וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת
יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן: שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי
וּלְאַרְצִי. תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן
וְאֵלֵכָה, כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ.
וַיֹּאמַר: נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי
וְאֶתֵּנָה... וַיֹּאמֶר: מָה אֶתֶּן לָך?
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: לֹא תִתֶּן לִי מְאוּמָה...
אֶעֱבֹר בְּכָל צֹאנְךָ הַיּוֹם, הָסֵר מִשָּׁם כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל
שֶׂה חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִי...
וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ
צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים.
וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר: לָקַח יַעֲקֹב
אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד
הַזֶּה.
"שלחני - ואלכה אל
מקומי ולארצי" - מקום, ארץ, מולדת
יתרו
אומר (במדבר י, ל): "אל ארצי ואל מולדתי אלך"; ואכן, מבחינה
מקומית, רק זה הביטוי הנכון; אין אדם יכול להימצא במקום מגוריו, אלא אם כן הוא
שרוי בארצו. אך שונה היה הדבר עם יעקב; היה לו מקום מגורים, אך לא היתה לו ארץ.
הארץ היתה רק יעודה, היא היתה ארץ העתיד. משום כך, כנראה הוא אומר:
"ולארצי" ולא "אל ארצי". הארץ, כמות שהיא היום, איננה מושכת
אותו, ועם שובו אין הוא קרוב אליה יותר מאשר בהיותו בארם. ואולם בבנותו את ביתו במקום
מולדתו, הוא יחיה למען ארץ עתידו. הוא יגדל את משפחתו במקום, העתיד להיות
ארץ מולדת נכדיו.
(הרש"ר הירש בראשית ל, כה)
"המעט קחתך
את אישי"?! - מלים חושפות הוויה
יאיר אלדן
פרשתנו אוצרת בתוכה את מסכת יחסיהן של רחל ולאה. סיפור
הדודאים, המופיע לאחר לידת בני השפחות, מהווה את שיא המתח ביחסי רחל ולאה. רחל
מבקשת מלאה לקבל מדודאי בנה ראובן. תשובתה של לאה לבקשה זו הנה חדה וכואבת -
"המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני"?!. התשובה נראית קיצונית
מאוד יחסית לבקשתה של רחל, שאיננה טעונה במתח ואולי אפילו יש בה רכות וחיפוש חמלה.
תגובתה החריפה של לאה מלמדת שלאה חיפשה זמן רב את ההזדמנות להטיח ברחל את הדברים
ושהתקשורת בין האחיות עד לנקודה זו היתה לקויה ביותר. תשובה זו, שבה לאה חושפת את
נקודת מבטה על משולש היחסים בינה לבין אחותה ובעלה, מהווה את נקודת המפנה בהא
הידיעה ביחסה של רחל ללאה. רגע לפני שנאמר משפט זה, רחל מצויה בעיצומו של משבר
עמוק והיא עסוקה בעצמה, ביגונה, בקנאתה באחותה ובעיקר בכעסה על לאה על שתפשה את
מקומה לצדו של יעקב. עד לרגע זה ראתה רחל את כל החיים מתוך פרספקטיבת הקונפליקט עם
אחותה והיתה שבוייה בנקודת מבטה לפיה לאה נהגה בשרירות לב ופגעה בה פעם אחר פעם
בכל מהלך יחסיה עם יעקב, החל מליל הכלולות שבו שיתפה פעולה עם תרמית אביהן, וכלה
בהבאת הילדים שלה ושל שפחתה כאילו כדי לפגוע ברחל חשוכת הילדים. תשובתה של לאה
לבקשתה מדהימה אותה. ארבע מילים שאומרת לאה - "המעט קחתך את אישי" -
חושפות בפני רחל את עולמה של לאה ואת תפישתה שלה את המציאות. רחל מבינה כי לאה
חשה, כמוה, דחויה ופגועה, בלתי נאהבת ועזובה. לאה חיכתה במשך זמן רב כל כך להטיח
ברחל את האשמה והיתה בטוחה כל כך שרחל מודעת לסבלה ולגיהינום העובר עליה בלא
גילויי אהבה מאת יעקב. לאחר שדברה אל רחל בנפשה כל אותן השנים דברי תוכחה והתרסה,
נראה הגיוני בעיני לאה לענות לרחל בהתקפה ישירה על בקשתה הקטנה לקבל את הדודאים.
זהו, אם כן, הקשר לעסקת החליפין "דודאים תמורת לילה עם יעקב" שמציעה
רחל. בפעם הראשונה מבינה רחל כי אין טעם להמשיך בקונפליקט, אין טעם להמשיך לנטור
טינה ואין טעם לנכֵס לעצמה את יעקב הנשוי לשתיהן ואשר המלחמה על לבו וציפיותיו
ערערה את יחסיהן. רק בנקודה זו, לאחר שלאה חשפה בפני רחל את תבנית עולמה, מבינה
רחל את לאה ומשתתפת באופן פעיל בניסיון לקרבה אל יעקב ועל כן היא מציעה לה לבלות
את הלילה שנועד לה עם יעקב. נראה כי ניסיונם של חז"ל להקדים את העניין במדרש
הידוע על כך שרחל מסרה את הסימנים ללאה בליל הכלולות מנוגד להתקדמות הדרמטית של
העלילה בפרק זה. כלומר, בתחילה ביקשה רחל את הדודאים על מנת שיעזרו לפריונה ואילו
לאחר שלאה הטיחה בה את הדברים, הופכים הדודאים להיות דווקא הכלי של רחל לנתק עצמה
מיעקב. לכן דרשו חז"ל כי "לפי שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה להיקבר
עמו". לכאורה, קשה להבין מדוע נגזר על רחל האהובה שלא להיקבר עם בעלה רק בגלל
שויתרה על לילה אחד במחיצתו ועוד לטובת אחותה הנשואה לו כמוה כדת (עוד יש לעמוד על
הקשר בין קיום יחסים ומוות המתבטא במדרש בהשוואת השרש ש.כ.ב). אלא שהנקודה היא
שברגע בו רחל מבינה את עמדת אחותה, היא מפסיקה לחוות את המציאות אך ורק דרך יחסיה
עם יעקב. ברגע שהיא מבינה כי הטינה כלפי אחותה הנה חסרת שחר והיא מוותרת על כל
מאבק בעניין יעקב, היא הופכת, מניה וביה, לאדם אוטונומי, היא מנתקת עצמה מן
הזוגיות שמשמעה היה עד לאותו רגע מימוש עצמי דרך יעקב והיא הולכת לדרך חדשה שבה היא
בוחרת. התנהגות זו היא שזוכה לביקורת מידי חז"ל ולמענה הראוי לה - במערת
המכפלה שבה נקברו זוגות אין מקום לרחל אשר נתקה עצמה מן הזוגיות. לאה, לעומת זאת,
איננה עוברת תהליך דומה - היא ממשיכה לאחוז בנקודת המבט שלה ומתקשה להבין את
מצוקתה של אחותה או את התהליכים העוברים עליה, היא עדיין "זוגתו" של
יעקב ומכפיפה את מאווייה לרצונותיו ולכן היא זו שזכתה להיקבר עמו. התהליך העובר על
רחל - מבת זוג ורעיה לאישה עצמאית - ניכר במקרא בקריאת השמות של הבנים ולידתם.
לפני הבנתה את נקודת הראות של לאה שמות הבנים הם שמות שמבטאים את הכעס של רחל ואת
מאבקה באחותה: דן - "דנני אלהים" - הלידה כפסק דין לטובת רחל, היינו
מתוך קונפליקט, ונפתלי - "נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי" ששמו
מדבר בעד עצמו. לאחר שרחל מבינה את נקודת המבט של לאה היא קוראת לבנה יוסף -
"יוסף ה' לי בן אחר" אשר קשור אך ורק לכמיהותיה האימהיות או "אסף
ה' את חרפתי" - היינו, השלמה, הכרה עצמית, הצהרה על חולשה, כל אלה מנוגדים
לתחושת הקנאה והמריבה.
רחל מתעברת כתוצאה מהשגחה פרטית מפורשת לבעיית עקרותה -
"ויזכר אלהים את רחל ויפתח את רחמה". גם כאן נראה פירושם של חז"ל
כי "זכר לה שמסרה סימניה ושהיתה מצירה שמא תעלה בגורלו של עשו שמא יגרשנה
יעקב" מנוגד לתהליך העלילה. היזכרותו של האל ברחל צמודה לסיפור הדודאים
ומהווה המשך הגיוני לויתור האצילי של רחל והבנתה את מצבה של אחותה (מעניין כי
למרות השוואת חז"ל בין חנה ורחל תהליך זה של הבנת תפישת המציאות לא מתקיים
אצל חנה ופנינה). הקב"ה נזכר ברחל לאחר שהיא החליטה לסטות מדרך חייה
עד כה ולנווט אותם בהתאם למצפונה ורצונותיה ולא על פי אמות המידה של החברה הסובבת
אותה. דווקא כאן כבר יכולה רחל לדמיין את החיים ללא יעקב, דווקא כאן כבר אין הפחד
מפני דחייתו של יעקב ("שמא יגרשנה יעקב") מנווט את חייה.
לבסוף, ניתן לראות את השינוי שחל ברחל ביחסיה עם יעקב
ועם אחותה בתחילת התהליך העובר עליה ובסופו. בתחילתו, אומרת רחל ליעקב כי
"הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". כלומר, רחל נמצאת במצב שבו היא תופשת
את יעקב כמי שאחראי לעקרותה ואם לא תעמוד בציפיותיו אין משמעות לחייה. בתחילת
התהליך רחל חווה את הרצון לאימהות כחלק מן הרצון להתחרות באחותה ולעמוד בציפיות בעלה.
יתירה מזאת, "יעקב" הוא ה"בעל",ו"האל" שבכוחו
וברצונו היא תתעבר. יעקב מסרב לקחת חלק באחריות ובתפקיד שרחל מועידה לו ומטיח בה -
"התחת אלהים אנכי". בסופו של התהליך, לעומת זאת, מתבצע היפוך. לאחר שלבן
משיג את יעקב וטוען כי הוא גנב את אלוהיו יעקב מצהיר כי מי שיימצאו תרפיו של לבן
בידו "לא יחיה". כאן, יעקב לא אומר "התחת אלהים אנכי" אלא
מקבע את אחריותו לנעשה תחת חסותו. ואולם, בנקודה זו, רחל כבר איננה תופשת את חייה
כנלווים ליעקב וכבסיס לציפיותיו. היא משקרת באשר לתרפים ובכך כופרת ביכולתו של
יעקב לשלוט על חייה. גם הדרך שבה היא עושה זאת - ישיבה על התרפים תוך התירוץ "כי
דרך נשים לי" מרמזת על הכח הרב שנכסה לעצמה עד כדי שימוש מניפולטיבי
בייחודה הנשי. כך, הפכה ממי שרואה עצמה תלויה לחלוטין ביעקב למי שיש לה שליטה
גמורה על חייה.
משפט קצר שאמרה לאה חשף את רחל לחוסר התוחלת בתפישותיה
הקודמות ושחרר אותה ממערבולת עולמה הפנימי. הקשבתה בתשומת לב לאחותה אפשרה לה לנצל
את ההזדמנות החד פעמית שנקרתה בדרכה על מנת לבצע בנפשה שינויים מרחיקי לכת ולהושיט
יד לאחותה. ברובד גבוה יותר, הגיונו של הסיפור מורה על כך שתהליך עצמאותה של רחל
היווה, בו זמנית, הן את המפתח לסיום עקרותה והן את הסיבה למחיר הכבד ששילמה
בניתוקה מיעקב.
יאיר אלדן משתתף בתכנית "עמיתי שלם" במרכז שלם.
"ויגל את האבן
מעל פי הבאר": התגלות באמצעות מאבק על הצדק.
'הן עוד היום גדול': הצדיק ימאס את העול גם
כן אל האחרים, כאמרו 'תועבת צדיקים איש עול'.
(ספורנו בראשית כט , ז)
להודיעך שלא קונטמפלציה, התבודדות והתרחקות משאון
החיים והמונם הם הסימנים של מי שזכה לקרבת אלוהים ולהתגלות שכינה, אלא נשיאת דגלו
בין הבריות, עשיית מעשים - אפילו עיסוקים בענייני יום יום על כל קטנותם, התערבות
והשתלבות במעשי יום יום למען השלטת הצדק. וזו הסיבה, למה סופר לנו עניין פעוט
ובלתי חשוב זה של יעקב והרועים בתורה.
(מתוך עיונים בספר
בראשית לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל, עמ' 219)
"והאבן
הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים" - מהו בית אלהים?
לזכר השעה הזאת, בה עמדתי
כעני ואביון על פרשת דרכים, והשקפתי על עתידי המבורך - האבן הזאת תהיה בית אלהים,
בו יהיו החיים קדושים לה', ושכינתו בהם שרויה. רק בשעה שה' לנו לאלהים, רק אז יוכל
גם ביתו של האדם להיות לבית אלהים. דור עיקש ופתלתול, המרבה להתפאר במקדשי
אלהיו, יעוות גם אמת זו, והוא יבנה, כמאמר הנביא "בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי
וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם וְטִמְּאוּ אֶת שֵׁם
קָדְשִׁי בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וָאֲכַל אֹתָם בְּאַפִּי" (יחזקאל מג, ח), ביתם בצד ביתי: הכל בתחומו, גם לאלהים יהיה בית, אך אל יהיה ביתנו
ביתו! נבקר את ה' בביתו, אך אל יבקר הוא בביתנו, - נוכחותו ודרישותיו רק יכבידו
עלינו!
לא כך הוא אומר על אבן הפינה של "בית ה'" הראשון! קדושת הבתים
היא תנאי לקדושת בית ה', הנקרא "מקדש" - לא על שם שהוקצה בו מקום לקדושה
- אלא שבו המרכז שממנו תחדור הקדושה לתחום האנושי וליחסי הבריות.
(הרש"ר הירש בראשית
כח, כב)
הקודש הוא התחום שאינו ניתן לגישה ולשליטה בלתי אמצעית; על כן קדושת המקום -
משמעותה גם היא האיסור להפוך את המקום לכלי אנושי. קדושת בית הכנסת מתבטאת בין
היתר בכך שאסור לו לאדם להשתמש במרחב בית הכנסת לשם קיצור דרך, כדברי המשנה
"לא ייכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו ובאבק שעל רגליו, ולא יעשה
קפנדריא". מהות הקדושה על ביטוייה ההלכתיים המגוונים, משמעותה פרישה ונסיגה.
מטרתה - להגביל שלטון וריבונות. לפי רוב בעלי ההלכה, מקום הר הבית עצמו, מחמת
קדושתו, אסור בזמן הזה לכניסת יהודים, וכי איך אפשר לטעון לבעלות על מקום שאסור
לדרוך בו?... איו ספק שהמאמץ האדיר של שני הצדדים להניף את דגל מדינת הלאום שלהם
בהר הבית הוא העמדת צלם בהיכל והפיכת המקום הקדוש למרחב של מניפולציה במאבק לאומי.
(מתוך מאמר של פרופ' משה הלברטל שפורסם ב"הארץ" ב-5.1.01 ובחוברת
"הר הבית - פשרה בעין הסערה"(