וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה

 וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּו.

(בראשית כח, יב)

 

 

ודרך סֻלם להיות סמל או על מספר סיני דרש הוא. וה"ר שלמה הספרדי אמר כי סֻלם רמז לנשמה העליונה ומלאכי אלהים מחשבות החכמה. ויאמר רבי ישועה כי טעם סולם שעלתה בו תפלתו וירדה ישועתו מן השמים, ואלה המפרשים לא ראו נבואת זכריה ועמוס וירמיה והטעם דרך משל. כי כל דבר לא יכחד מן השם. ודברי מטה תלוים בעליונים וכאילו סֻלם ביניהן שיעלו המלאכים בו להודיע הדברים אחר שהתהלכו בארץ. גם כן כתוב ומלאכים אחרים יורדים למלאות שליחות השם כדרך מלך משרתיו.

(אבן עזרא שם, שם)

 

ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, אמר שבא לו חלום נבואיי והוא העזר שבא לו מלמעלה, וראה הסולם אשר מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, מאן מלאכי אלהים? רבנן אשר עולין ויורדים בדרוש זה, וכמו שכתב הרב המורה חלק ראשון פרק אחד ושבעים, שבזאת השאלה פילוספי הדורות חולקים בה מהיום שלש אלפים שנה אל זמנינו זה במה שנמצא בחבוריהן כו'.

ואמר עולים ויורדים, כי מי שהשיג האמת הוא מבני עליה, ומי שלא השיגו הוא מכלל היורדים לבאר שחת, והנה הראה לו כי ה' נצב עליו, ויאמר לו (בראשית כ"ח י"ג) 'אני ה' אלהי אברהם וגו' הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה וגו', ובזה הראה לו ענין חידושו של עולם, כמו שאמר רבי יצחק (ילקוט שמעוני בא קפ"ז ובתנחומא ישן בראשית י"א) 'לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם כו''. ואמר לו גם כן (בראשית כ"ח ט"ו) 'והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו'', והוא הנמשך מאמונת חידוש העולם להשגיח בפרטות על עושי רצונו לשמרם בכל אשר ילכו, לא כדעת הפוקרים הנמשכים אחר הקדמות אשר על ידי האמונה ההיא הרעה נפלו לכל דעה נפסדת, ולכן נאמר ויקץ יעקב משנת תרדימה ונתגלו לו עיניו להשכיל, ואמר 'אכן יש אלהים במקום הזה ואנכי לא ידעתי', רצה לומר לא ידעתי כי דבר כזה יבוא כנבואה לאדם, אחר שאין שכלו משיג לזה. ואמר 'מה נורא המקום הזה' - רצה לומר דרוש עיון זה, 'אין זה כי אם בית אלהים וגו'', וכמו שנתבאר מכל דברינו הקודמים, כי זהו ענין כל בית אלהים, וזהו שער השמים, כי הוא יסוד לכל החכמות, והוא עיקר הפתח לכנס בו לדת, שעל ידו יעלה אדם לשמים.

(ספר תורת העולה לרמ"א ז"ל, חלק ג, פרק עג)

 

 

"אין זה כי אם בית אלהים"

מרסל לנגבהיים

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם: וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.

רש"י על אתר שואל: "עולים ויורדים - עולים תחילה ואחר כך יורדים? מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו".

לפי פירוש רש"י המבוסס על מדרש בבראשית רבה, אותו המקום הקשור לפי המסורת היהודית לאבן השתיה, (ממנה הושתת העולם, יומא מב, ע"ב) ולהר המוריה שעליו נעקד יצחק, אותו מקום ממש הוא "חוץ לארץ"! יותר מכך, מדובר במקום שלגביו הצהיר יעקב שזה יהיה "בית-אל", שדוד המלך רכש מארונה-היבוסי כהכנה לבניית בית המקדש ושיותר מאוחר בנה עליו שלמה המלך את בית המקדש. במילים אחרות, את המקום שאנחנו מכנים היום "הר הבית", רש"י מגדיר כ"חוץ לארץ" או כנקודת הגבול בין הארץ לחוץ לארץ!

רש"י (1040-1150) נחשב ללא ספק לגדול פרשנינו. הוא מבסס את שיטת פירושו על הבנה לוגית ומציאותית של המדרשים. כך למשל כותב רש"י בפירושו לפסוק ז' בפרק ג': "וישמעו את קול ה'... מתהלך בגן":

יש מדרשי אגדה רבים וכבר סדרום רבותינו על מכונם בבראשית רבה ובשאר מדרשות, ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה, המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו.

על מנת להבין יותר טוב למה רש"י התכוון בפירושו, יש לציין שרש"י נחשב לכרטוגרף העברי הראשון ומפות ארץ ישראל שהוא שירטט הן הבסיס של רוב המפות שציירו עד המאה ה- 16 ע"י יהודים ונוצרים. (ראה ספרו המרשים של ריכב רובין, "צורות הארץ")

המפות שרש"י שירטט כוללות מפות על מסעי בני ישראל ממצרים, מבנה ארץ כנען לפני הכיבוש, חלוקת הארץ לשבטים וכו'.

כל זה מבליט שרש"י לא בחר באופן שרירותי במדרש הנ"ל בין כל המדרשים הקיימים, אלא הוא היה מודע היטב למבנה הגיאוגרפי והפוליטי של ארץ ישראל.

בנוסף לכך, בין האגדות שנרקמו בקשר לחייו של רש"י קיימת גם האגדה שהוא חזה ש-Godfrey de Bouillon המנהיג של מסעי הצלב בתקופתו, שהוא בסופו של המסע יחזור לעירו רק עם שלושה סוסים, שארית מכל הצבא האדיר שאתו יצא לדרך לארץ הקודש. גם אגדה זאת מראה שרש"י היה מודע למבנה הפוליטי והגיאוגרפי בארץ הקודש בתקופתו.

על מנת להבין מה רש"י, שלא ביקר בכל חייו באזורנו היה יכול לדעת על מצב ירושלים והר הבית, נסקור בקצרה מה ידוע לנו היום על ההתרחשויות על הר הבית אחרי חורבן בית המקדש:

אחרי חורבן בית המקדש, הר הבית וירושלים נשארו חרבים, רק המחנה של הלגיון ה- 10 שכן בפאתי העיר. בשנת 121 החל הקיסר אליוס אדריאנוס להקים עיר רומית-אלילית שקיבלה את שמו "אליה קפיטולינה". הוא הקים על הר הבית מקדש ובתוכו פסל של האל "יופיטר" וגם פסל בדמות עצמו. זאת היה כנראה אחת הסיבות למרד בר-כוכבא. בכל תקופת אליה-קפיטולינה וגם אחרי שנת 326 בה ירושלים הפכה להיות מרכז חשוב לרומא הביזנטית הנוצרית שנמשכה עד 638 ,לא היתה ליהודים רשות לשהות בירושלים ולעלות להר הבית, חוץ מאשר בתקופות מאוד קצרות בהן החוקרים חלוקים על המועדים ועל עצם קיומם.

תחת לשלטון הקיסר קונסטנטינוס הושמד מקדש יופיטר ורחבת הר הבית עמדה חרבה. הנוצרים לא בנו על הר הבית בגלל הגישה השלילית שהיתה לישו לפעילות בבית המקדש (מתי כד, ב) ונבואתו במרכוס י"ג, 2: "לא תישאר אבן על אבן אשר לא תתפרק".

בשנת 614 כבשו הפרסים את ירושלים לתקופה קצרה של 15 שנה בלבד. הכיבוש וגם הטבח הנוראי מאוחר יותר התאפשרו לפי המסורת הנוצרית בגלל עזרתם של היהודים. האירועים האלה קיבלו משמעות דתית אצל הנוצרים, ובתוך המקורות הכתובים הרבים שדנו בהם קיימים תיאורים מפליגים על חלקם של היהודים בכיבוש. אחת התוצאות לשינאה העמוקה שרחשו הנוצרים ליהודים הייתה הפיכת הר הבית למזבלה של ירושלים !

בשנת 638 נכבשה ירושלים הביזנטית על ידי הח'ליף המוסלמי עומר אבן אל ח'טאב והחל הכיבוש הערבי שנמשך 450 שנה, עד לכיבוש על ידי הצלבנים בשנת 1099. הכיבוש של ירושלים על ידי הערבים נבע משיקולים פוליטיים גרידא שהולבשו לתוך תפאורה דתית.

המסורת המוסלמית המאוחרת מספרת כיצד הגיע עומר, כובש ירושלים, למקום אבן השתייה. עומר ביקש מסופניוס, הפטריארך הנוצרי שיובילו אל המקום בו עמד בית המקדש.

אחרי מספר ניסיונות, הפטריארך, (או על פי גרסא אחרת - יהודי מומר בשם "כעב על אחבר") הוביל אותו אל הר הבית, שהיה מלא כולו באשפה, עד כי עומר ואנשיו נאלצו לזחול על ברכיהם כדי להיכנס פנימה. עומר הודה כי זה המקום אשר תיאר לפניו שליח אללה ונתן פקודה לנקות את המקום מגלי אשפה, ואף נתן לאנשיו דוגמה אישית בניקוי המקום. על פי מסורת זו, עומר מצא את אבן השתייה.

לירושלים לא היה מעמד מיוחד כמקום קדוש באסלאם, והיה על הח'ליף עומר לחבב את ירושלים על המוסלמים. הוא בנה מסורת הקושרת את הנביא מוחמד לירושלים בעזרת סורה קטנה שמופיעה בקוראן (סורה י"ג) בה נאמר: "ישתבח שמו של זה אשר הסיע את עבדו בלילה מן המסגד המקודש (במכה) אל המקדש הקיצון שאת סביבותיו בירכנו".

לפי פירוש מאוחר שניתן לסורה הזאת הגיע מוחמד רכוב על סוסתו האגדתית "אל-בוראק", במה שנקרא "אל-אסירה", מסע הלילה. מהמרכז (מכה) אל הקצה-(ירושלים) (תרגום המילה קצה בערבית הוא "אקצא"). הקשר השני לירושלים ובעיקר לאבן השתייה הוא עלייתו של מוחמד לשמיים (אל מערג'), מאותה האבן שבה חלם יעקב את חלום "סולם יעקב"

בשל מרד שהתרחש בעולם המוסלמי כמה עשרות שנים לאחר מכן בתקופת עבד אל-מאלכ ח'ליף דמשק, נמנעה ממוסלמים דמשקאים להשתתף ב"חאג'" (העלייה לרגל למכה) - מצווה חשובה מאוד בדת האסלאם.

ההיסטוריון יעקובי (874) מעיד:

ואז עבד אל מאלק אסר על אנשי סוריה לעלות למכה, וזאת מכיוון שאיבן זוביר היה מאלץ את עולי הרגל להישבע לו אמונים. אך העם באו אליו בטרוניות כיצד מעז הוא למנוע מהם לעלות לרגל לבית האלוהים, ועבד אל מאלק השיב להם: 'האם לא נאמר על ידי שליח אללה (מוחמד) כי על האדם לעלות לרגל לשלושה מקומות: למסגד במכה, למסגד מדינה, והמסגד בירושלים. וסלע זה שעליו הניח הנביא את כף רגלו יהיה לכם תחת ה"כעבה". ואז בנה עבד אל מאלק כיפה מעל לסלע ותלה שם וילונות והעם נהג להקיף את הסלע ונוהג זה נמשך כל ימי הח'ליפים.

המסורות בדבר חשיבותו של מסגד אל-אקצה התקבעו בתקופה זו ע"י שליטי הח'ליפת הדמשקאי על מנת לבנות אלטרנטיבה למכה ולמדינה. בניית כיפת הסלע נעשתה במתכונת שאיפשרה לעשות סיבובים מסביב לאבן השתייה (בדומה לסיבובים סביב הכעבה במכה). בנוסף, אל-מליכ בנה את כיפת הסלע גם כמשקל נגד להשפעה הנוצרית ובעיקר לכנסיית הקבר.

כנראה הייתה ליהודים אפשרות לגור בירושלים ולהתפלל בהר הבית במשך תקופה מסוימת אחרי כיבוש העיר ע"י המוסלמים, אבל זכות זו נשללה מהם בגלל לחץ הנוצרים. עם כיבושה של ירושלים ב- 1099 ע"י הצלבנים נאסרה גישת היהודים להר הבית. יש מספר רב של תיאורי עולי רגל יהודים ואחרים גם בתקופות מאוחרות יותר, גם אחרי שהשלטון חזר מהנוצרים לידי המוסלמים, היהודים לא הורשו לעלות על הר הבית.

אלמוני, תלמיד הרמב"ן מהמאה הי"ד מעיד:

על אבן השתייה בנו מלכי ישמעאל בנין מפואר מאוד, עשו אותו בית תפילה ועליו כיפה נאה מאוד, והבניין על קודש הקדשים ועל ההיכל. ראינו הישמעאלים מתקבצים שם ביום "איד" שלהם כשלושת אלפים מקיפין אותו מקום כמו מחול. להבדיל בין טומאה וטהרה, כפי שישראל היו מקיפין המזבח בשביעי לחג (כיפת הסלע ואבן השתייה, שילר, הוצאת אריאל עמ' 65).

בהעדר גישה להר הבית לכל אורך התקופה מחורבן בית המקדש, היהודים אימצו את הכותל המערבי כמקדש-מעט. כבר חז"ל העבירו את קדושת בית המקדש לכותל המערבי:

אף על פי שהוא חרב הרי הוא בקדושתו, אלוקים אינו זז משם... לעולם אין השכינה זזה מהכותל המערבי (שמות רבה ב' ב').

כותל מערבי של בית המקדש אינו חרב לעולם, למה? שהשכינה במערב (במדבר רבה יא, ב).

המדרשים הללו והגישה של חז"ל היו ללא ספק ידועים גם לרש"י.

מעניין לציין שבלשון הקודש תמיד ימשיכו לקרוא למקום "הכותל –המערבי" לעומת עמים אחרים שקוראים למקום: Wailing Wall, ,Le Mur des Lamentations Klage Mauer היות והקדושה עברה "מערבה"

היהודים המעיטו לבקר על הר הבית, היות ולא נתנו להם לעלות וגם בגלל קדושת המקום, למרות שיש מספר דיווחים על יהודים שהתגנבו או הוזמנו כבעלי מלאכה לעלות על הר הבית,.

זאב וילנאי בסדרת הספרים "ירושלים" מספר על ביקורו של לא אחר מאשר השר משה מונטיפיורי (א' דף 284):

השר משה מונטיפיורי נכנס ברישיון מיוחד מהשלטונות התורכים, אל חצר המקדש, בעת ביקורו השלישי בירושלים, בשנת תרכ"ז/1867. דבר זה עורר את חמתם של יהודים קנאים, עד שהסיתו את ילדיהם לידות בו אבנים ורב אחד גם הכריז חרם עליו. מזכירו של מונטיפיורי שליווהו אל חצר המקדש, נאלץ להתנצל לפני רבני ירושלים בטענו שנכנס בתום לב...

גם הברון בנימין (אדמונד) דה-רוטשילד, 'הנדיב הנודע" 'אבי הישוב', בעת ביקורו הראשון בתרמ"ז (1887), נכנס לחצר המקדש, לפי דברי עיתונאי ירושלמי: 'ורק על זאת יזעף עליו לב החרדים לדבר ה', על בקרו במקום המקדש. והוא (הברון) אמר למלווהו… לו ידעתי… כי עתה הוקרתי גם אני רגלי מלכת שמה'.

ברור שאי אפשר היום לדעת למה באמת התכוון רש"י שהגדיר את הר הבית כ"חוץ לארץ". לפי גישתו הפרגמטית, יש להניח שרש"י כתב זאת ברוח חז"ל שהבינו שהמקום המקודש נמצא באופן מציאותי מחוץ לתחום עבורנו. בשנת 1891 (תרנ"א) ביקר גם אחד- העם (אשר גינזבורג) בכותל וראה את היהודים המסכנים מתחננים לפני אבניו הדוממות. הוא כתב (אמת מארץ ישראל, על פרשת דרכים א, תרנ"ה): "האבנים האלה עדות הן על חורבן ארצנו, והאנשים האלה על חורבן עמנו. איזה שני החורבנות גדול מחברו? על איזה מהם נבכה יותר" ? - ארץ כי תחרב, העם עודנו מלא חיים וכוח-יקומו לה… וישובו ויבנוה שנית, אך העם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו"?

מרסל לנגבהיים, כימאי אוהב ירושלים

 

 

ה' דואג לחלש

'וירא ה' כי שנואה לאה' (בראשית כט לא). זה שאמר הכתוב: 'סומך ה' לכל הנופלים' (תהלים קמה, יד). אין מידותיו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם [מדת בשר ודם] כשיש לו אוהב עשיר הוא מדבק עמו ונכפף לו, וכשרואה שמטה ידו והעני אינו סופנו (פי' מחשיבו) עוד אלא נותן עליו אבן אבל הקב"ה כשהוא רואה לאדם שנכפף ומטה ידו, נותן לו יד וזוקפו, שנאמר: 'סומך ה' לכל הנופלים וזוקף (ה') לכל הכפופים (שם).

(אגדת בראשית פרק מט)

 

'והיה הבן הבכור לשנואה', אמר הכתוב בדרך ודאית, על דרך אומרו (בראשית כט לא) וירא ה' כי שנואה לאה, כי ה' יראה בנשברי לב לסומכם.

(אור החיים דברים כא , טו)

 

 

"מעשה ראובן"

מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם. ומעשה ברבי חנינא בן גמליאל שהלך לכבול והיה קורא חזן הכנסת (בראשית ל"ה) 'ויהי בשכון ישראל' ואמר לו למתורגמן: אל תתרגם אלא אחרון, ושיבחוהו חכמים.

(בבלי מגילה דף כה, ע"ב)

 

מעשה ראובן - 'וישכב את בלהה פלגש אביו' (בראשית ל"ה) נקרא בבית הכנסת ולא מתרגם. דחיישינן לגנותו. כפירש"י. והר"ן פירש משום כבוד יעקב.

(תוי"ט משנה מגילה ד, י)