומה הם הדברים שעשה ה' כשהוציאם ממצרים שנים, אחד הרג בכוריהם השנית שטבעם בים ושניהם נראים עול שהיה מספיק שיוציא את ישראל ממצרים ולא שיעשה לו רעות, ועוד תמה שראה דברים סותרים זה לזה, ראה שכחו גדול שהאלוה שהרג בכורות כח גדול יש לו וכל שכן הפך ים ליבשה והטביעם כל זה מורה כח גדול וגבורה רבה ומי שיש לו כח גדול אין עושה עוול, שמי שעושה עוול הוא לפי שאין לו כח לעשות מה שרוצה ורוצה למשול, ולזה בא יתרו לדעת מה זה. ומשה רבינו עליו השלום השיב לשתיהם, ואמר 'ויספר משה לחתנו כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל', ובזה השיב לראשונה שישראל בנו בכורו ואמר הקדוש ברוך הוא לפרעה 'בני בכורי ישראל ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך', ולפי שלא שלחם הרג בכוריהם, ואמר עוד 'את כל התלאה אשר מצאתם בדרך' ובזה השיב לשנית למה טבעם בים, שיצא פרעה להרוג לישראל או לטבעם בים ולזה טבע הקדוש ברוך הוא להם, אז שמח יתרו שידע שכראוי עשה הקדוש ברוך הוא בשתיהם, כי קודם זה היה עצב ואז אמר ברוך ה' אשר הציל אתכם, וקודם זה לא בירך כי אמר מי שעושה עוול אינו ראוי לברכה, והנה הותרו הספקות.

(תולדות יצחק לרבי יצחק קארו - 1517 - שמות יח, ח)

 

 

 

"תורה שאתה נותן... מה כתיב בה?"

איתי מרינברג-מיליקובסקי

מעמד הר סיני מתואר בתורה מזווית מבטם של בני ישראל. הם המתקדשים, הם החוֹוים את הקולות, הברקים והעשן על ההר, הם המביטים במשה רבנו כשהוא "נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים" (שמות כ:יז). התורה אינה מרחיבה את אופק המבט אל מחוץ לגבולות מחנה העם, ואינה מספרת דבר על תגובת העמים האחרים למאורע הדרמטי; אדרבה, מדברי ההקדמה למעמד הר סיני נראה שהתורה קושרת בין היציאה ממצרים, ההתגלות וקיום המצוות מזה ובין הזיקה המיוחדת בין ישראל והקב"ה מזה: "...אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ..." (שם יט:ד-ו). מנגד, כפי שהראו רבים, קולות מסוימים בספרות חז"ל מציעים זווית מבט אחרת, אוניברסאלית יותר, ומבקשים להבליט דווקא את העובדה שהתורה ניתנה מלכתחילה לכל באי עולם. מובן מאליו שההבדל בין שתי זוויות המבט חושף עמדות שונות באשר לדמותו הרצויה של מארג היחסים בין עם ישראל, אומות העולם, והקדוש ברוך הוא; מובן קצת פחות, אולי, שאותו הבדל חושף גם דימויים מובחנים של התורה ושל משמעותה לדורות. ברוח זו אבקש להאיר להלן מחדש אגדה תלמודית ידועה - האגדה המספרת על התנגדות המלאכים לנתינת התורה למשה רבנו (בבלי שבת, פח ע"ב - פט ע"א) - אף שזו אינה אומרת דבר, לכאורה, על הנושא הנדון כאן.

...ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? 'מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ (תהלים ח: ה)? 'ה' אֲדֹנֵינוּ, מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם' (תהלים ח:ב)!

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! - אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה...

אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה - 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם' (שמות כ:ב). אמר להן: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה - 'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים' (שם); בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה? שוב מה כתיב בה - 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ' (שם:ז); כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה - 'לֹא תִשָּׂא' (שם:ו); משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה - 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ' (שם:יא); אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה 'לֹא תִּרְצָח, לֹא תִּנְאָף, לֹא תִּגְנֹב' (שם:יב); קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?

מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא, שנאמר 'ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ' (תהלים ח:י), ואילו 'תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם' - לא כתיב.

מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב, ומסר לו דבר, שנאמר: 'עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם' (תהלים סח:יט), בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות...

המהלך הסיפורי באגדה היפה נע בתווך הפרשני הלא-מפורש שבין שני פסוקי המסגרת של מזמור ח' בספר תהלים: אם בתחילת המזמור מתואר שבחו של הקב"ה על ארץ ושמים גם יחד - "ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם" (תהלים ח:ב) - קשה להבין מפני מה נעדרים השמים מן החזרה על אותה הכרזה בסופו: "ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ" (תהלים ח:י). את הפער בין שני הפסוקים מלביש הדרשן בלבוש ציורי, שעה שהוא שם אותם בפי המלאכים. בשעה שעלה משה למרום, מספר לנו ר' יהושע בן לוי, התרעמו המלאכים על המחשבה שתורת האל, הודו על השמים, תרד עם משה לארץ - כפי שמעיד הפסוק הראשון; רק לאחר שפרס משה את מסכת טיעוניו בזכות ירידה זו הודו המלאכים בנחיצותה - כפי שמעיד הפסוק האחרון.

סיפורו של ר' יהושע בן לוי לא נוצר יש מאין. תשומת לב ללשונו, לפסוקים המשובצים בו, וכמובן גם לרעיונות שנראה כי בא להביע, עשויה לחשוף את מקורות היניקה האפשריים שלו, ולאתר את ההדים שהוא שולח לסיפורים אחרים - חלקם גלויים, חלקם עמומים יותר. כך למשל הסתייגותם של המלאכים מנתינת התורה ל"ילוד-אישה", נראית כ'שידור חוזר' של הסתייגותם מבריאת האדם כשלעצמה, כפי שזו מתוארת בכמה מקומות (בראשית רבה, פר' פח; בבלי סנהדרין, לח ע"ב; ועוד. אך השוו תוספתא סוטה, פ"ו ה"ה). המלאכים, כדרכם, חוששים מזיקה הדוקה-מדי בין א-להים ואדם, ומעדיפים להציב גבול ברור ומובחן בין שמים וארץ - ופעם אחר פעם יוצאים כשידם על התחתונה.

אולם מעניינים יותר, כמדומה, קשריה של האגדה האמוראית על ריב משה והמלאכים לאגדה תנאית ידועה אף היא - האגדה המספרת על מסעו של הקב"ה בין האומות ערב מתן תורה. רק משסירבו האומות לקבל את התורה, פנה הקב"ה לישראל ונתנה להם (ראו מכילתא דר' ישמעאל, מס' דבחודש, פר' ה; ספרי דברים, פיס' שמג).

שתי האגדות חושפות את הרגע שלפני הסיפור, את הדרמה שקדמה למעשה; שתיהן מבטאות לבטים עמוקים ביחס לנתינת התורה, ומתמודדות עם אותה שאלה - מי הוא זה הראוי לקבלה? מאלפת היא העובדה, כי שתיהן בנויות בתבנית דומה: בכל אחת מהן נשאל הקב"ה מה כתוב בתורתו - "מה כתיב בה?" - ותשובתו (או שמא, במקרה של האגדה האמוראית, תשובת משה 'בשמו'), הלקוחה תמיד מאחת מעשר הדיברות, נעשית מאליה 'הוכחה' לטובת אחד הצדדים. אך די בעיון חפוז כדי לגלות מה רב ההבדל בין השתיים:

...נגלה על בני עשו הרשע ואמר להם: מקבלים אתם עליכם את התורה? אמרו לו: מה כתיב בה? אמר להם: 'לֹא תִּרְצָח' (שמות כ:יב). אמרו לו: זו היא ירושה שהורישנו אבינו, שנאמר 'וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה' (בראשית כז:מ). נגלה על בני עמון ומואב, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: 'לֹא תִּנְאָף' (שמות כ:יב); אמרו לו, כולנו מניאוף, דכתיב 'וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן' (בראשית יט:לו) - והיאך נקבלה? נגלה על בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם עליכם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: 'לֹא תִּגְנֹב' (שמות כ:יב). אמרו לו: בזו הברכה נתברך אבינו, דכתיב 'וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם' (בראשית טז:יב), וכתיב 'כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי' (בראשית מ:טו). וכשבא אצל ישראל... פתחו כלם פיהם ואמרו: 'כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע' (שמות כד:ז)... (מכילתא דר' ישמעאל, שם).

על פי אגדה זו, העמים אינם יכולים לקבל את התורה משום שהתורה חותרת תחת אושיות הקיום שלהם: אין לתורה דבר וחצי דבר עם מי שחי על גניבה, ניאוף ורצח. התורה אינה ניתנת לישראל רק משום שקפצו ואמרו 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע', אלא גם, בפשטות, משום שאינם שטופים בכל אותן רעות שמהן התורה מזהירה. כנגד זאת, בדיאלוג שהובא למעלה בין משה למלאכים: "...שוב מה כתיב בה 'לֹא תִּרְצָח, לֹא תִּנְאָף, לֹא תִּגְנֹב' (שמות כ:יב), קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם?..." - לתורה, מסתבר, אין דבר וחצי דבר גם עם מי שטהורים ונקיים מגניבה, ניאוף ורצח. אין היא יכולה לסייע להם. יתר על כן: אופיים המיוחד של טיעוני משה מלמד שגם אם שליחם המובהק של ישראל הוא ("למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? בין הגויים אתם שרויין, שעובדין עבודה זרה?"), דבריו נגזרים בעיקרם מטיבו ומהותו של המין האנושי כולו, שקנאה ויצר הרע, כמו גם עשיית מלאכה ומשא ומתן, הם חומרי הגלם הבסיסיים ביותר של הווייתו.

כל אחת מן האגדות מעמתת, באותה לשון ממש, שתי קבוצות שונות המתחרות זו בזו על קבלת התורה. אלא שבעוד האגדה התנאית הקדומה מעמתת בין ישראל והעמים, האגדה האמוראית המאוחרת יותר מעמתת בין בני האדם - לא רק ישראל, כאמור, אלא כל בני האדם - והמלאכים. לדידה של הראשונה, יש בני אדם - לא מישראל, חלילה - שאינם יכולים לעמוד בדרישותיה המחמירות של התורה, משום שחוטאים הם מטבעם. לדידה של השניה, לעומת זאת, התורה מיועדת לכל בני האדם בדיוק מאותה סיבה - משום שחוטאים הם מטבעם, באשר הם בני אדם, מבני ברית ושאינם מבני ברית; על כך הלא כבר הודו המלאכים למשה ואמרו: "ה' אֲדֹנֵינוּ, מָה אַדִּיר שִׁמְךָ - בְּכָל הָאָרֶץ" (תהלים ח:י).

איתי מרינברג-מיליקובסקי, נשוי ואב לבן. למד בישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים ולימד בה. כיום מרכז את פעילות בית מדרש ערב בקהילת ידידיה בירושלים ומלמד בו, כמו גם בבית המדרש שבבית שלום-עליכם בתל-אביב. סטודנט לתואר שני ומתרגל במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, וחבר צוות אתר האינטרנט 'הזמנה לפיוט'.

 

 

אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות

 

וַיְהִי מִמָּחֳרת, וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב.וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לעם, וַיֹּאמר: מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לעם? מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַד ֶךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב?

...מן הכתוב משתמע, שלכתחילה לא נתכוון משה רבנו למנות מערכת מנהלית בעם, אלא התכוון שהניהול יהיה בהשראה האלהית אשר תגיע אל העם דרכו - דרך האיש אשר ידעו אלהים פנים אל פנים. והוא גם ניסה לבצע את הדבר הזה. אנחנו קוראים שהוא ישב "מן הבוקר עד הערב", וברוח הקודש שהיתה בו שפט את העם.

אבל אחר-כך למד מחותנו הגוי, אשר נתקרב אל ישראל, שגם ההנהגה על-פי דבר ה' זקוקה לכלים ומכשירים אנושיים, הבאים מן הכוחות ומן הכישורים הגלומים בבני-אדם עצמם. ולכן מתמנים לניהול ולשיפוט בני-אדם, שאמנם נדרשות מהם מעלות גבוהות מאד - "אנשי חיל, יראי אלהים, אנשי אמת , שֹנאי בצע" - תכונות אנושיות נדירות, אבל תכונות אנושיות. מה שלא נדרש מהם, זו השראה אלהית שתחון עליהם.

אם כן, המינהל והשיפוט ע"פ התורה נמסרים בידי בני אדם הפועלים בהתאם לידיעתם ולהבנתם את תורת ה' ומתוך רצונם לקיים את התורה הזאת.

(י. ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 50)

 

 

"בימים ההם, בזמן הזה"

מספרים על הרב יהודה ליב מימון ז"ל, שר הדתות הראשון של מדינת ישראל, שרצה לחדש את הסנהדרין עם קום המדינה. כאשר פנה בעניין זה אל דוד בן גוריון, הגיב ראש הממשלה דאז: הרי כתוב שהדיינים בסנהדרין חייבים להיות בעלי תכונות נעלות, אז נניח שתמצא 70 איש שהם אנשי חיל, ואפילו אם תמצא מהם יראי אלהים ואנשי אמת, אבל שונאי בצע?!

על-כך הגיב הרב מימון: "בימינו, עבור כסף, תוכל להשיג הכל..."

 

"עם סגולה - ממלכת כהנים וגוי קדוש"

'והייתם לי סגלה מכל העמים': אף על פי שכל המין האנושי יקר אצלי מכל יתר הנמצאים השפלים, כי הוא לבדו המכוון בהם, כאמרם ז"ל (אבות) 'חביב אדם שנברא בצלם', מכל מקום אתם תהיו לי סגולה מכולם.

'כי לי כל הארץ': וההבדל ביניכם בפחות ויתר הוא, כי אמנם 'לי כל הארץ' וחסידי אומות העולם יקרים אצלי בלי ספק.

(ספורנו שמות יט , ה)

 

הייחוד של עם ישראל אינו עובדה, אלא משימה. ישראל אינה מציאות אלא תפקיד... עם ישראל אינו העם הנבחר, אלא מצווה להיות העם הנבחר. ומהי בחירתו? "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". אין לעם ישראל ייחוד של מהות, אלא ייחודו בתביעה המוצגת לו.

אמנם עמדו עוררים על תפיסה זו, משום שלא היו מסוגלים לאמונה רמה זו. והראשון שערער עליה היה קורח, שהכריז "כל העדה כולם קדושים" - הייחוד של עם ישראל הוא עובדה קיימת, הוא גוי קדוש מבחינת מהותו. אולם 3 פסוקים לפני הצהרת קורח כתוב "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים" - אין אתם קדושים אלא נתבעים לקדושה.

(מתוך י.ליבוביץ: 'אמונה, היסטוריה וערכים')