וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ.

(בראשית מה, כד)

 

 

אל תרגזו בדרך - אל תפחדו מאחר, כי מאחר שנודע שאתם אחי אין לכם לירא כלום, שאם יגזול מכם שום אדם כלום, לא אמכור לו תבואה וימות ברעב, עד שישיב הכל. ויש מפרשים - אל תכעסו זה לזה לאמר - אתה עשית שגרמת למוכרו. ואינו נראה כי אין על זאת לכעוס, כי מי שגרם למוכרו טוב עשה, כי למחיה שלחו.

(רבי יוסף בכור שור שם, שם)

 

ודרשו ז"ל (תענית י ע"ב) 'אל תרגזו בדרך' - אל תתעסקו בדבר הלכה מפני טורח הדרך'. ולא מנע מהם כי אם העיון הגדול מפני הטורח, אבל לא מנע מהם שלא ילמדו כלל חס ושלום, שהרי אמרו חז"ל (שם): 'שני תלמידי חכמים המהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה, ראוים לישרף, שנאמר (מלכים ב ב, יא) 'ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם', לפי שהיו מדברים דברי תורה 'ויפרידו', הא לא היו מדברים, היו נשרפים.

(רבנו בחיי שם, שם)

 

 

 

ברכת הדרך של יוסף

פנחס לייזר

יוסף חשף את זהותו בפני אחיו וביקש מהם להביא את אביהם, הוא משלֵח אותם, מצייד אותם בעגלות טעונות במזון ובבגדים ואומר להם: "אל תרגזו בדרך". פרשני המקרא בדורות שונים ניסו להסביר את משמעותה של "ברכת הדרך" הזאת.

רבי יצחק שמואל רג'יו, פרשן איטלקי מהמאה ה-19 כותב, בעקבות הרמב"ן:

אל תרגזו בדרך - לשון פחד, ועניינו שלא יפחדו בדרך מן הלסטים בעבור שנשאו בר ולחם ומזון בימי בצורת, וכן בשובם עם כל רכושם, ויחשבו כי הוא המושל על כל ארץ מצרים וחיי כל הארצות ההם בידו, וממוראו ייראו הכל, לכן ילכו ויבואו לשלום.

כלומר: יש לי שליטה בטחונית מלאה על הדרכים, ולכן אין צורך לחשוש. הרשב"ם מפרש את המילה "תרגזו" באופן דומה, אבל מנמק בצורה אחרת, למה אינם צריכים לפחד, וזו לשונו:

אל תרגזו - אל תיראו כלום בדרך מפני ליסטים, כי שלום לי מכל צד.

גם הרש"ר הירש הולך בדרך דומה:

לכו לדרככם ברוח טובה, ואל תדאגו מפני העתיד לבוא.

מה עשוי להרגיע את הפחד? מוראו של יוסף? יחסי השלום הקיימים? האמונה והתקווה?

יתכן שכל אחד מהפרשנים הללו בחר בגורם המרגיע המוכר לו. ויתכן שניתן להוסיף עוד אמצעי הרגעה כהנה וכהנה. לעומתם, כותב אבן עזרא:

 וטעם 'אל תרגזו' - שיכעוס איש על אחיו בעבור מכירתו. הרי יש מצבים המערערים על "סולידריות", בעיקר אם אחדות זו בין האחים היתה אחדות של שנאה וקנאה.

גם רש"י ואחרים חושבים שזה פשוטו של מקרא, אך רש"י מקדים ל"פשט" שני פירושים מדרשיים, בעקבות חז"ל במסכת תענית (י, ע"ב), וזו לשונו:

אל תרגזו בדרך - אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך. דבר אחר: אל תפסיעו פסיעה גסה והכניסו חמה לעיר.

ולפי פשוטו של מקרא יש לומר: לפי שהיו נכלמים, היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו להתווכח זה עם זה ולומר: על ידך נמכר, אתה סיפרת לשון הרע עליו וגרמת לנו לשנאתו. שד"ל (איטליה, מאה ה-19) מסכם את ההוראות השונות של השורש "רגז" בכל המקרא ובוחר בפירושו של רש"י, על פי פשוטו של מקרא. אם מתבוננים בהקשר הרחב של דברי יוסף, ניתן בעצם לראות רצף מסוים בין הרגשות השונים המתעוררים אצל האחים "בהתודע יוסף אל אחיו": בתחילה (מה, ג):

וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו

ההלם הראשוני והבהלה נובעים אולי מתערובת של חרדה, בלבול ורגשי אשם. יוסף חש צורך להתייחס אל רגשי האשם ולהרגיע אותם (מה, ה-ז) :

וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

בעצם, מכירתי היתה מכֻוונת "מלמעלה" - אומר יוסף לאחיו. אנו יכולים אולי להבחין אם כן בהלם וחרדה המתפתחים לרגשי אשם. תחושת האשמה עלולה בוודאי לעורר פחד מעונש וההאשמה ההדדית יכולה להיות תוצאה מהצורך להדוף את רגשמי האשם הכבדים על מכירת יוסף, ולכן ניתן לראות בפירושים השונים, מעבר להיבטים הלשוניים, התייחסות לנקודות שונות על פני הרצף.

מעניין לציין שרש"י בחר בפירוש המדרשי "אל תתעסקו בדבר הלכה" כפירוש ראשון ומועדף. אמנם, רש"י קבע ש"אין מקרא יוצא מדי פשוטו" (רש"י בראשית לז, יז), אך לעתים הוא מקדים, כפי שהוא עושה כאן, פירוש מדרשי לפשוטו של מקרא. הוא עושה זאת כנראה כי הוא מעריך שמה שעלינו ללמוד מדרשת חז"ל על פסוק זה הוא המסר החשוב יותר. מחד גיסא, נותר לנו להבין את דברי רבי אלעזר (במסכת תענית י, ע"ב) המובאים בפירוש רש"י ומאידך גיסא, להתבונן במשמעות הבחירה הפרשנית של רש"י לפסוקית זו.

מהו הקשר בין עיסוק בדברי הלכה ורוגזת הדרך?

בפירושם על התלמוד מצביעים רש"י ואחרים (המאירי למשל) על הצורך להתבונן בדרך ועיסוק בדבר הלכה עלול לגרום לתעייה בדרך. בעלי התוספות מעמידים מול דרשה זו מדרש אחר המצביע דווקא על הסכנה להפסיק לעסוק בהלכה וכותבים: 'אל תפסיקו מדבר הלכה'. גם הגמרא עצמה מביאה מאמר בשם רבי אילעי הסותר לכאורה את מאמרו של רבי אלעזר ומנסה לפשר בין שתי העמדות המנוגדות.

המהרש"א, והרב עדין שטיינזלץ בעקבותיו, מצביעים על הסכנה האפשרית של מריבה הנובעת ממחלוקת הלכתית, ואכן לעתים אין לזלזל באפשרות שמחלוקת בענייני הלכה תישא אופי אישי, תושפע מהיבטים לא עניניים ותשפיע על מערכת היחסים בין בעלי המחלוקת. בתלמוד, סופם הטרגי של רבי יוחנן וריש לקיש ונידויו של רבי אליעזר הגדול בסיפור "תנורו של עכנאי" מהווים דוגמאות לאפשרות זו. לא חסרות דוגמאות נוספות בהיסטוריה היהודית בכל הדורות; סיפורו של עגנון "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו" מהווה תיאור ספרותי מובהק לסכנה זו.

אמנם, ידועה לנו הברייתא, המשמשת כתפילה וכפתיחה לקדיש דרבנן המצהירה כי "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", אך יש להניח כי ברייתא זו מתארת מצב רצוי שאינו מתממש תמיד.

לכן אומר רבי אלעזר - אולי אותו רבי אלעזר (בן פדת?) המציב את האידיאל : "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", שניסה לפייס ולהרגיע ללא הצלחה את רבי יוחנן אחרי מותו של ריש לקיש, תלמידו-חברו האהוב, בדרך - אל תתעסקו בדבר הלכה. בדרך יש צורך בהליכה ביחד, ויש להימנע מיצירת מתחים מיותרים שדיון הלכתי עלול לייצר. מתחים אלו עלולים לפגוע באפשרות של הליכה ביחד והגשמת מטרה משותפת.

מהו אם כן הקשר בין מאמר מדרשי זה להנחיה שיוסף נתן לאחיו? האם חז"ל באמת חשבו שאחי יוסף היו בחורי ישיבה שמתפלפלים ב"תוספות קשה"?

דומני שרבי אלעזר הבין שבכל דור ודור הסכנה הגדולה ביותר נובעת מויכוח "בענייני הלכה", כלומר מדיון בו כל צד משוכנע בצדקת עמדתו ואינו מסוגל לשמוע ולקבל כל עמדה אחרת, בעיקר כאשר הסוגיה הנידונה נחשבת לעקרון שלא ניתן להתפשר עליו.

לכן, רש"י בפירושו המדרשי מוציא אמנם לכאורה את הנחיית יוסף לאחיו מהקשרה "ההיסטורי" הקונקרטי, אבל הופך את המריבה האפשרית בין האחים כהתחשבנות "על פי דין תורה" על גודל האשמה.

ידוע לנו ש"לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה". ויכוח על "צדק" כאשר כל צד בסכסוך משוכנע בצדקתו המוחלטת, בעיקר כאשר לסכסוך יש היבטים דתיים, אינו יכול להוביל להליכה משותפת ולפתרון בעיה משותפת. ואולי ניתן לדייק במימרא של רבי אלעזר, ולומר שיש למצות את ההליכה ב"דרך", בצוותא, מתוך הכרה ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים"; הדרך, הלימוד, ההקשבה חשובים יותר מ"ההלכה" שממילא תיקבע ע"פ רוב הדעות בעת הנכונה.

וכפי שביטא זאת המשורר יהודה עמיחי (בשירו 'המקום שבו אנו צודקים')

מן המקום שבו אנו צודקים,
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים
הוא רמוס וקשה
כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש.
ולחישה תשמע במקום
שבו היה הבית
אשר נחרב.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג

 

 

קוראים מגיבים

הפנים השבעים ואחת

כמקובל אלינו, שבעים פנים של פרשנות יש לדברי תורה, פלורליזם בלעז. ויש הפנים השבעים-ואחת שאינו לגטימי. כגון, בגליון "שבת שלום" לפ' תולדת, שם הובאו שלושה פסוקים מנבואת מלאכי (א, ב-ג; ב, טו), ועל שני הראשונים, אודות שנאת ה' לאדום, כותב בעל המאמר, בגופן מודגש: "האין כאן בגידה ביחס לקבוצה שלמה, האין ה' משלח את בני עשו ובכך בוגד בהם? האם, כדברי הנביא, השנאה היא חובה המוטלת גם עלינו?"

משתמע לכאורה, שהכותב פוסל את דברי אחד מ"נביאי האמת והצדק".חתום במאמר הרב שלמה פוקס, רב 'קהילת קמץ', שכעדות הגוגל קשורה לזרם הרפורמי-מתקדם. פירסום היוצא מטעם תנועה של שומרי תורה ומצוות, ראוי לו להיות זהיר בהבאת דברים מאת איש הזרם הרפורמי.

תודה על הגיגי התורה המעניינים שלכם בדרך כלל, אף שאנני מזדהה בכיוונכם הרעיוני והפוליטי.

בברכה, מנחם בן-ישר, משואות-יצחק

 

והרב שלמה פוקס מעיר

בספר דברים (כג', ח-ט): "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'". דברים אלו ממשיכים את תחילת הספר בו נאמר (דברים ב'ד-ה) "וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד. אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר".

אב המכריז על בן אחד כאהוב ואילו על הבן הבכור כשנוא - אומר דרשני! על אחת כמה וכמה כאשר הדובר הוא הנביא בשם ה'! אי לכך אעז לטעון שהנביא מאתגר את בני ישראל המאזינים ופונה ואומר "אהבתי אתכם..."!

הציבור השומע מגיב - 'במה אהבתנו'? כלומר העם במצוקתו אינו מבין, אינו חש, את משמעות אהבת ה'. תשובת ה' אינה מבהירה את האהבה אלא מכריזה על עונש לעשו ולנחלתו! לעונש זה אין כל הסבר בדברי הנביא ונראה כברור שמצבם של ישראל נובע מפגיעת בני אדום בהם. כאן אשוב לצו (בדברים כג', ד-ה) "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם..." ובדברי הנביא עובדיה (הפטרת פרשת וישלח) מואשם אדום בכך שעומד מנגד (יא) "בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ וְנָכְרִים בָּאוּ שְׁעָרָו \{שְׁעָרָיו\} וְעַל יְרוּשָׁלַם יַדּוּ גוֹרָל גַּם אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם".

האין אפשרות לראות בדברי נבואה אלו פנייה לעם ישראל - לא לעמוד מנגד? האין כאן תמונת ראי, מדוע אתם מאשימים את אומות העולם העומדים מנגד, וכי אין זו התנהגותכם?! וכך דומני טוען הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות של הרמב"ם (השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שכחת הלאוין): "...עוד אחת מעט היא מכמה ספיקות מניעות שבאו בעמון ומואב ושעיר, ואל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה (דברי' ב ט), ובבני עמון (שם יט) אל תצורם ואל תתגר בם, ובשעיר (שם ה) אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצכם עד מדרך כף רגל. הנה אלה שלש מניעות מפורשות בתורה לא הביאום בעלי חשבון המצות במספר. וראיתי לרב בעיקר השלישי (עמ' צח) שהן מצות לשעה ולא לדורות עד שעשאן על בעל ההלכות תמה וקושיא, אמר כשמנה לאוין שהיו לפי דעתו שלהרב לשעה למה לא מנה אל תצר את מואב והמניעה שבאה בבני עמון אל תצורם ואל תתגר בם. ואני תמה על כולם שהרי כתוב אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה וכתיב (שם) כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר וכתיב (שם) לא אתן מארץ בני עמון לך ירושה כי לבני לוט (נתתי את ער) [נתתיה] ירושה..."

חלילה לי לערער על דברי הנביא כי אם להרהר אחר המסר - אל תעמוד מנגד, 'לא תוכל להתעלם, להתאלם'!

 

הבהרת העורך:

שבת שלום הוא עלון לפרשת שבוע היוצא לאור ע"י תנועת עוז ושלום- נתיבות שלום, תנועה המאגדת שומרי תורה ומצוות המחוייבים להלכה . יחד עם זאת, אנו מקדמים בברכה כותבים המחויבים כמונו לערכים של שלום, צדק וכבוד לכל אדם שנברא בצלם מתוך תורת ישראל, בלי להתייחס לזרם או למגזר אליו הם משתייכים.