פרשת ויצא
באהבתו
אתה. (בראשית
כט, כ)
"באהבתו אותה" –
"שהאהבה מקלקלת השורה" (ספורנו שם, שם)
'ויהיו בעיניו כימים אחדים'
- דבר מועט היה בעיניו
לעבוד בשבילה ז' שנים מרוב חיבתו
בה, ואילו היה לבן שואל יותר היה
יעקב עובד.
דבר אחר:
לאחר שעבד, היו בעינו כימים אחדים, אבל בשעת העבודה היו בעיניו כימים
מרובים מתוך אהבתו אותה.
(חזקוני בראשית כט , כ)
'ויהי בימים
הרבים ההם' - בעת צרה נקראים רבים, ובעת שמחה נקראים מעטים. כדכתיב 'ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה'. פירוש:
מאחר שעברו, לא היה כל השעבוד
רק למעט.
(חזקוני שמות ב , כג)
דרש
רבי יהודה: לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני
הרשעים - צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט
השערה; הללו בוכין והללו
בוכין - צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה?
ורשעים בוכין ואומרים:
היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה?
ואף
הקדוש ברוך הוא תמה עמהם, שנאמר
{זכריה ח} 'כֹּה אמר ה' צבאות: כי יפלא בעיני
שארית העם הזה בימים ההם, גם בעיני יפלא'.
(בבלי סוכה נב, ע"א)
לאחר חלום הסולם (כח כ-כב), נודר יעקב נדר מוזר. כמו נדרים רבים, גם הנדר הזה
מותנה. התנאי לנדר הוא: 'אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך
ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש', והנדר עצמו הוא, כנראה: 'והיה ה' לי
לאלוהים והאבן הזאת וכו''. הבעיות שמעלים הפרשנים מתייחסות לשני חלקי
הנדר.
התנאי עצמו מוקשה, שהרי זה עתה חלם יעקב חלום
שבו הובטח לו, בין השאר: ' והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל
האדמה הזאת', וכיצד זה מטיל יעקב ספק בהבטחה אלוהית, שניתנה לו באופן
מוחלט וללא תנאי?
בעיה חמורה בהרבה היא הבעיה העולה מן הנדר
עצמו: כיצד זה מעיז יעקב להציג את קבלתו את ה' כאלוהיו כעניין מותנה, שיתקיים אולי
בעתיד? וכי אין ה' אלוהיו כבר עתה? ועוד, אם לא יחזור יעקב בשלום לבית אביו, וכי
יעלה על הדעת שלא יהיה ה' לאלוהיו?
לשאלות אלו תשובות רבות, המנסות לעקוף את פשט
הפסוקים. לדוגמא נציג את שני הפתרונות המובאים בבראשית רבה (ע, ד) לשאלה הראשונה.
הפתרון הראשון הוא 'מסורסת היא הפרשה' – כלומר,
הנדר התרחש לפני שחלם יעקב את החלום, ובטרם הבטיח לו ה' שישמרנו בדרך.
הפתרון השני מוציא את הביטוי
"ושמרני" מפשוטו, שהוא שמירה על יעקב מפני סכנות חיצוניות שונות, ומסב
אותו לשמירה על יעקב מפני חטא ועוון. לפי גישה זו אין ליעקב ספק בקיום ההבטחה
שהבטיח לו ה', אלא רק בכוחו שלו לעמוד בניסיון העומד בפניו. פירוש זה מדגיש את
החרדה של יעקב, ומן הסתם גם של הדרשן עצמו, מפני הסכנות, הפיתויים והניסיונות
העומדים בפניו עם יציאתו לגלות שאחריתה מי ישורנה.
ועדיין, אחרי כל המדרשים הללו, אין לנפש נחת,
שהרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו.
יתכן אולי לפתור את שתי הבעיות מתוך עמידה על
מצבו הנפשי והקיומי של יעקב, מלידתו עד חזרתו מחרן.
יעקב, שנולד שני, מעולם לא השלים עם העובדה
הזאת. כבר 'בבטן עקב את אחיו' (הפטרה), ובכל הזדמנות שהיתה לו הפגין את
שאיפתו לשנות את המציאות, שמשמעותה היתה ברורה למשפחה כולה: לעשו, הבן הבכור, משפט
הבכורה, וכמו יצחק לפניו הוא שיירש את ברכת אברהם. דינו של יעקב, כשיגיע יומו,
להיות מגורש מבית המשפחה כישמעאל וכבני הפילגשים שהיו לאברהם, או לעבוד את אחיו
כלשון הנבואה 'ורב יעבוד צעיר'.
הניסיון הפתטי של יעקב ורבקה לקנות את הבכורה
ולגנוב את הברכה, התקבל על ידי יצחק כמעשה מרמה, וסיבך את יעקב באיבה מצדם של עשו
ויצחק גם יחד.
ובמשך כל המאבקים המשפחתיים הללו, איננו שומעים
את קולו של הא-ל. הוא איננו חושף את עמדתו ואיננו מכריע במאבק בין האחים. בהעדר
תגובה אחרת, מניחים הכול שהוא עומד לצדן של העובדות והחוק הפשוטים, שלפיהם 'לא יוכל
לבכר... על פני... הבכור' (דברים כא טו). יצחק משוכנע באמת הפשוטה הזו, ונוהג לפיה. לאט
לאט מחלחלת ההכרה גם ללבו של יעקב: אני, יעקב, אני הוא הבן הדחוי. המאבק
בעשו, לא זו בלבד שלא קידם את מטרותַי, אלא גרם להקדים את ההכרעה ולגרש אותי כבר
עתה מבית אבי. כל הסימנים מצביעים בכיוון זה: אבי העם הנבחר, עמו של אלוהים, יהיה
עשו. לו יהיה ה' לאלוהים, ואילו אני אהיה "ארמי אובד", כשאר קרובי
משפחתי הנידחים.
רק אי שם, בירכתי תודעתו של יעקב, עוד נותרה
שלהבת המרי: משהו בתת הכרתו עדיין מסרב להשלים עם המציאות, ולקוות שהבלתי אפשרי
יתרחש, והוא יחזור כמנצח לבית אביו. לשם כך על יעקב להתמודד לא רק עם אחיו עשו,
אלא עם הא-ל בכבודו ובעצמו. התקווה הזאת מציפה את מחשבתו בחלומו: בחלום עומד יעקב
על מקומו ונאבק כנגד גורלו שייעד לו א-להים. הוא "פוגע"
ב"מקום", וכבר עכשיו מתרחש בתודעתו המאבק כנגד א-להים ואנשים, שיחזור
ויתקיים עם שובו מחרן ברכוש גדול. בחלומו, תופס יעקב את העמדה הפרומתיאית של האדם
שנאבק באלים ויכול להם. כך מתארים חז"ל את חלומו של יעקב:
"ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו (משלי כז יז) - אמר ר' חמא בר חנינא :אין סכין מתחדדת אלא בירך של
חברתה, כך אין תלמיד חכם מתחדד אלא ב[מאבק עם] חברו... ואיש' – זה יעקב: כיון שעמד אבינו יעקב... נתייחדה
עליו שכינה. (בראשית
רבה סט ב)
בדרשה זו מודגש האתגר שמעמיד יעקב בפני אלוהיו,
כיריב שקול וכסכין חדה.
בחלום אמנם מצליח יעקב לזכות בברכת הא-ל ובמעמד
הנחשק; אבל בבוקר, כשהוא מתעורר משנתו, חוזר היאוש ומתגנב: החלומות' – שוא
ידברו!
זה הרקע העשוי להסביר את הנדר, ואת המשא ומתן
של יעקב עם אלוהיו.
יעקב ימשיך להיטלטל בסערת ספקות במשך עשרים
שנה: האם אני הנבחר, או שאיני אלא רמאי, המרמה גם את עצמו? האם אוכל לשנות את המציאות
עצמה, לתקן את העבר של לידתי שני, ולקבוע את עתידי, או שאין כל אפשרות כזאת? האם
מקומי בכנען או בחרן?
מצב קיומי כזה, של חיים מלאי ספקות, של מתח
מתמיד בין תקווה לייאוש, בין אמונה ביעוד הנישא לבין המציאות המנמיכה והיומיומית,
מוכר היטב לאדם המודרני. יעקב אבינו הוא המורה לנו את הדרך לקיום בתוך עולם הספק.
יעקב מסרב להיסחף בזרם המציאות, והוא איננו משלח אותה לדרכה אלא אם תברכנו.
רק לקראת המפגש המחודש והאמיץ של יעקב עם אחיו,
בפרשה הבאה, תיפתר עבורו התעלומה; רק אז הוא יפגוש אלהים 'פנים אל פנים', ויקבל
אישור שאמנם ניצלה נפשו והוא זכה בחנינת
הא-ל. המפגש שלו עם אחיו עשו הוא עבורו מפגש עם
המציאות שרדפה אותו מלידתו, ושפורשה כמשקפת את רצון הא-ל, שבחר בעשו. לכן יאמר
יעקב לאחיו 'כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים ותרצני.'
רונן אחיטוב, ממצפה נטופה
שבגליל התחתון, הוא חבר המדרשה באורנים
"ושבתי בשלום אל בית אבי" – אף על גב
שהבטיחו להשיבו אל האדמה, אבל אם יהיה השבה זו בשלום ולא מוכה ומעונה, וגם שלא
יהיה רק אל האדמה אלא גם אל בית
אבי.
"והיה ה' לי לאלהים" – ממשמעות הלשון
הוא המסובב (כפירוש רמב"ן וספורנו ולא כפירוש רש"י) ופירושו שלא יסמוך
על כוחו ועוצם ידו, רק יקח את ה'
לנגדו תמיד שהוא ינהלנו, ובבהיותו בחוץ לארץ בבית לבן ולא היה מקום לבטוח על עצמו,
פשיטא שגם לטובת עצמו היה מבקש שיהיה ה' עמו ולא יעזבנו, אבל בהיותו בבית אביו
אפשר לסמוך על עצמו, על זה היה נדרו שגם אז יהיה ה' לו לאלהים.
(העמק דבר כח, כא)
ראויה
היתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב {בראשית ל"ז} 'אלה
תולדות יעקב יוסף' אלא שקדמתה
לאה ברחמים, ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל
החזירה הקב"ה לה.
מאי קדמתה לאה ברחמים? דכתיב {בראשית
כ"ט} 'ועיני לאה רכות' - מאי רכות? אילימא רכות ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב,
דכתיב {בראשית ז'} 'מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה
טהורה' בגנות צדיקים דיבר הכתוב?
אלא אמר רבי אלעזר: שמתנותיה ארוכות. רב אמר:
לעולם רכות ממש ולא גנאי הוא
לה, אלא שבח הוא לה, שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים 'שני בנים יש לה לרבקה, שתי
בנות יש לו ללבן; גדולה לגדול וקטנה
לקטן, והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת: גדול מה מעשיו? איש רע הוא מלסטם בריות, קטן מה
מעשיו? { בראשית
כ"ה} 'איש תם יושב אוהלים' והיתה בוכה עד שנשרו ריסי
עיניה, והיינו דכתיב {בראשית כ"ט} 'וירא
ה' כי שנואה לאה' מאי
שנואה? אילימא שנואה ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב,
בגנות צדיקים דבר הכתוב?!
אלא, ראה הקב"ה ששנואין מעשה עשו בפניה ויפתח את
רחמה.
(בבלי בבא בתרא קכג, ע"א)
'ועיני
לאה רכות'' – ג' ראש פסוק, הכא (כאן),
'ועיני ישראל כבדו מזֹקן' (להלן מח; י),
'ועיני רשעים תכלינה' (איוב יא; כ),
למה היו עיניה רכות? לפי שהיתה יריאה שמא תינשא לעשו, וכן 'עיני
ישראל כבדו מזוקן'' – לפי שראה ירבעם ואחאב יצאו ממנו, וזה הוא 'ועיני לאה רכות' 'ועיני ישראל כבדו'; בשביל
'ועיני' – רשעים.
'רכות'' – ב' במקרא; 'ועיני לאה רכות', 'אם ידבר אליך רכות' (איוב מ; כז), כי
היתה מדברת אליו [אל יעקב] רכות אף על פי כן, לא היה אוהב אותה.
(בעל הטורים בראשית כט , יז)
"ועיני לאה רכות" – תרגם אונקלוס: 'יאין' , פירושו נאות והכי פירש
רשב"ם והכוונה שהיו נאות אבל מפני רכותן לא היתה יכולה לרעות בצאן, משום שאור
השמש היה מזיק להן.
(העמק דבר כט, יז)
'ואבנה גם אנכי'' – מהו 'גם'? אמרה לו: זקנך אברהם היו לו בנים
מהגר וחגר מתניו כנגד שרה, אמר לה: זקנתי
הכניסה צרתה לביתה.
אמרה לו: אם
הדבר הזה מעכב, הנה אמתי 'ואבנה גם אנכי ממנה': כשרה .
(רש"י בראשית ל , ג)
"ותאמר: הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על
ברכי..." – לא כמו שאמרה שרה "בוא נא אל שפחתי", דרחל שחררה
אותה ולא נקראה אלא "אמה", כמו 'אמה העבריה', אבל מכל מקום כתיב להלן
'שפחה' שהיו משמשות כמו מקדם וכשפחות.
'אולי אבנה ממנה' (טז, ב) – רחל אמרה: 'ותלד על ברכי ואבנה גם אנוכי ממנה',
הכוונה בזה שהיא תגדל את הוולד ותהא כאילו ילדה, מה שאין כן שרה לא חפצה לגדל בן
שפחתה, על כן אמרה 'אולי אבנה', שיהיה לי איזה זכות וזיכרון טוב באותו זרע.
(העמק דבר בראשית ל, ג)