וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל
ה': לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי
כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר:
הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ. (שמות יט, כג)
קדושת המקום
אינה קדושה מהותית
במשוך היובל המה יעלו בהר... דבאמת כל עיקר הדת היה כדי לעקור מלבות בני ישראל ענייני עבודה
זרה, ולהראות להם כי לא ראו כל תמונה, וכמו שארכתי לעיל,
כי אין קדושה בשום נברא רק להבורא יתברך. וזה שאמר שלא תדמו
כי ההר הוא עניין קדוש ובסיבתו נגלה ה' עליו, לא כן בני ישראל. כי 'במשוך היובל...
יעלו בהר', והוא מעון חיות ובהמות. רק כל זמן שהשכינה עליו הוא קדוש מסיבת קדושת הבורא
יתברך שמו, לכן אמר (תענית כא, ע"ב) כי 'לא מקומו של אדם מכבדו, אלא אדם מכבד את מקומו', וזה רעיון
נכבד. ולכן בבית עולמים שקדושתן לעולם, לכן שלא ידמו שיש קדושה בעצם הבנין, לכן מותרים ליגע כל הטמאים אף טמאי מתים מאחוריו וכמו שדרשו
בתורת כהנים פ' תזריע מ"לא תבוא" דמאחוריו מותרין ליגע בו כל הטמאים,
להראות דרק מי ששכן שמו בתוך הבית הזה אתה ירא, ובפנים ממנו
קודש, לא מאחוריו שמפים הלוחות והדעות ומשכן הכבוד... עוד
נראה כמו שביארנו בכמה מקומות דעל ידי מעשה גבוה לא נתקדש שום דבר, רק בהקדישו האדם. ולזה
מוכרחין אנו לפרש המקרא 'הלא אתה העדותה
בנו היום... הגבל את ההר וקדשתו', לא שה' ציווה למשה שיקדש
ההר, רק שהוא שב אל ה' יתברך שהוא יקדש אותו במה שירד לעיני כל העם על ההר, ואינו ציווי
רק הוא עתיד (עבר מהופך על ידי הוי"ו לעתיד). עוד נראה
שלכן אמרו ז"ל (סוכה ה, ע"א): 'מעולם
לא ירדה שכינה למטה מעשרה, והלא היה מקום הכבוד למעלה מעשרה, ולא נתקדש קרקע ההר.
(משך חכמה
יט, יג)
לא נרצח - נסיון להתבונן ביחסה
של תורה לשפיכות דמים
אליעז כהן
בפרשתנו, בשיאו של מעמד עשרת הדברים בהר-סיני, לאחר פתיחה
חגיגית ועבור בניסוחים מופתיים, כראוי למעמד, בחמש הדיברות הראשונות, מגיעים חמשת
הלאווים הקצרים, המובהקים, הגבישיים והלאקוניים גם יחד, שאינם מותירים כל מרחב
להימלט אליו: לא תרצח! לא תנאף! לא תגנוב! וכו'.
אני מתאר לעצמי את המוני העם הנרעשים והעומדים סביב להר, כאשר
מוטחים על ראשם הצווים המוחלטים הללו. וודאי תוך-כדי המאורע לא היה סיפק ביד מי
מהעם לנסות ולברר בינו לבין עצמו את הבחירה של האלהים למפנה סגנוני חד כל-כך בדיוק
בטבורו של המעמד. גם לא על המילה "רצח", שזוהי הופעתה הראשונה במקרא, ושכבר
בצלילה ובצירוף-עיצוריה קושי ואכזריות (בהשוואה לשימוש בשרשים ה. ר. ג, ש. פ. כ, י.
כ. ה שמשמשים לפנים במובן של נטילת-חיים).
אבל אחרי אותו הרגע, סמוך מאד לרגעי השיא ההם, נמצא את
אבותינו מסתכסכים ומסתבכים, רוצחים ונרצחים. ממש כמו לאחר רגעי-ההוד הבראשיתיים, שם
אירע הרצח הראשון.
אחים
בשדה - טייק one
גם שם, לאחר מעמד אינטימי ראשון, שכלל ג'סטה אנושית מקורית
של קין, ובעקבותיו של הבל אחיו, ותגובה מובחנת ומאתגרת של האלוהים, באה הנפילה
הקשה: "ויהי בהיותם בשדה, ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" (בראשית ד', ח'). קול-הדמים הצועקים מן האדמה לא
שכך. הוא רותח ומתגלגל אלינו בסיפור הבא על האחים התאומים, גם הם - האחד רועה-צאן
והשני "איש שדה". גם שם, בחירה והעדפה של האחד מובילה את קנאתו של השני
לנכונות להרגהו: "ויאמר עשיו בליבו: יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את יעקב
אחי" (בראשית כ"ז, מ"א).
אחים
בשדה - טייק two
בקרב בני הדור הבא נמצא, פעם נוספת, העדפת-אב את אחד מבניו, כמבכרו
על-פני אחיו, והתעוררות קנאה ושנאה המובילות, גם כאן, לרצון ולנכונות להרג: יוסף
נשלח בידי אביו יעקב לראות את שלום אחיו ושלום הצאן, תועה בשדה אשר בסביבות שכם
ומגיע אל שדות דותן, שם, בראותם אותו, זוממים אחיו: "ועתה לכו ונהרגהו
ונשליכהו באחד הבורות" (בראשית
ל"ז, כ').
אח
בשדה - טייק three (או - החלל האלמוני)
רק
לקראת חתימתה של התורה, בספר דברים, נמצא שוב את הסמיכות הזו של שדה ושל מוות, בתמונה
שצופה פני עתיד: "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה נופל בשדה, לא
נודע מי הכהו" (דברים
כ"א, א').
אולי
מכאן, מהמשכה של פרשיית "עגלה ערופה", אנו מתחילים להבין על מהותו
המופקרת של השדה: אותו המקום בו מצמיחים ומחיים, באין רואה ובאין אחריות והשגחה
הופך לשטח-הפקר, שהנורא מכל עלול לקרות בו. וכפי שמטעימה התורה בפרשיית אונס:
"ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורשה... כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש
כן הדבר הזה. כי בשדה מצאה, צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה" (דברים כ"ב, כה-כז).
לצנן את הדם הרותח ולמלא
"לקונה" משפטית
ניתן לראות את פרשיית "עגלה ערופה" כמי שבאה
להתמודד עם מציאות, בה לכאורה נוצרה "לקונה" משפטית-רוחנית:
כבר כאשר נצטוו בני נח נאמר: "שופך דם האדם, באדם דמו
יישפך, כי בצלם אלהים ברא את האדם" (והנימוק הזה שבסיפא הפסוק יפה להדגיש את
"שלוש הצלעות": את חומרת הרוצח, קדושת הנרצח ותוקף הדיינים).
בקודקס הדינים המיוחד לישראל, החל מהמעמד שבפרשתנו, דרך
המשפטים המפורשים בפרשה הבאה ("וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי
תקחנו למות" - והרחבות רבות נוספות לצו הנוקשה של "לא תרצח"), ובניסוחים
הנפלאים, בהדגשת התורה בקרוב לחתימתו של חומש הפקודים: "ולא תחניפו את הארץ
אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם
שופכו" (במדבר ל"ה, ל"ג).
כלומר - יש נרצח, יש רוצח ויש סמכות משפטית המחוייבת להיפרע
מן הרוצח ובכך לכפר על הדם שנשפך, על הארץ שהונחלה לישראל ועל העדה עצמה.
אולם כאן - כאשר נמצא "חלל בשדה" - הכל בגדר הפקר.
לא נודע מי הכהו, המקום אינו באחריות ישירה של איש ולא של סמכות משפטית-מוסרית כזו
או אחרת. מה ייעשה לצינון הדם הרותח, לכפרת האדמה והעם?
פרטי הדינים בדברים כ"א א'-ט', ובעקבותיהם פרטי הפרוצדורות
המצויינות במשנה במסכת סוטה, פרק תשיעי, בתלמודים, במדרשי-ההלכה ובדברי ראשונים
ואחרונים בעניין יכולים להתפרש כמילוי הלקונה שנוצרה, בהרחבת האחריות של העיר
הקרובה, ובראשה-כהניה וזקניה, כך שלא יוותר חלל במישורים המשפטיים-מוסריים-רוחניים,
על-פי תפישתה של תורה. כך ניתן לקרוא את דברי הכהנים והזקנים במעמד המיוחד הזה:
"ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', ואל
תתן דם נקי בקרב עמך ישראל, ונכפר להם הדם. "
כך גם ניתן לפרש את דברי המשנה (סוטה ט', ט'): "משרבו הרצחנין - בטלה עגלה
ערופה" - חלק מהמפרשים על אתר מסבירים שמסתמא היו יודעים מי הרוצחים. (ומזכירים
לנו בכך עד כמה מצבנו שלנו יכול להיקרא כך, כאשר ראשי הפשע המאורגן נהפכים לסוג של
"גיבורי תרבות"...).
להשיב את האחריות אל השדה
כפי שאני קורא את הדברים, באה פרשיית "עגלה ערופה"
להשיב את האחריות המוסרית לכל אחד ואחד מעמנו. יש בכך מסר חברתי קריטי בעיניי
למצבנו שלנו בישראל תשס"ח, כאשר וודאי
"רבו הרצחנין" בכמות ובאיכות:
לו היינו יכולים להקפיא את הרגע באותו מעמד מזעזע ומעורר, בו
ידי הכהנים והזקנים מגואלות בדם העגלה שנערפה זה עתה, טרם רחצו את ידיהם במימי-הנחל,
היתה מתקבלת התמונה שאייקונים דומים לה כבר נחרתו בנו במראות השנים האחרונות. על-רקע
"הקפאת התמונה" הזו, מתחדדים ומתבהרים דברי הכהנים והזקנים "ידינו
לא שפכו את הדם הזה" לא כמי ש"רוחצים בנקיון כפיהם" ומטהרים עצמם
מן הדם ומן האחריות, אלא כמי שבאמת נוטלים את האחריות על כתפיהם ומבקשים כפרה על
הדם השפוך, כי עצם מתן האפשרות לאנשי-הפקר וליצירת מקום-הפקר הוא אשר גילגל את
מציאות החלל שבשדה. (כך גם ניתן לפרש את מחלוקת בבלי-ירושלמי בסוטה בנוגע לשאלת
האחריות על הרוצח או על הנרצח שנדרדרו למצב שכזה בו נאלצו ללסטם את הבריות וכו' - רק
חישבו על-כך: כמה "חיסולים" בתוך עולם הפשע, מעשים מדי יום, אכן מעוררים
את מצפוננו ואת מודעות שותפות-האחריות שלנו, "אנשים מן הישוב"?).
כך שלמעשה את קריאת הזקנים אנו יכולים לקרוא כזעקה המהדהדת
עד פתח תודעתנו שלנו:ידינו לא שפכו את הדם הזה?!
עינינו
לא ראו?!
נדמה לי שקיומו מחדש של מעמד בהשראת פרשיית "עגלה
ערופה", בהובלת "זקני וכהני הדור" - אנשי חינוך, רוח, תורה, חברה
ויצירה - בכל מקום שנשפך בו דם-נקיים בארץ הזו (וכמה, כמה דם נקיים נשפך כאן!), יוכל
להשיב אותנו במשהו לערכי קדושת-החיים שהיו כה מרכזיים בעולמנו, ולסולידריות ההיא, עוד
מימי רעם הצו הקדום סביב להר סיני: "לא תרצח!".
אליעז כהן הוא עו"ס, משורר ועורך ספרותי, חבר קבוץ כפר עציון ומיוזמי
"מסע לחיים" - מסע התעוררות ותיקון בישראל תשס"ח
עצת יתרו ומתן
תורה
סדרת "יתרו" איננה פותחת במתן תורה ובמעמד הר סיני,
אלא בבואו של יתרו חותן משה אל משה ואל מחנה ישראל, ובעצה שנתן למשה, אשר על-פיה
משה מתקין שיטת ממשל ומינהל בעם על ידי מינוי שרי אלפים, שרי מאות כשופטים
ודיינים.
דבר זה יש לדון בו מהרבה בחינות. מן הכתוב משתמע, שלכתחילה לא
נתכוון משה רבנו למנות מערכת מינהלית בעם, אלא התכוון
שהניהול יהיה בהשראה האלהית אשר תגיע אל העם בדרכו - דרך
האיש אשר ידעו אלהים פנים אל פנים. והוא גם ניסה לבצע
את הדבר הזה. אנחנו קוראים שהוא ישב "מן הבקר עד הערב", וברוח הקודש שהיתה בו שפט את העם.
אבל אחר-כך למד מחותנו הגוי, אשר נתקרב אל ישראל, שגם ההנהגה
על-פי דבר ה' זקוקה לכלים אנושיים, הבאים מן הכוחות והכישורים הגלומים בבני-אדם
עצמם. ולכן מתמנים לניהול ולשיפוט בני-אדם, שאמנם נדרשות מהם מעלות גבוהות מאד - "אנשי
חיל, יראי אלהים אנשי אמת שנאי בצע" - תכונות
אנושיות נדירות, אבל תכונות אנושיות. מה שלא נדרש מהם זו השראה אלהית שתחול עליהם.
אם כן, המינהל והשיפוט על-פי התורה נמסרים בידי בני-אדם
הפועלים בהתאם לידיעתם ולהבנתם את תורת ה' ומתוך רצונם לקיים את התורה הזאת.
(מתוך הערות
לפרשיות השבוע לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל)
עם סגולה - ממלכת
כהנים וגוי קדוש"
'והייתם לי סגלה מכל העמים': אף על פי שכל המין
האנושי יקר אצלי מכל יתר הנמצאים השפלים, כי הוא לבדו המכוון בהם, כאמרם ז"ל (אבות) 'חביב אדם שנברא בצלם', מכל מקום אתם
תהיו לי סגולה מכולם.
'כי לי כל הארץ': וההבדל ביניכם בפחות ויתר הוא, כי
אמנם 'לי כל הארץ' וחסידי אומות העולם יקרים אצלי בלי ספק.
(ספורנו
שמות יט , ה)
הייחוד של עם ישראל אינו עובדה, אלא משימה.
ישראל אינה מציאות אלא תפקיד... עם ישראל אינו העם הנבחר, אלא מצווה להיות
העם הנבחר. ומהי בחירתו? "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".
אין לעם ישראל ייחוד של מהות, אלא ייחודו בתביעה המוצגת לו.
אמנם עמדו עוררים על תפיסה זו, משום שלא היו מסוגלים לאמונה
רמה זו. והראשון שערער עליה היה קורח, שהכריז "כל העדה כולם קדושים" -
הייחוד של עם ישראל הוא עובדה קיימת, הוא גוי קדוש מבחינת מהותו. אולם 3 פסוקים
לפני הצהרת קורח כתוב "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים"
- אין אתם קדושים אלא נתבעים לקדושה.
(מתוך: 'אמונה,
היסטוריה וערכים' לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל)
"כי חרבך הנפת עליה ותחלליה " - מזבח
וחרב הם תרתי דסתרי
...וכן הוא
אומר [באבני מזבח] (דברים כז) 'לא תניף עליהם ברזל'
ובמקום אחר הוא אומר: (שמות כ) 'כי חרבך הנפת עליה ותחלליה'; מה נשתנה ברזל
להיות פסול למזבח מכל מיני מתכות? לפי שחרב סימן קללה ומזבח סימן כפרה
ומעבירין סימן קללה בשביל דבר כפרה, והרי דברים קל וחומר; ומה מזבח אבנים שאינן לא
רואות ולא מדברות ולא אוכלות ולא שותות, ועל שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים
אמרה תורה 'לא תניף עליהם ברזל' בני תורה שהם כפרה לעולם, על אחת כמה וכמה! וכן
הוא אומר (דברים כז) 'אבנים שלימות תבנה
את מזבח ה' אלקיך' - אבנים שמטילות שלום בעולם, והרי
דברים קל וחומר; ומה אבנים שאינם לא רואות ולא שומעות ולא מדברות ולא אוכלות ולא שותות
ועל שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים יהיו שלימות לפני בני תורה שהם כפרה
לעולם על אחת כמה וכמה יהיו שלימים לפני הקב"ה.
(מסכת שמחות
ח, ב)