וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ

וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ

וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר

 וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. (בראשית כט, י)

 

את רחל בת לבן אחי אמו. שלוש פעמים בפסוק "לבן אחי אמו" שאמרה לו כי אביה רמאי ולא היה יכול עמו, והוא השיבה שהוא אחי אמו ורוב בנים דומים לאחי האם (ב"ב קו, א) ואחוה אנא ברמאותיה (אני אחיו ברמאות) (מגילה יג, ב).

(פירוש הטור הארוך בראשית כט, י)

 

ויגל - ב' במסורת. הכא (כאן). ואידך (המקום השני) 'ויגל כבודי' (תהלים טז, ט). שכיון שראה אותה שרתה עליו שכינה ורוח הקודש. וזהו 'ויגל כבודי', כדכתיב (שם נז, ט) 'עורה כבודי'.

ד"א: אימתי 'ויגל כבודי'?, כשיתקיים 'ויגל את האבן', כשיסיר יצר הרע שדומה לאבן.

 (בעל הטורים בראשית כט, י)

 

"ויגל": התגלות באמצעות מאבק על הצדק

להודיעך שלא קונטמפלאציה, התבודדות והתרחקות משאון החיים והמונם הם הסימנים של מי שזכה לקרבת אלוהים ולהתגלות שכינה, אלא נשיאת דגלו בין הבריות, עשיית מעשים - אפילו עיסוקים בענייני יום יום על כל קטנותם, התערבות והשתלבות במעשי יום יום למען השלטת הצדק. וזו הסיבה, למה סופר לנו עניין פעוט ובלתי חשוב זה של יעקב והרועים בתורה.

(מתוך עיונים בספר בראשית לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל, עמ' 219)

 

 

אחים ואחיות בספר בראשית -מבט אדלריאני

גיל נתיב

בעקבות 'משפט הבכורה' בדברים כא 15-17, קובעת ההלכה שהבכור יורש פי שנים משאר אחיו. אדם האומר: "בני בכור לא יטול פי שנים... לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה" (ב"ב ה, ה). מה הבסיס לאפליית הבכור לטובה משאר אחיו? ההנחה שבגלל בגרותו וניסיונו לעומת אחיו הצעירים הבכור ישמש מנהיג הטבעי, במיוחד כאשר האב, ח"ו, נפטר בגיל צעיר יחסית והבנים הצעירים עדיין קטינים. מי שמקבל יותר אחריות - מגיע לו גם יותר רכוש מירושת האב.

ספר בראשית הוא קריאת תיגר על הנחת היסוד של 'משפט הבכורה': קיין הבכור רוצח את הבל אחרי שאלהים מעדיף את מנחת הבל על מנחתו. יצחק הצעיר יורש את אביו וישמעאל הבכור מגורש מן הבית למרות שהגר ניתנה לאברם לא כפילגש, אלא כאישה (בראשית טז 3). יעקב עוקף את 'משפט הבכורה' שלוש פעמים בחייו: כצעיר הוא 'קונה' את הבכורה מעשיו וזוכה בברכה שנועדה לבכור במרמה. כאב הוא מפלה לטובה את יוסף, בן האישה האהובה, על פני אחיו הבוגרים. בזקנותו הוא נותן מעמד בכורה ליוסף ע"י שהוא מחשיב את אפרים ומנשה כאילו הם בניו שלו (מח 5) ועל ידי כך הם ינחלו כשבטים עצמאיים בארץ ישראל, וכך יזכה יוסף בפועל ל'פי שניים', בסתירה מוחלטת ל'משפט הבכורה'. בנוסף לכך מעניק יעקב את הברכה שנועדה למנשה, בכורו של יוסף, לאפרים הצעיר... אפילו בין בני לאה, יהודה, הרביעי בסדר הלידה, הוא המנהיג האמיתי, ולא ראובן הבכור...

לכאורה, יוצא-דופן בסיפורי בראשית הוא אברם, הבכור בין שלושה אחים אשר זכה לבכורה אמיתית! אמנם כך הוא בעיני אלוהים, אך לא בהכרח בעיני תרח אביו! תרח יצא מאור כשדים אחרי שבנו הצעיר נפטר והמשפחה התיישבה בחרן. אברם הבכור התנתק מאביו בכורח ציווי "לך לך... ומבית אביך" (יב 1) והרחיק נדוד לארץ חדשה. נחור הצעיר, נשאר עם האב הזקן. תרח האריך ימים 60 שנה אחרי שאברם 'נטש' אותו! קרוב לודאי שנחור, האח השני, הוא זה שזכה ברוב רכוש אביו. אברם התעשר בזכות עצמו ("ואת רכושם אשר רכשו" ולא 'אשר ירשו') ובזכות אשתו, אך לא בזכות 'משפט הבכורה'!

יתכן שסירובו של משה לקבל על עצמו את השליחות בהתגלות ב'סנה הבוער' נובע (בתת-מודע?) מכך שהוא הצעיר במשפחתו, ואיננו רוצה לעמוד בעימות מול אהרן אחיו. כאשר סירובו מגיע לשיא "שלח נא ביד תשלח" עונה לו אלהים "הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר..." כלומר מרגיע אותו שיהיה שיתוף פעולה בינו לבין אחיו, ואהרן הבכור יקבל את מנהיגותו של הצעיר, משה.

האם יש בכלל משמעות מי נולד קודם בין האחים במשפחה? לפי הפסיכולוג אלפרד אדלר התשובה היא חיובית! ההבדל נגזר מהדרך בה תופס הילד את ציפיות הוריו ממנו כבכור, או שני, או הצעיר במשפחה. הבכור נולד למשפחה בה יש רק מבוגרים, השני נולד כאשר ילד אחר כבר נמצא בבית. האח או האחות הצעירים נראים בעיני הבכור כמתחרים על תשומת הלב של ההורים. לגורמים אלה יש השפעה על עיצוב האישיות.

הפרדוקס של אפליית הבכור מגיע לשיאו בתיאור עשיו ויעקב. לא רק ששניהם בני אותה אם (בניגוד לבני אברהם ובני יעקב), הם תאומים: הפרש הגילים ביניהם איננו אפילו שעה אחת, כי יעקב יצא מרחם אימו כשידו אוחזת בעקב אחיו. המאבק ביניהם מציג את 'משפט הבכורה' כאבסורד. כל חוק מחייב ניסוח פורמאלי, וכמעט תמיד יש מצב בו יישום החוק כלשונו יוצר אבסורד: איך אפשר לדבר על 'ניסיון' ו'וותק' העודף של עשיו לעומת יעקב? יעקב קונה כביכול את הבכורה מידי עשיו. קרוב לודאי ש'בית משפט לענייני משפחה' היה פוסל תוקף מכירה זו... עשיו עצמו לא ייחס חשיבות לבכורה - מדוע? כי אביו אוהב אותו! האם יצחק אוהב אותו כי הוא יצא מרחם אימו דקה אחת לפני אחיו? לא! אביו אוהב אותו כי עשיו פיתח תכונות שחסרות אצל אביו: הוא חזק, הוא עוסק בצייד - בעברית עכשווית עשיו הוא 'גבר גבר'. יצחק הוא היחיד בין האבות שעסק גם בחקלאות. החקלאי לרוב הוא פחות לוחמני ותוקפני מן הצייד. "כי ציד בפיו" (כה 28). פשט המקרא הוא טקסט מקוצר: כי (עשיו שם) ציד בפיו של יצחק, כמשתמע מתרגום אונקלוס. לאדם עיוור צריך להביא את האוכל כמעט עד פיו!

הפסיכולוג א. אדלר טוען כי "ככל שהמשפחה פחות תחרותית, כך יגדל הדמיון באישיותם של הילדים". בבתיהם של אברהם ויעקב התחרותיות בין האחים נבעה מריבוי אימהות. הם ירשו 'תחרותיות' מאימהות שונות. מדוע עשיו ויעקב פיתחו תכונות אופי שונות? הרקע האישי השונה של יצחק ורבקה גרם לכך שכל אחד משני בניהם טיפח תכונות שונות. עשיו שאף להיות חביב על אביו. יעקב פיתח תחכום ומניפולטיביות כדרך לשרוד בעולם בו הסובבים אותו (אחיו התאום בהווה, לבן הארמי בעתיד) חזקים ממנו, ותכונות אלה חביבות על רבקה. נשים בעולם פטריארכאלי היו חייבות לפתח תכונות של תחכום ומניפולטיביות.

"גם ברוך יהיה" (כו 33) אומר יצחק לעשיו כאשר הסתבר לשניהם שיעקב זכה בברכה במרמה. במלים אלה מבטא יצחק את תחושתו שאמנם הברכה הראשונה שבירך זכתה ל'סייעתא דשמיא' - הברכה נתמכת ע"י אלהים. למרות זאת נבהל יצחק מהקיצוניות של אותה ברכה הקובעת יחסי אחים של שלטון ונחיתות: "...הווה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אימך" (כז 29) ולכן הוא מאזן את הברכה בדברי נבואה לעשיו: "והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צווארך" (כז 40).

בפרשת 'ויצא', אנחנו פוגשים היבט אחר של 'משפט הבכורה' - ביחסים בין אחיות. לבן טוען שנהג בצדק: "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" (כט 26). האם 'משפט הבכורה' בין אחיות נוגע רק לסדר הקדימות בנישואין? לפי אביי ורבא הנדוניה שנותן אב לכל אחת מבנותיו היא עד עשירית מרכושו (כתובות נב ע"ב), אך בפועל, אחרי שבת בכירה נישאה וקיבלה נדוניה, תהיה הנדוניה של הצעירה ממנה עשירית מן הנותר מרכוש האב, כלומר פחותה מהנדוניה שקבלה האחות הבכירה...

הרחמן ישכין שלום בין זרע יצחק לבני ישמעאל. יהי רצון שצאצאי יעקב ועשיו יחדלו מן האשליה שאחד יגבר וישעבד את אחיו. יהי רצון שכל אח וכל לאום יפנים באמת ובתמים את דברי עשיו ליעקב: "יש לי רב, אחי, יהי לך אשר לך" (לג 8). יהי רצון שצאצאי האחיות, לאה ורחל, יהיו שוב לעץ אחד כנבואת יחזקאל (לז 15-19).

הרב ד"ר גיל נתיב הוא רב קהילת 'מגן אברהם' בעומר

 

כל מסע יכול להידרדר, לכן יש להתפלל על דבקותו ביעד המקורי

רבי אבהו אמר: "אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך" - מלשון הרע - היך מה דאת אמר (כפי שנאמר): "וידרכו את לשונם קשתם שקר" (ירמיה ט), "ונתן לי לחם לאכול" מגילוי עריות,כפי שכתוב: "ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל" (בראשית לט), לשון נקי.

"ושבתי בשלום אל בית אבי" - משפיכות דמים. "והיה ה' לי לאלהים" - מעבודת כוכבים.

(בראשית רבה,פרשה ע)

 

"והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים" - מהו בית אלהים?

לזכר השעה הזאת, בה עמדתי כעני ואביון על פרשת דרכים, והשקפתי על עתידי המבורך - האבן הזאת תהיה בית אלהים, בו יהיו החיים קדושים לה', ושכינתו בהם שרויה. רק בשעה שה' לנו לאלהים, רק אז יוכל גם ביתו של האדם להיות לבית אלהים. דור עיקש ופתלתול, המרבה להתפאר במקדשי אלהיו, יעוות גם אמת זו, והוא יבנה , כמאמר הנביא "בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם וְטִמְּאוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וָאֲכַל אֹתָם בְּאַפִּי" (יחזקאל מג, ח), ביתם בצד ביתי: הכל בתחומו, גם לאלהים יהיה בית, אך אל יהיה ביתנו ביתו! נבקר את ה' בביתו, אך אל יבקר הוא בביתנו, - נוכחותו ודרישותיו רק יכבידו עלינו!

לא כך הוא אומר על אבן הפינה של "בית ה'" הראשון! קדושת הבתים היא תנאי לקדושת בית ה', הנקרא "מקדש" - לא על שם שהוקצה בו מקום לקדושה - אלא שבו המרכז שממנו תחדור הקדושה לתחום האנושי וליחסי הבריות.

(הרש"ר הירש בראשית כח, כב)

 

 

קוראים מגיבים

'וירא ה' כי טוב' - תקווה ולא ייאוש: תגובה למאמרו של א' קדרי

בקוראי את ניתוחו של א' קדרי בגיליון פרשת נח חשתי מסרים של ייאוש, רפיון והשלמה עם מציאות חסרה ואף לא מוסרית. הכותב הרחיק לכת והעלה שחטאו של קין "היה חטא הכרחי... שהרי בלעדי החוטא הזה, ובלעדי הנווד המאיים על החברה השלווה, לא היו מתגלות ארצות נעלמות; לא היו מוקמות חברות חדשות...". אינני יודע על מה הסתמך הכותב בשערו זאת. לטעמי, תפיסה ניטשיאנית זו אודות העוצמה והחיוניות שבפשע זרה ליהדות - רצח הוא רצח, הוא רצח.

קדרי כותב כי "הייתה בעיצבונו של האל כבר מידה מסוימת של השלמה... עם הבריאה אשר ברא". אכן התורה כותבת שה' ראה "כי רבה רעת האדם... וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום", אך האם המסר המקראי הוא מסר של השלמה ותו לא? דומני כי התורה איננה נוקטת בקו זה. עם כל ההכרה במציאות האנושית המורכבת אשר כוללת קנאה, תחרות, תאוות ויצרים; חותר המקרא לפרוגראמה, לתהליך של גאולה ותקווה. א' אאורבך כותב בספרו מימזיס כי התנ"ך "פותח בראשית-הזמן, בבריאת העולם, ורוצה לסיים באחרית הימים: בקיום היעוד שבו ימצא העולם את תכליתו" (עמ' 13). י' לייבוביץ כותב ש"עולמו של הקב"ה נוהג כפי המנהג שטבע בו בוראו ולכן גם תיקונו יכול וגם ראוי לבוא אך ורק מתוכו הוא, וזוהי המשימה העצומה המוטלת על האדם, שהוא היצור הפעיל ובעל התודעה היחיד במציאות כולה שהיא סבילה, והוא גם זה המסוגל לתקן את עצמו בעולם כמות שהוא" (שיחות על פרשת השבוע, עמ' 28). לייבוביץ מציין יפה כי לא במקרה המצוות ניתנו לאחר המבול לנח ובעקבות כך אנו מכנים את המצוות האוניברסאליות כשבע מצוות בני נח ולא כמצוות אדם הראשון. אכן האדם יכול להגיע ביצריו ותאוותיו להשחתה ולחטאים נוראים כפי שארע בדור המבול אולם המסר של התורה כי בידי האדם לשלוט בדחפיו ולפיכך היא מעניקה לו מערכת של חיובים ואיסורים. כנגד חטאו של קין נאמר לנח לאחר המבול - "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש... מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם" (בראשית ט, ה). זאת תוך הטלה על בני האדם לעשות משפט ולהעניש את הרוצח: "באדם דמו ישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם" (שם, ו). דומה כי 'צלם אלוהים' הוא נימוק גם לחומרת העבירה של הרצח אך גם למחויבותו של האדם לשפוט את החוטא.

המסר אם כן מפרשת המבול הוא לא מסר של ייאוש והשלמה אלא מסר של תקווה ותיקון. בידי האדם לבנות תיבה אשר תציל אותו ואת העולם; עליו לרסן את תאוותיו ויצריו באמצעות מחויבות למערכת ציוויים וייעודו הוא עשיית טוב ותיקון עולם. נראה כי זו משמעות הברכה החוזרת ונשנית לנוח, על אף שנאמרה כבר לאדם הראשון - "ויברך אלוהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ" (ט, א): על אף החטא והמבול, אל ייאוש יש עוד תקווה!

יעקב שפירא

 

אמיר קדרי, כותב המאמר , מעיר

אני מודה למעיר על הערתו; אם כך נקראו הדברים - יש להעמידם על מכונם, אך סבורני כי קריאה נוספת בדברים תראה בהם פנים אחרות. ביקשתי להראות את תהליך הבריאה המורכב והארוך; הוא לא הסתיים בששת ימי הבריאה, כי אם בתהליך שעבר העולם, האדם, וכן, גם האל בורא העולם. סופו - בהכרה שהכיר האל שהעולם שברא אינו מושלם, וכי חוסר המושלמות שלו - היא היא בריאתו השלמה. יותר מכן, תהליך הבריאה הושלם עם ההכרה שהכירו האל והאדם, שכוח היוצר שבאדם יכול לברוא, אך גם להרוס, וכי לא ניתן להפריד את עצם היצירה משני היבטיה. אין כאן ויתור לרוע, יש כאן הכרה בטבעו של העולם. עם ההכרה הזו, שומה על האדם לעשות את הטוב והישר. על כך דומה, מסכים אני הסכמה מלאה עם המעיר. על כן תודה למעיר, ולהזדמנות להעמיד דבר דבור על אופניו.