וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים
וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים
בְּאַהֲבָתוֹ
אֹתָהּ.
(בראשית כט, כ)
ויהיו בעיניו כימים אחדים - דבר מועט
היה בעיניו לעבוד בשבילה ז' שנים מרוב חיבתו בה, ואילו היה לבן שואל יותר, היה
יעקב עובד. ד"א: לאחר שעבד היו בעיניו כימים אחדים, אבל בשעת העבודה היו
בעיניו כימים מרובים, מתוך אהבתו אותה.
(חזקוני שם, שם)
באהבתו אותה - שהאהבה מקלקלת
השורה.
(ספורנו שם, שם)
ויהיו בעיניו כימים אחדים
- גם
במשך זמן עבודתו היה נראה לו שהזמן קצר בערך השכר המקווה שהיה גדול מאד בעיניו;
ומלבד זה היו לו הימים ההם ימי שלווה ותענוג, כי היה מתענג באהבתו ובתקוותו - ואין
לנו טובה למעלה מן התקווה -, וידוע כי ימי השלווה והתענוג קצרים בעינינו וימי הרעה
ארוכים.
(שד"ל
שם, שם)
יעקב אבינו, לבן סבֵנו
דבורה גריינימן
מוקדש ליום השנה המ"ב
למות אמי ז"ל
לפרשת "ויצא" מסגרת ברורה, אף יותר מרוב הפרשיות
בתורה. זה הסיפור של שהותו בת העשרים שנה של יעקב אבינו בפדן
ארם. הפרשה נפתחת בחצייתו של יעקב את גבולות ארץ ישראל לכיוון פדן ארם, בבריחה
מחמתו של אחיו עשיו, ונסגרת בעמדו שוב בגבול, בדרכו לשוב ארצה ולהתפייסות עם אחיו.
ואולם לאורך הפרשה מככבת דמות נוספת, שכמעט כל תפקידו בתולדות עם ישראל מתמצה
במסגרת פרשה זו: לבן, אחי רבקה. הסיפור שמאחד את הפרשה הוא סיפור העימות בין שני
הגברים, יעקב וחמיו, סיפור שמתחיל מייד עם הגיעו של יעקב לפדן
ארם ומסתיים, סופית, פסוק אחד לפני סוף הפרשה.
מיהו לבן? במסורת של עמנו, לבן הוא דמות רשעה, אחד הרשעים
שבתולדותינו; כפי שנאמר בהגדה של פסח: "פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש
לעקור את הכל, שנאמר ארמי אובד אבי." פירושים רבים
מתארים את כל מעשיו בנימה שלילית. ברשימות דמויות המופת במקרא לא תמצאו את שמו.
אולם, כידוע לנו אין כמעט דמויות במקרא שמתוארים ללא רבב. זה מה שהופך אותם לאנושיים
ואת סיפוריהם לפרדיגמטיים. יעקב, כפי שהוא מצטייר בפרשתנו
ובפרשה הקודמת, אינו כולו "לבן" - וכמו-כן ניתן לומר על לבן, סב השבטים,
שאינו כולו "שחור".
עם בואו לפדן ארם, מספר יעקב לרחל
"כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא." רש"י מפרש במקום: "אם
לרמאות הוא בא, גם אני אחיו ברמאות ואם אדם כשר הוא, גם אני בן רבקה, אחותו
הכשרה." במילים חדות אלה מבטא רש"י את הדו-צדדיות שבשתי הדמויות כאחת.
הרי מה שעומד להתרחש בין שני הצדדים, פרשת החלפתו של רחל בלאה בליל הכלולות, אינה
אלא חוליה ברצף של רמאויות, התחרויות, והחלפות זהות שמתואר לאורך סיפור האבות, החל
מאמירתו של אברהם על שרה שהיא אינה אלא אחותו, דרך העברת הבכורה מישמעאל ליצחק
והחלפת הבכורה והברכה בין יעקב ועשיו, ועובר בהחלפת רחל בלאה ובמשחק הזהות שמשחק
יוסף עם אחיו. "רבקה הכשרה" עצמה, אחות לבן, הייתה היוזמת של מעשה
הרמאות שבה זכה יעקב בברכה ששמר אביו לבכורו. יעקב אכן בא מוכן למפגש עם לבן, והיה
מוכשר הן לעימות שעיקרו רמאות, הן לעסקים המנוהלים ביושר. האם ניתן לומר זאת גם על
לבן?
רבות נכתב על הפגיעה של לבן ביעקב בהחלפת רחל בלאה, וגם על
מעשה החסד העילאי של רחל בהסכימה לשתף פעולה בהחלפה. "לא יעשה כן
במקומנו" אומר לבן, "לתת את הצעירה לפני הבכירה." נחמה ליבוביץ
ז"ל ראתה במילים אלה ביטוי של נטייתו הרשעית של לבן, שהסתתר מאחורי
ה"נוהג המקובל" כאשר הוא פגע במי שהיה תלוי בו לפרנסתו ולבניית משפחתו. אולם
יש גם מי שרואה בהן "מידה כנגד מידה" - כפי שיעקב רימה את עשיו ותפס את
מקום הבכור, עכשיו נפל גם הוא קורבן למעשה רמייה שפגע בו, בעומק נפשו, על-ידי
החלפת הצעירה בבכורה. אבל האם לא ניתן לראות כאן גם ביטוי לאותה דרישה שמביע לבן
לקראת סוף הפרשה: "אם תענה את בנותי ואם תקח נשים על בנותי"? לאמור,
את מעשה הרמייה של לבן ניתן לפרש בשתי דרכים: מחד, תרגיל שיעדו היה
"להיפטר" מהבת הפחות מושכת ולזכות בשירותיו ה
כמו-כן, לקראת סוף הפרשה אנו קוראים על "נקמתו" של
יעקב בלבן, שאותו הוא מרמה פעמיים. ראשית, כאשר הוא מתבקש על-ידי לבן לנקוב בשכרו,
הוא רוקם מזימה שתוצאתה תהיה מעבר חלק גדול מרכושו של לבן לידיו; ושנית, לאחר שמצליח
התרגיל אף מעבר למצופה, הוא אוסף את משפחתו ובורח לכיוון ארץ ישראל מבלי להיפרד
מלבן; כדברי התורה, הוא "גנב את לבבו". במעשה מרמה נוסף, גונבת רחל את
תרפי אביה.
מעשים אלה מביאים לעימות הסופי והמכריע בין שני הגברים - עימות
שבה נחשפת הבחנה מהותית בין הגישות שלהם כלפי תפקידם הכלכלי והמשפחתי. לאורך
הפרשה, אין הפרשנים מפסידים הזדמנות להעיר על תאוותו הגדולה של לבן לבצע כסף.
במפגש הראשון בין לבן ליעקב, הם מספרים, הוא התאכזב עמוקות מכך שהבחור לא בא עם
מתנות יקרות ערך, כפי שבא עבד אברהם לביתו של בתואל
אביו כאשר ביקש את ידה של רבקה עבור יצחק. בהמשך הוא מתעשר מעבודתו הקשה של יעקב
מבלי לתגמלו כראוי. ניתן להבחין, בעצם, שלבן תפס את עצמו כמעין קפיטליסט - כמי
ששאף לעמוד בראש אימפריה כלכלית-משפחתית, שבה ישתלב יעקב כיד ימינו. בעתיד
האידיאלי שצייר לעצמו, כולם יישארו ביחד כמשפחה איתנה ועשירה, שבה הוא יעמוד בראש
והאחרים יהיו תלויים בו ובנדיבות לבו לפרנסתם ולרווחתם. ואולם, תפיסה זו התנגשה עם
תפיסת יעקב את ייעודו. הוא ידע שעליו לחזור לארץ ישראל ולהקים שם את ביתו העצמאי,
על-מנת להגשים בו את המורשת האמונית-רוחנית שירש מאביו. על-מנת לעשות כך, היה עליו
לקבל מלבן את הגמול, בשכר וברכוש, של עבודתו.
התנגשות זו באה לידי ביטוי חד וברור בהחלפת הדברים בין שני
הגברים: "זה עשרים שנה אנוכי עמך," אומר יעקב, בתיאורו איך עבד בנאמנות
והגדיל את רכושו של לבן; "זה לי עשרים שנה בביתך; עבדתיך ארבע-עשרה שנה בשתי
בנותיך ושש שנים בצאנך." יעקב דורש כאן את התמורה ההולמת עבור עבודתו. ולבן משיב
לו: "הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני, וכל אשר
אתה רואה לי הוא." מקור כל הרכוש הזה, בתפיסתו של לבן, אינו אלא בנכסים שלו;
כקפיטליסט אמיתי, הוא רואה בפירות נכסיו את רכושו שנצבר ביושר. בכל אחת מהעמדות ניתן
לראות טיעון לגיטימי - כפי שאנו ממשיכים לראות בהתדיינויות על החלוקה הצודקת של
הממון בחברה בימינו.
ומה התוצאה של העימות? לבן הוא שאומר את משפט הפיוס: "ולבנותי מה אעשה לאלה היום, או לבניהן אשר ילדו? ועתה לכה
נכרתה ברית אני ואתה, והיה לעד ביני ובינך." לבן, בסוף, מכיר בכך שהאנשים
היקרים לו חשובים יותר מהדבקות בתפיסתו הכלכלית ובצבירת הרכוש, ולכן, מבלי לבטל את
תפיסתו, הוא מציע סיום לעימות. בסוף הוא מצטייר כמי שמכיר באחריותו ויודע בשל כך
לוותר ולתת למי ולמה שיקר לו להסתלק מחייו עדי עד, ואף נותן יד להקמת גל-עד מונומנטלי לתיעוד הפיוס. ויעקב הולך לדרכו, שאינה דרכו של
לבן.
אף לבן הוא סבנו, ושתי התפיסות - זו הריכוזית וזו העצמאית - עברו
אלינו בירושה. האם נדע לפייס ביניהן, מתוך אחריות הדדית וחברתית? והאם אין התורה
מצביעה לנו על כיוון, בתור בצאצאיו של יעקב?
דבורה גריינימן,
חברה בקהילת ידידיה בירושלים, היא היוזמת והעורכת הכללית של כתב העת
"נשים" ללימודי נשים ומגדר ביהדות, ומתרגמת במקצועות היהדות.
כל מסע יכול להתדרדר, לכן יש להתפלל על דבקותו ביעד
המקורי
רבי אבהו אמר:" אם יהיה אלהים
עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך" - מלשון הרע - היך מה דאת אמר (כפי שנאמר): "וידרכו את לשונם קשתם
שקר" (ירמיה ט), "ונתן לי לחם לאכול" מגילוי עריות,כפי
שכתוב:"ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל" (בראשית לט), לשון נקי."ושבתי בשלום אל בית אבי" משפיכות דמים."
והיה ה' לי לאלהים"- מעבודת כוכבים.
(בראשית רבה,פרשה ע)
.
זאת אומרת, שיעקב
איננו מבקש סיפוק צרכיו, אלא הוא מבקש שיעזור לו ה' שיעשה את חובתו, שימנע
ממנו לשון הרע ושפיכות-דמים וגילוי עריות ועבודה זרה. הנדר הזה הוא התחייבות דתית-אמונית
גדולה מאד ואיננו בקשה למתן שכר.
(ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע עמ' 27)ָ
מבחן האמונה הוא במצב של ביטחון יחסי
"והיה ה' לי לאלהים" - ממשמעות הלשון הוא המסובב
(כפירוש רמב"ן וספורנו ולא כפירוש רש"י) ופירושו שלא יסמוך על כוחו
ועוצם ידו, רק יקח את ה' לנגדו תמיד שהוא ינהלנו, ובבהיותו בחוץ לארץ בבית לבן ולא
היה מקום לבטוח על עצמו, פשיטא שגם לטובת עצמו היה מבקש שיהיה ה' עמו ולא יעזבנו,
אבל בהיותו בבית אביו אפשר לסמוך על עצמו, על זה היה נדרו שגם אז יהיה ה' לו
לאלהים.
(העמק דבר כח, כא)
הצדיק לוחם למען הצדק ללא הבחנה
"הן עוד היום
גדול": הצדיק ימאס את העול גם כן אל הנכרים, כאמרו:
"תועבת צדיקים איש עול" (משלי כט,כז).
(ספורנו בראשית כט, ז)
ה' דואג לחלש
'וירא ה' כי שנואה לאה' (בראשית כט לא). זה שאמר
הכתוב: 'סומך ה' לכל הנופלים' (תהלים קמה, יד). אין מידותיו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם
[מדת בשר ודם] כשיש לו אוהב עשיר הוא מדבק עמו ונכפף לו, וכשרואה שמטה ידו והעני
אינו סופנו (פי' מחשיבו) עוד אלא נותן עליו אבן, אבל הקב"ה כשהוא רואה לאדם שנכפף
ומטה ידו, נותן לו יד וזוקפו, שנאמר: 'סומך ה' לכל
הנופלים וזוקף (ה') לכל הכפופים (שם).
(אגדת בראשית פרק מט)
'והיה הבן הבכור לשנואה', אמר הכתוב בדרך ודאית, על דרך אומרו (בראשית כט
לא) וירא ה' כי שנואה לאה, כי ה' יראה בנשברי לב לסומכם.
(אור החיים דברים כא
, טו)
"ועיני לאה רכות";
שבח או גנאי? כפשוטו או כמדרשו?
ראויה היתה בכורה לצאת מרחל,
דכתיב (בראשית ל"ז) 'אלה תולדות יעקב יוסף'
אלא שקדמתה לאה ברחמים, ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב"ה לה.
מאי קדמתה לאה ברחמים?
דכתיב (בראשית כ"ט) 'ועיני לאה רכות' -
מאי רכות? אילימא רכות ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, דכתיב (בראשית ז') 'מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה
טהורה' בגנות צדיקים דיבר הכתוב?
אלא אמר רבי אלעזר:
שמתנותיה ארוכות. רב אמר: לעולם רכות ממש ולא גנאי הוא לה, אלא שבח הוא
לה, שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים 'שני בנים יש לה לרבקה,
שתי בנות יש לו ללבן; גדולה לגדול וקטנה לקטן, והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת:
גדול מה מעשיו? איש רע הוא מלסטם בריות, קטן מה מעשיו? (בראשית
כ"ה) 'איש תם יושב אוהלים' והיתה בוכה עד שנשרו
ריסי עיניה, והיינו דכתיב (בראשית כ"ט) 'וירא ה' כי שנואה לאה' מאי שנואה? אילימא שנואה ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא
דיבר הכתוב, בגנות צדיקים דבר הכתוב?! אלא, ראה הקב"ה ששנואין מעשה עשו בפניה
ויפתח את רחמה.
(בבלי
בבא בתרא קכג, ע"א)
'ועיני לאה רכות' - ג' ראש פסוק, הכא (כאן), 'ועיני ישראל כבדו מזֹקן' (להלן
מח, י), 'ועיני רשעים תכלינה' (איוב
יא, כ), למה היו עיניה רכות? לפי שהיתה יריאה שמא תינשא לעשו, וכן
'עיני ישראל כבדו מזוקן' - לפי שראה ירבעם ואחאב יצאו ממנו, וזה הוא 'ועיני לאה
רכות' 'ועיני ישראל כבדו'; בשביל 'ועיני' - רשעים.
'רכות' - ב' במקרא;
'ועיני לאה רכות', 'אם ידבר אליך רכות' (איוב מ, כז), כי היתה מדברת אליו [אל יעקב] רכות אף על פי כן, לא היה אוהב אותה.
(בעל הטורים בראשית כט ,
יז)
"ועיני לאה רכות"
- תרגם אונקלוס: 'יאין' , פירושו נאות והכי פירש רשב"ם
והכוונה שהיו נאות אבל מפני רכותן לא היתה יכולה לרעות בצאן, משום שאור השמש היה
מזיק להן.
(העמק דבר כט, יז)
מה בין שפחה לאמה? מה בין שרה
לרחל?
'ואבנה גם אנכי' - מהו
'גם'? אמרה לו: זקנך אברהם היו לו בנים מהגר וחגר מתניו כנגד שרה, אמר לה: זקנתי
הכניסה צרתה לביתה.
אמרה לו: אם הדבר הזה מעכב,
הנה אמתי 'ואבנה גם אנכי ממנה': כשרה.
(רש"י בראשית ל , ג)
"ותאמר: הנה אמתי בלהה
בא אליה ותלד על ברכי..." - לא כמו שאמרה שרה "בוא נא אל שפחתי",
דרחל שחררה אותה ולא נקראה אלא "אמה", כמו 'אמה העבריה', אבל מכל מקום
כתיב להלן 'שפחה' שהיו משמשות כמו מקדם וכשפחות.
'אולי אבנה ממנה' (טז, ב) - רחל אמרה: 'ותלד על ברכי ואבנה גם אנוכי
ממנה', הכוונה בזה שהיא תגדל את הוולד ותהא כאילו ילדה, מה שאין כן שרה לא חפצה
לגדל בן שפחתה, על כן אמרה 'אולי אבנה', שיהיה לי איזה זכות וזיכרון טוב באותו
זרע.
(העמק דבר בראשית ל, ג)
ההגינות ביחסי עבודה
מחייבת את המעביד ואת העובד כאחד
כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו,
כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום
במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון
שלא יברך אותה, וכן חייב לעבוד בכל כוחו, שהרי יעקב הצדיק אמר 'כי בכל כחי
עבדתי את אביכן' לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר 'ויפרץ
האיש מאד מאד'.
(משנה תורה לרמב"ם, הלכות
שכירות יג, ז)