וַיִּרְאוּ
אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ.
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּ ה
לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ 'חַיָּה רָעָה
אֲכָלָתְהוּ' וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.
וַיִּשְׁמַע
רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם, וַיֹּאמֶר: לֹא
נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ.
וַיֹּאמֶר
אֲלֵהֶם רְאוּבֵן: אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם, הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל
תִּשְׁלְחוּ בוֹ - לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו. (בראשית לז)
'למען הציל אותו' - רוח הקודש
מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבוא הוא
ויעלנו משם, אמר: אני בכור וגדול שבכולן, לא יתלה הסרחון אלא בי.
(רש"י בראשית לז , כב)
... וקשה:
מנין לו (לרש"י) שבשביל כך היה רוצה להציל אותו, דלמא חסיד גדול היה, ולא היה
רוצה להכות נפש?
ויש לומר: דכתיב לקמן בפרשת ויחי בברכות שבירך
יעקב את בניו שבירך את יהודה שאמר "מה בצע", ולמה לא בירך את ראובן,
שהיה רוצה להצילו מכל וכל, והיה בדעתו לשובו אל אביו ואדרבה יהודה היה נותן עצה
למכור אותו, אלא וודאי ראובן לא היה כוונתו לשם שמים, כי אם שלא יתלו הסרחון בו,
כלומר: אתה בכור...
(שפתי חכמים שם, שם)
"ויד אל תשלחו בו" - להתאכזר,
כאומרו: 'מרשעים יצא רשע', וידי לא תהיה בכך.
(ספורנו שם, שם)
אלה תולדות יעקב - יוסף
יורם קירש
על הפסוק השני בפרשה:
"אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן..." שואל
המדרש, מדוע לא נאמר: אלה תולדות יעקב - ראובן, שמעון... מדוע נזכר רק יוסף?
והתשובה היא: "שכל מה שאירע לזה אירע לזה" (מדרש רבה בראשית, פד, ו). ואומנם, בין סיפורי החיים
של יעקב ויוסף אפשר למצוא קווי דמיון לא מעטים.
יעקב נרדף על-ידי אחיו עשו
שזמם להורגו ("יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי") ויוסף נרדף
על-ידי אחיו שזממו להורגו ("לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות"). בשני
המקרים האיבה נבעה ממעשים שאפשר לקרוא להם "משובות נעורים". יעקב לקח
בעורמה את ברכת יצחק, ויוסף הכעיס את אחיו בחלומותיו ובכך שהביא את דיבתם אל
אביהם. גם יעקב וגם יוסף התרחקו לשנים רבות מארצם בגלל המשטמה שצמחה בתוך המשפחה.
אך בשני המקרים הסוף הוא טוב: השנאה שוככת ואחוות אחים חוזרת לשרור בין הנצים.
למרות הדמיון, יש הבדל חשוב
אחד בתפיסתנו את שני המאבקים. קל לנו הרבה יותר להבין ולקבל את המאבק בין יעקב
ועשו, משום ששם החלוקה בין צדיק לרשע היא ברורה וחדה. יעקב הוא איש תם, יושב
אוהלים, בן נאמן להוריו ודבק באלוקים. יתר על כן, הוא משלנו, הוא אבינו
הקדמון. ברור לנו שהוא הצדיק. עשו, לעומת זאת, הוא אדם פרוע, חובב ציד, והוא גם
אבי אדום - עם שהיה אויב לישראל. לכן עשו ממלא באופן טבעי את תפקיד הרשע. העובדה
שהוא רוצה להרוג את אחיו לא מעוררת אצלנו כל תמיהה. אין פלא שהמאבק בין יעקב ועשו
קיבל ברבות הימים ממד מיתי והפך לסמל למאבק בין יהודה ורומי ובין ישראל לגויים.
בקונפליקט בין יוסף ואחיו
העניינים הרבה פחות פשוטים, משום שהחלוקה בין צדיק לרשע היא בעייתית. מצד אחד עומד
יוסף הידוע במסורת כ"יוסף הצדיק". מצד שני עומדים עשרת אחיו, אבות
האומה, שגם אותם קשה לנו לסווג כרשעים. לכן קשה לנו לקבל את האקט של מכירת יוסף,
וכשאנו קוראים על כך בפרשה אנו שואלים את עצמנו: איך דבר כזה יכול לקרות? איך אחים
עושים דבר כל כך נורא לאחיהם הצעיר, וגורמים צער כה גדול לאביהם הזקן? שאלות שלא
עלה בדעתנו לשאול כשקראנו על שנאת עשו ליעקב.
מה רוצה התורה ללמדנו
אולי התשובה לשאלות האלו היא,
שזה בדיוק מה שהתורה רוצה ללמדנו בפסוק "אלה תולדות יעקב, יוסף...".
אולי המטרה היא לרמוז לנו שההבדל בין שני המאבקים הוא לא כל כך גדול. עשו הוא
אומנם פרא אדם, ואויב של יעקב, אבל הוא גם אח והוא מסוגל לשכוח את השנאה ולהשלים
עם אחיו. האחים של יוסף הם בני יעקב ובוודאי חונכו בבית לצדקה ולמעשים טובים, אבל
גם הם, ככל האדם, מסוגלים לעשות מעשים חמורים מאד. מעשים שברבות הימים, במצרים, הם
עתידים להתחרט עליהם ולומר "אבל אשמים אנחנו, על אחינו אשר ראינו צרת נפשו
בהתחננו אלינו ולא שמענו. על כן באה אלינו הצרה הזאת."
ההבחנה שאנחנו רגילים לעשות
בין מי שנחשב משלנו, ובין האחר - הזר, האויב - מקבל פרופורציה אחרת
כשאנו חושבים שאלו ואלו הם בשר ודם, ומסוגלים למעשי חסד כמו גם למעשים קשים
ואכזריים. מצד אחד, האויב של אתמול יכול להפוך לידיד של מחר. מצד שני, אחים שאינם
עושים מאמץ מודע לגשר על ההבדלים ביניהם ולשמור על האחדות, עלולים להתדרדר לשנאה
ולמלחמת אחים, שהיא הקשה שבמלחמות.
אפשר להצביע על עוד דמיון בין
שני סיפורי החיים, של יעקב ושל יוסף. גם יעקב וגם יוסף נחנו בכישרון לצאת ממאבקים
כשידם על העליונה, מבלי לפגוע בצד השני ולדכא אותו. יעקב שומע שעשו הולך לקראתו
בראש צבא של ארבע מאות איש. במקום לגייס צבא דומה ולצאת למלחמה, הוא מעדיף לשלוח
לו מתנות ושליחים ולהפוך את ליבו לטוב, עד כי בפגישה ביניהם עשו רץ לקראתו, מחבק
אותו ובוכה.
יוסף, שנים רבות לאחר מכירתו,
פוגש את אחיו כשהוא המשנה למלך מצרים. הוא יכול עתה להיפרע מהם ולהעניש אותם קשות,
אבל הוא מעדיף רק להפחיד אותם ואינו עושה שום צעד בלתי הפיך. לכן כשהוא מגלה להם
בסופו של דבר את זהותו, לא נותרת טינה ביניהם.
ממלכת החשמונאים
ימי חנוכה הבאים עלינו לטובה
הם הזדמנות להיזכר בהיסטוריה של ממלכת החשמונאים. ההיסטוריוגרפיה הישראלית
החילונית, הבליטה בחג החנוכה בעיקר את מלחמות המכבים ואת גבורתם. שירי החנוכה
מדברים על "גבורת המכבים", קובעים כי "נס לא קרה לנו" וכי
"ביוונים נלחמנו, ולנו הניצחון". זאת בניגוד לגישה המסורתית המובעת
בתפילת "על הנסים", שלפיה ההצלחה והניצחון הם מעשי האל ולא מעשי העם
ומנהיגיו: "ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם... מסרת גיבורים ביד חלשים,
רבים ביד מעטים... וזדים ביד עוסקי תורתך."
ליהודים, לפי תפילה זו, היה
תפקיד פסיבי במלחמה ובניצחון. תפקידם התבטא בעיקר בטיהור המקדש ובתפילות שבח
והודיה לאלוקים: "ואחר כך באו בניך לדביר ביתך, ופינו את היכלך וטיהרו את
מקדשך... וקבעו שמונת ימי חנוכה אלה, להודות ולהלל לשמך הגדול והקדוש..."
מלחמות החשמונאים
וניצחונותיהם הן עובדה היסטורית. ואולם כדאי לזכור עובדה היסטורית נוספת: מדינת
החשמונאים הייתה זירה של מאבקים בלתי פוסקים בתוך העם היהודי. היו מאבקים בין
כיתות שונות: פרושים, צדוקים, איסיים ועוד, היו מאבקים בין השליט החשמונאי
לסנהדרין, והיו מאבקים בתוך המשפחה החשמונאית. חלק מהמאבקים הללו, למשל מרד
הפרושים בינאי, היו עקובים מדם. ובסופו של דבר, מלחמת אחים היא שגרמה לאובדן
העצמאות של ממלכת החשמונאים. לאחר מות המלכה שלומציון אלמנתו של המלך ינאי,
התחוללה מלחמה על השלטון בין שני בניהם: הורקנוס הבכור ואריסטובולוס הצעיר. תוך
כדי כך השתלט המצביא הרומאי פומפיוס על מדינת החשמונאים, קרע ממנה חלקים ניכרים,
והפך אותה לחלק מהאימפריה הרומית. בשנת 63 לפנה"ס נכבש הר הבית ופומפיוס נכנס
לקודש הקודשים.
יתכן מאד שההשתלטות הרומית
הייתה מתרחשת בכל מקרה - כל ארצות הים התיכון נבלעו בהדרגה באימפריה הרומית, מרצון
או מאונס. ואולם אלמלא מלחמת האחים, יתכן שההצטרפות לאימפריה הרומית הייתה נעשית
בתנאים יותר טובים, תוך שמירה על גבולות המדינה החשמונאית ועל חופש הפולחן בה.
ויתכן, מי יודע, שכך היה נמנע המרד הגדול וחורבן הבית שבא בעקבותיו.
החוט המקשר בין תולדות יעקב
ויוסף ותולדות ממלכת החשמונאים, הוא גם הלקח שאנו יכולים ללמוד מפרשיות אלה: כמה
גדול הוא כוחה של האחדות וכמה הרסנית יכולה להיות מחלוקת הגורמת לקרע ולמלחמת
אחים, ומונעת ניצול הזדמנויות היסטוריות בלתי חוזרות.
יורם קירש הוא פרופסור לפיסיקה
באוניברסיטה הפתוחה, וחבר במועצת "נאמני תורה ועבודה", הפועלת נגד
תהליכי הקצנה והתחרדות בציבור הציוני דתי. ספרו של יורם קירש "מהפכות בהלכה" יצא לא מכבר לאור בהוצאת
ספריית מעריב.
אכן להיות שקדם לומר בפרשה הקודמת
והודיע כי עשו אחיו ירש את הר שעיר מכח זכות אביו, חל על הכתוב להודיע ירושת
יעקב, ואמר:" וישב יעקב בארץ מגורי אביו". נתכוין להודיע מדת טובו,
שלא התנהג בארץ אלא בגרות, הגם שראה
שעשו ירש ירושתו. והאדון דקדק לומר אליו שנתן לו בייחוד את הארץ, וכמו שפירשתי
בפרשה הקודמת, בפסוק: "לך
אתננה" (בראשית
ל"ה, י"ב). אף על פי כן לא עשה בו רושם, והיה מתגורר בגרות
כמו שהיה אביו, בארץ כנען. פירוש, שהיה מתנהג בה כארץ לא לו,
אלא ארץ כנען. או יאמר: הגם שהיא ארץ כנען הניתנת לו מורשה, אף על פי כן היה
גר בה, עד שנתגלגלו הדברים על-ידי תולדות יוסף, והוא אומרו:"
אלה תולדות יעקב יוסף וגו'".ונמכר למצרים, וירדו אבותינו מצרים, והעלה אותם המבטיח
לקיים הבטחתו אל הארץ, וירשו נחלתם.
(אור החיים
לרבי חיים בן עטר, בראשית פרק לז, פסוק א)
קוראים מגיבים (תגובה נוספת למכתבו
של דב מאיר - גיליון פ' תולדות)
קשה להישאר אדיש לנוכח מכתבו של דב
מאיר (גיליון פרשת תולדות). המכתב ממש מקומם.
בתחילת מכתבו מדבר מר מאיר על הרפורמה
שהתחילה רק ככרסום קל ב- 13 העיקרים של היהדות שניסח הרמב"ם. ההשקפות
הגזעניות, שאותן לא מתבייש הכותב להציג (ובאמת, חייבים להודות לו על כנותו),
מתחילות "כמובן במסגרת חוקי התורה האוסרים רציחה ואפליה מסחרית
וכיו"ב" (ציטוט מדברי ד"מ), כרסום קל, כביכול, אך סופן מי ישורנו.
בל נשכח שתורת הגזע החלה את דרכה כתורה מדעית (ואולי נכון יותר פסבדו-מדעית) שלא
דגלה ברצחנות כלל וכלל, ו"לבסוף הועלתה…
ע"י היטלר וחבריו לרמת השקפת-עולם ודת והיתה היסוד לזוועותיו של המשטר
הנאצי" (ציטוט מהאנציקלופדיה העברית ערך "גזע", כרך י' עמ' 576.
סוף הערך נכתב ע"י י' לייבוביץ. מומלץ בחום לקרוא את כל דבריו).
ההסברים הגזעניים שנותן הכותב למצוות
מסוימות בתורה מקוממים ביותר. הם נראים כלקוחים ישירות מתוך דפי פרשת השבוע
"דרכה של תורה" של תנועת "כהנא חי". הסברים אלה הם הם הזרים
לתורת ישראל (ולא הגזענות היא הזרה לה, כפי שסובר ד"מ). האיסור לביאתם
בקהל של עמון ומואב מנומק בתורה "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך
בצאתכם ממצרים וכו'", ומצוות מחיית עמלק מנומקת "אשר קרך בדרך
וגו'". כלפי מצרים נצטווינו: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו",
וכלפי אדום: "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא"! גם מצוות השמדת שבעת
העממים אינה אלא נגזרת של מצוות איבוד עבודה זרה בכלל, וכך גם מנמקת התורה את
איסור החיתון עם הגויים. אף איסורי ממזר, בן חלוצה וכיו"ב מקורם בהפרת צווי
התורה ואין להם שום עניין עם השבחת גזע. הגדיל לעשות ד"מ בציטוט השיר הנאה
"ענבי הגפן בענבי הגפן", שבמקורו נאמר בתלמוד על בני תלמידי חכמים
המשתדכים אלו לאלו, ושוב אין כאן כל עניין של השבחת גזע. האם בדיקות מוקדמות
למניעת הסבל האנושי הכרוך במחלות גנטיות להשבחת הגזע ייחשבו?! אתמהה. גם מצינו
בגמרא הסבר לעובדה שלעתים אין בניהם של תלמידי חכמים נעשים תלמידי חכמים בעצמם - ללמדך שאין התורה ירושה, דהיינו התורה איננה תכונה גנטית שתעבור
בירושה, ואם כן אין לנו שום ערובה להשבחת הגזע, ותורה אינה נקנית אלא ע"י מי
שעמל בה בלבד! לכן גם גרים שיסתפחו לישראל ויקיימו את כל התורה כולה, עלולים בכל
אופן לזהם את הגזע, אליבא דמר מאיר.
התפישה המוצגת לפנינו (של ד"מ)
נראית כלקוחה מכתב פלסתר אנטישמי נגד היהדות. תפישה זו, לעניות דעתי, אינה אלא
חילול השם וחירוף וגידוף כלפי שמיא. זו בוודאי איננה תורת אמת, ואולי היא
היא הראויה להיקרא פופוליטיקה.
ועתה נחזור לנקודה שבגללה התעורר
הוויכוח כולו - עניין "צלם האלוהים".
מאמרו המפורסם של ר' עקיבא במסכת אבות על עניין זה מחולק לשניים. ברישא שלו נאמר:
"חביב אדם שנברא בצלם וכו'", ובסיפא שלו אומר ר' עקיבא:
"חביבין ישראל שנקראו בנים למקום וגו'". ודוק: אם הסיפא של המאמר
מדברת בישראל, הרי שבהכרח הרישא מדברת באדם בכלל, היינו במין האנושי
כולו (אחרת אין להבין את שינוי הלשון מ"אדם" ל"ישראל").
ומי לנו כר' עקיבא אילן גדול שבו מן הראוי להיתלות!
אליעזר כמון
ירושלים