וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו

 וַיֹּאמֶר: הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד,

וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. (בראשית פרק לז, ט)

 

 

יחס האיבה התחיל בקנאה, ועליה נתווספה שנאה; הם (האחים) שנאו אותו, שכן מתוך חלומותיו דימו להכיר את מחשבותיו ותכניותיו; אך טרם יראו ממנו, שכן לא האמינו בהגשמתם. אך מששמעו את חלומו האחרון- שייעד לו הוד מלכות עליון עלי אדמות, לא רק מעלת שררה בחוג משפחתומשראו היאך אביהם תפש את הדבר, היאך לא ראה בו חלום גרידא, אלא שמר את הדברים בלבו, וצפה להגשמתם: - אז חזרה הקנאה להתעורר בשנאה ("המקנא" רואה סכנה באחר לדרישותיו הצודקות), ומיד אחר כך: וילכו אחיוותן דעתך על האתנחתאהם הלכו ונסתלקו! הדבר חדר למעמקי הכרתם, כי יוסף עלול לקפח את זכויותיהם, ומשום כך נסתלקו והלכו. ואכן, הרחיקו מאד. שכם רחוקה מחברון כ-85 ק"מ. נוסף על כך, נקוד על "את" במלים לרעות את הצאן, כדי לרמוז: נראו כרועים את הצאן, אך בעצם "רעו את עצמם" (בראשית רבה פד, יב). הם ביקשו לשמור על עצמאותם, שראו אותה מקופחת על-ידי דעתו של יעקב על מעמדו של יוסף לעתיד... ואכן, היתה סכנה נשקפת לעתידם, אם מעמדו של יוסף עתיד להיות כפי שראו אותו בעיני רוחם, הן טרם עבר זמן רב משנוסדה המלכות על-ידי נמרוד. בני דודיהם בשעיר-אדום, כב רהיו משועבדים לאלופים ומלכים. בניגוד למלכות זו המשפילה את כבוד האדם, והופכת אותו ללבֵנה לבניין תאוות הכבוד של יחיד, הרי בניגוד אליה על משפחת אברהם לייסד חברה אנושית, בה יבואו לידי ביטוי אצילות אנושית וכבוד אנושי על יוסוד החופש והשוויון; בה ישלוט על כולם בשווה רק התפקיד המשותףלשמור "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" - : מה יהא על עתידם ועתיד האנושות כולה, אם גם הם ייאסרו באזיקי תאוות הכבוד של יחיד?

 (הרש"ר הירש לז, יא-יב)

 

 

 

"הכר נא" על האתגר של פרשת "וישב"

גילי זיוון

בפתח פרשת "וישב" אנו קוראים על הטרגדיה של משפחת יעקב אבינו. על אפליה בין אחים, על שנאה, קנאה, תוכנית לרצח, מכירת יוסף לישמעאלים ומכאן הולכים ומסתעפים קורותיו של יוסף במצרים בבית סריס פרעה ובבית האסורים.

באמצעה של הפרשה כשאנו בשיאו של המתח הסיפורי, כשכל דאגתנו נתונה ליוסף אשר זה עתה נמכר כעבד ל"פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים" קוטע הכתוב את רצף הסיפור ואנו נאלצים לנטוש את יוסף בארץ זרה ולעבור לסיפורו של יהודה בכנען. מה פשר מבנה זה של הדברים?

הצעות שונות הוצעו לפתרון חידת המבנה של פרשתנו, אך אני מבקשת להתמקד בפתרון אחד אשר זורק אור לא רק על פרשת "וישב" אלא על סיפורי בראשית כולם.

אפשר להשקיף על פרשתנו כפרשה שעיסוקה הוא תקשורת בין אישית ואפשרותו של דיאלוג בין בני-אדם. כל השתלשלות העניינים בראשיתה של הפרשה ועלילות יוסף בהמשך הספר מצביעים על טרגדיה קשה של העדר תקשורת. גיבורי הסיפורים הללו אינם מסוגלים לקיים דיאלוג של אמת עם הזולת העומד לפניהם. הם לא קשובים לקולו ולצרכיו של ה"אחר" - הם קשובים רק לקולם שלהם.

אכן יש אמירות רבות בסיפור, מילים ומשפטים, אלא שאלו אינם מצליחים לחדור אל הזולת, כי הדובר או הדוברים אינם רואים אותו, את מצוקותיו, את פחדיו ורגישותו. לעיתים, כמו שאראה בהמשך, לא רק שהמילים אינן מגיעות אל ה"אחר", אלא הן אפילו יוצרות ניכור וריחוק, ויש והמילים יוצרות מציאות של כאב ואובדן, של אבל ושברון לב.

פרשתנו נפתחת בתיאור יוסף המתרועע עם בני השפחות ומביא את "דבתם רעה אל אביהם". הוא לא מדבר אל אחיו אלא מדבר על אחיו. הוא שם עצמו בתפקיד המקטרג על אחיו. יעקב אביו, מצידו מעצים את האיבה שמתחילה לרחוש בין בניו בהכתרת הבן האהוב בכותונת הפסים המלכותית.¹ הוא לא חש במרירותם של אלו אשר דבתם מובאת אליו ולא קשוב לרחשי הקנאה בין בניו. הוא מכונס בתוך עצמו, אפשר ובשל געגועיו לרחל, אשתו האהובה, הוא מעתיק את אהבתו ליוסף בנה. הנתק הולך וגדל עד כדי כך שאין יותר תקשורת בין האחים ליוסף, יש רק שנאה ההולכת ומתעצמת: "וישנאו אותו ולא יכלו דברו שלום".

ויוסף, באגוצנטריות המאפיינת אותו ובאהבתו העצמית, אוטם ליבו מלחוש בקנאתם הצורבת של אחיו, ובחוסר טאקט מבהיל מספר את חלומות הגדולה שלו, והם "ויוספו עוד שנא אתו".

כמעט ניתן לראות את התמונה שמצייר המקרא: הם מתרחקים ממנו בראותם אותו קרב אליהם, והואללא כל רגישות רץ אחריהם וקורא: "שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי...". הוא אטום לקשיים שלהם, מבקש שישמעו אותו ולא שומע את זעקת קינאתם. ובהמשך לאחר סיפור חלום האלומות, גם כאשר הם מבטאים מפורשות את קנאתם ותסכולם מהתנשאותו באומרם: "המלך תמלך עלינו אם משל תמשל בנו"? הוא איננו מקשיב לקולם. אינו חש בשנאתם המחזקת והולכת בשל "חלומותיו" ו"דבריו" והוא גודש את הסאה ומספר להם חלום נוסף שכולו התנשאות ואפליה.

יעקב, מתעלם מאותות הסכנה ושולח את יוסף ל"גוב האריות", לאחיו הרועים בשכם.

בסצנה זו כבר אין דיבורים בין האחים ליוסף. הם מדברים בניהם על "בעל החלמות הלזה", הם מטכסים עצה בינם לבין עצמם: "לכו ונהרגהו ונשליכנו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלומתיו". אין יותר דיבור בין אחים.

אין יותר הקשבה, כפי שיעידו האחים על עצמם בזמן אחר ברגע של חשבון נפש: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" (בר', מב', כא). צעקותיו נשארות תלויות להן על שפת הבור. אין קשר בין יוסף לאחיו, הוא זר להם ומנוכר.

אך שיאו של הניכור ביחסם אל אביהם. הם שולחים את כותונת הפסים מושא קנאתם טבולה בדם, ובהבל פיהם גוזרים על אביהם "ימים רבים" של אבלות, כאב ובכי. המילים אינן משמשות בסוף פרק לז' ליצירת קשר ודיאלוג, הן נועדו ליצור ניכור וכאב. הן מבקשות ליצור מציאות הרסנית עבור יעקב, האב שלא הקשיב לבניו אלא הקשיב רק לכאביו וגעגועיו שלו.

אכן "חיה רעה אכלתהו". חיית הקנאה והעלבון הבוערת בקרב האחים הרגה את יוסף. יוסף מת. ידיעתנו כקוראים על התרמית אינה מקלה מעל אבלו הכבד של יעקב. המציאות המדומה שנוצרה בכוח מילותיהם הקשות של האחים היא מציאות קיומו של יעקב.

הסיפור הראשון בו מתרחש המהפך הוא סיפור תמר ויהודה. אכן ראשיתו של הסיפור ממשיכה את הטרגדיה של העדר הדיאלוג, בה נפתחה פרשתנו. גיבורי הסיפור אינם משוחחים ביניהם, אינם מישירים מבט אל האחר (ובמקרה שלנו "האחרת") ואינם רואים אלא את עצמם. יהודה איננו מסוגל להבין את בדידותה ואכזבתה של תמר הנשארת "נשואה נצחית למתים" ואיננה יכולה להקים לה משפחה אמיתית, ולזכות לחבק את ילדהּ. היא יושבת בבגדי אלמנותה עד אשר "ירבו הימים"... היא רואה "כי גדל שלה והיא לא נתנה לו לאשה". שכחו אותה בבית. כך, מסתבר, היא אמורה לסיים את חייה כמצבה חיה. לא נותר לה אלא הפתרון היצירתי והנועז להשיג את זרעו של יהודה, שהתאלמן גם הוא בינתיים, בהתחפשה לזונה.

שוב אנו נתקלים בציפיות שונות מהגבר והאשה, ליהודה, ראש המשפחה, אין בעיה למלא את צרכיו המיניים עם "הקדשה", אך היא - כשמתגלה כי "זנתה ... וגם הנה הרה לזנונים" מיד מצווה יהודה "הוציאוה ותשרף".

אלא שכאן קורה המהפך. בעקבות הצגת הערבון: "הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה" ומכיר יהודה לא רק את החפצים המעידים על זהותו אלא גם את טעותו, ככתוב: "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני".

הערבון מעביר אותנו לראשונה מעולם של ניכור לעולם בו היחיד מכיר בזולתו, כסובייקט בעל עולם רגשי משלו, בעל רצונות, מצוקות ופחדים משלו.

הכרה מסוג זה יוצרת ערבות, אכפתיות מהזולת.

יהודה למד היטב את השיעור שביקשה תמר ללמדו ולכן בפרשת "ויגש" יהיה הוא זה אשר יצליח להביא את השליט על ארץ מצרים לחשיפת זהותו האמיתית, ולהיכרות מחודשת עם אחיו. רק יהודה שלמד על בשרו את היכולת להתחבר אל האחר, להרגיש אותו ולהקשיב לו, היה יכול להביא את תחושות יעקב העוצמה כזו שתוציא את יוסף ממשחק ההתנכרות אל הגילוי המחודש של אביו ואחיו. יוסף מגיב בגילוי וחשיפה עצמיים לדבריו של יהודה. האחים שבראשית פרשתנו היו מנוכרים לאחיהם "ולא יכלו דברו שלום" ועוד יותר מכך ליעקב אביהם, עד כדי כך שיכלו להוריד את שיבתו ביגון שאולה בעזרת כותונת הפסים האהובה המשוחה בדם, נחשפים עתה למערך רגשות והיכרויות חדשות.

הם שאמרו לאביהם "הכר נא, הכתנת בנך היא אם לא" מכירים מחדש את סיפורם.

יעקב, שנאמר עליו כי הכיר את הכתנת "ויכירה ויאמר כתנת בני חיה רעה אכלתהו"לומד עתה להכיר מחדש את יוסף בנו ואת שאר בניו.

בלב פרשת "וישב", באמצע סיפורי יוסף במצרים, עוצרת פרשתנו את מרוצת הסיפור ופותחת סוגריים חשובים ביותר: סיפור יהודה ותמר. כי אילולא ירד יהודה "מאת אחיו", ואילו לא לקח לו לאשה את בת שוע, ואילו לא נולדו לו ממנה שלושה בנים, ואילו לא השיא את ער בכורו לתמר, וזה לא מת, ולא עשה אונן מה שעשה ומת, ולא התעלם יהודה מאלמנותה של תמר במניעת בנו שלה ממנהלא היה יהודה לומד את הלקח החשוב ביותר של סיפורנו: אין קיום למשפחה ואין קיום לחברה בלי כינון יחסים של הקשבה לזולת והכרה בו, בלי ערבות לחייו של ה"אחר".

בפרק לח' בספר בראשית יהודה למד מהי ערבות ומהי אחריות על ייסורי הזולת.

ולכן, רק הוא יהיה זה שיוכל בעתיד לשכנע את יעקב לרדת שוב מצרימה לשבור אוכל מפני הרעב. ראובן, בניגוד ליהודה לא למד את הלקח והצעתו: "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך" נתקלת בסירוב מצד יעקב. ראובן לא השכיל לפרוץ מעולמו אל עולם האב ולא הבין כי הבטחתו לזרוע מוות נוסף במשפחה אין בה בכדי ליצור אמון בו.

רק ראובן יהיה זה שיצליח באותו מפגש מרגש בפרק מד' בין יוסף לאחיו לומר בפה מלא: "כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו וחטאתי לאבי כל הימים".

פרשת "וישב" ואולי ספר בראשית כולו, מלמדים אותנו על נחיצותו של דיאלוג אמת בחיינו, על כוחן האדיר של המילים כהורסות וכוחן האדיר של המילים כמרפאות וכמגשרות.²

1. ראו שמואל ב' פרק יג', פס' יט. תגובת תמר לאסון שהמיט עליה אחיה אמנון, מציין המקרא כי היא קורעת את כותונת הפסים לה זכו בנות המלך הבתולות.

2. ראשיתו של רעיון זה בשיעור מופלא ששמעתי מפי ד"ר שמואל ויגודה במסגרת שיעורי פרשת השבוע ב"מרכז יעקב הרצוג" בעין צורים, בתוכנית "לקראת שבת", ועל כך תודותיי הרבות לו! על עיבודו של הרעיון לפרשת "וישב" ועל שאר התוספות  שהוספתי למרקחת - האחריות הבלעדית - שלי.

דר' גילי זיוון, חברת קיבוץ סעד, מנהלת את מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהודת (בשבתון השנה)

 

 

"מה בצע": שיקולים פרגמטיים לעומת שיקולים מוסריים

רבי מאיר אומר: לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר: (בראשית ל"ז) 'ויאמר יהודה אל אחיו: מה בצע כי נהרוג את אחינו' וכל המברך את יהודה, הרי זה מנאץ ועל זה נאמר 'ובוצע ברך, נאץ ה''.

(בבלי, סנהדרין ו, ע"ב)

 

'כנגד יהודה': שהיה לו לומר נחזירנו לאבינו, אחרי שהיו דבריו נשמעין לאחיו.

(רש"י סנהדרין דף ו, ע"ב)

 

'מה בצע': כל המברך יהודה הרי זה מנאץ, לפי שהציל יוסף בלשון 'מה בצע', דמשמע הא אם יש בצע, נהרגנו, ועל זה נאמר 'ובוצע ברך נאץ ה''.

(חזקוני בראשית לז , כו)

 

"בוצע בירך, ניאץ ה": מעשה פולחני-דתי ההופך לקללה ולחילול ה'

כשיוסף נשתלח מאביו לילך אצל אחיו, כיון שראו אותו, חשבו עליו להרגו, שנאמר 'ויאמרו איש אל אחיו... ועתה לכו ונהרגהו...' (בראשית ל"ז, י"ט) והם עומדים ומשליכין אותו לבור ואומרים נאכל ונשתה, ואח"כ אנו מושכים אותו ומעלים והורגים אותו. אכלו ושתו, באו לברך, אמר להם יהודה: באים להרוג, ומברכים להקב"ה?! אין אנו אלא מנאצים.

מהו 'מה בצע כי נהרוג את אחינו' (שם שם, כ"ו)? אמר להם יהודה: 'בוצע בירך ניאץ ה'' (תהלים י' ג') אלא: 'לכו ונמכרנו לישמעאלים' (בראשית ל"ז, כ"ז).

(פסיקתא רבתי פרשה י)

 

טעמי המקראתרתי משמע"

'וימאן ויאמר הן אדוני'... והטעם שבמילת 'וימָאֵן' מורה על אסור הדבר ועל היותו נמנע אצלו ממאן בו בתכלית המיאון, שהרי מתוך הטעמים שבתורה אנו מבינים מה שלא נכתב בה, כענין התנועות שבאדם שמתוכם נדע כוונת לבו.

 (רבינו בחיי בראשית לט , ח)

 

...כלומר, מתוך טעמי המקרא המלווים את הפסוקים, יכולים אנו להבין מה שלא נכתב בתורה במפורש. כוונת הרב בדבריו אלה לומר, שהאדם הוא יצור בעל הבעות פנים וגיוון קול, המאפשרים לנו לגלות ולדעת משהו על מצב רוחו ומצבו הנפשי, והמימיקה (חיקוי) והג'סטיקולציה (התנועות וההעוויות) של האדם וגוון דיבורו, מסייעים לנו לדעת מה בעצם מתרחש אצלו פנימה בתודעתו...

בפרשת יוסף ואדונתו אשת פוטיפר המשדלת אותו לדבר עבירה, עומד הוא בניסיון ואיננו נשמע לה, והתורה מבטאה את התנהגותו המאופקת בביטוי "וימאן" ומבחינת טעמי המקרא, המלה "וימאן" מסומנת בטעם הנקרא שלשֶלֶת שהוא נדיר ביותר...

אין זה כלל וכלל מקרה שהמסורה הוסיפה למלה "וימאן" טעם מיוחד זה, ובאמצעותו רצתה היא להודיענו כי באותה סיטואציה, נאבק יוסף בקרבו מאבק קשה מאד, מעשה הכרוך בגבורה נפשית עצומה, כדי לעמוד בניסיון ופיתוי זה. לכן גדולה זכותו של יוסף הנקרא במסורת "יוסף הצדיק" שיצא במאבק זה מנצח, ועניין המיאון שלו איננו מיאון של מה בכך, כי אם "וימאן" בטעם שלשלת, שמבחינה ווקאלית-מוסיקלית נגינתה עולה ויורדת שלוש פעמים, כעין צפירת אזעקה המלמדת זכות על הממאן המקראי הכובש את יצרו, הלא הוא יוסף בעל החלומות.

 (י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 151)