כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר. (תהלים לו, י)

 

 

'אתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך' - אמרו ישראל: ריבונו של עולם, באורך נראה אור ואתה מצוה שנדליק לפניך נרות, א"ר יצחק לבית מלא פנסא אמר בעה"ב לעבדו הדלק לנו בתוך החצר נרות, א"ל כל הבית מלא אורה ואתה אומר שאדליק בו נרות, א"ל הדלק בשביל העבדים שיהו מאירין להם וכך הוא אומר אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, אמר הקב"ה לא שאני צריך לאור בשר ודם הזהרתי אתכם על הנרות, אלא שתדעו מה חבתכם לפני תדע שהרי כתיב ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן (שמות מ') והוא אומר שידליקו לפניו נרות אלא בשביל חבתכם אמרתי לכם, ויקחו אליך א"ל הקב"ה למשה לא שאני צריך לנר אלא ויקחו אליך בשבילך שאתה רואה להיכן אתה נכנס ויוצא, למה"ד לפקח וסומא שהיו מהלכין בדרך היה הפקח סומך את הסומא, לערב אמר הפקח לסומא צא והדלק לנו הנר, א"ל עד עכשיו אתה מנהיגני באופל ואפילו עצמי איני רואה ואתה אומר לי הדלק את הנר, הפיקח זה הקב"ה, שכתוב בו 'עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ' (זכריה ד), והסומא אלו ישראל שכתוב בהם (ישעיה נט) 'נגששה כעורים קיר וכאין עינים נגששה כשלנו בצהרים כנשף באשמנים כמתים'... אמר הקב"ה לישראל: אם תדליקו לפני נרות, אני מאיר לכם מן המאור הגדול לעתיד לבא, שנאמר (ישעיה ס) 'והיה לך ה' לאור עולם ואלהיך לתפארתך'.

(תנחומא תצוה סימן ד)

 

'כי עמך מקור חיים' - כמו מי המקור שלא יפסקו כמו שפוסקים המים המכונסים, כן חיי העולם הבא בלא הפסק, והם חיים שאין אחריהם מיתה, והאור שאין אחריו חושך, וזהו: 'באורך נראה אור'.

(רד"ק תהלים לו, י )

 

על הדיבה היוצרת

משה מאיר

מערך היחסים בין יוסף לאחיו היה סבוך, אגר כעסים ושנאה שהובילו אל התוצאה הקשה:

...וילך יוסף אחר אחיו, וימצאם בדותן. ויראו אותו מרחוק, ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו. ויאמרו איש אל אחיו: הנה בעל החלומות הלזה בא. ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו, ונראה מה יהיו חלומותיו... ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו, ויפשיטו את יוסף את כותנתו, את כתונת הפסים אשר עליו. ויקחוהו וישליכו אותו הבורה, והבור ריק אין בו מים.

שלוש סיבות יצרו את השנאה: אהבתו המפלה של האב יעקב והכותונת שנתן לו, חלומותיו של יוסף, והבאת דיבת אחיו רעה אל האב:

...יוסף בן שבע שנה היה רועה את אחיו בצאן, והוא נער את בני בלהה ואת בני זילפה נשי אביו, ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם.

הסיבה הראשונה - האפליה - איננה תלויה ביוסף, הוא לא אשם בה. הסיבה השניה - החלומות - היא תולדה של נפש גדולה השואפת לגדולות; אין מבקרים אדם על חלומותיו. הסיבה השלישית - הבאת הדיבה - נראית כהתנהגות פסולה. מהי הדיבה? המילון התנ"כי מבאר את המושג במקום אחר. משה שולח מרגלים לארץ, ומגדיר להם את משימתם:

וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה החזק הוא או רפה, המעט הוא אם רב. ומה הארץ אשר הוא יושב בה, הטובה היא אם רעה, ומה הערים אשר הוא יושב בהנה, הבמחנים אם במבצרים. ומה הארץ השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין (במדבר י"ג).

המרגלים מבצעים את המשימה, ובכל זאת מואשמים בהוצאת דיבת הארץ רעה:

ויספרו לו ויאמרו: באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת ודבש היא וזה פריה. אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד, וגם ילידי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגב, והחיתי והיבוסי והאמורי יושב בהר, והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן. ויהס כלב את העם אל משה, ויאמר עלֹה נעלה, וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. והאנשים אשר עלו עמו אמרו: לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו. ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לאמר: הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות. ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם.

מדוע מוגדר הדיווח - שהוא המשימה שהוטלה עליהם - כהוצאת דיבה? כנראה מפאת החריגות ממשימת הדיווח. לעיתים החריגה היא במילה או בהטעמה. אילו היו אומרים כי הארץ זבת חלב ודבש והעם היושב בה עז, היה זה דיווח אובייקטיבי. תוספת המילה אפס בין שני חלקי הדיווח מדגישה את הרע והופכת את הדיווח לדיבה. ההערכה כי לא נוכל לעלות אל העם חורגת מהדיווח והופכת אותו לדיבה. ההגזמה ונהי בעינינו כחגבים חורגת מהדיווח והופכת אותו לדיבה. ההתיימרות לדעת כיצד נתפשו הם בעיני יושבי הארץ - וכן היינו בעיניהם - חורגת מהדיווח ומגבולות האפשר והופכת לדיבה.

ליוסף ישנה תכונה שבאה לידי ביטוי בהבאת דיבת אחיו לאביהם. יוסף איננו מסתפק בתפקיד הדיווח ואף לא בתפקיד פותר החלומות, הוא חותר תמיד הלאה. כשהוא פותר את חלומות פרעה, הוא מוסיף תוכנית כלכלית משלו (ראו בראשית מ"א ל"ג). לאחר פתרון חלום שר המשקים, הוא מוסיף משאלה שתביא בסופו של דבר לשחרורו (ראו בראשית מ' י"ד). אולי זאת התכונה שבאה לידי ביטוי בחלומותיו שלו, המביעים ערגה לפרוץ אל מעבר לגבולותיו (בראשית ל"ז). אביו מוכיח אותו על הפריצה האבסורדית שבחלום - הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה? כשאמו כבר מתה ובשום אופן לא תוכל לבוא - אך בכל זאת שומר את הדבר. האחים שונאים את יוסף על 'חלומותיו ועל דבריו', כנראה שהיו דברים שהוסיף על עצם החלום. אולי תכונה זו באה לידי ביטוי גם בהבאת דיבת האחים, שכללה דיווח אך גם הדגשות פרשנויות והשערות.

תכונות אינן טובות או רעות, הן תכונות שאפשר להטותן לטוב או לרע. יוסף הוא בעל חלומות החורג מגבולות האפשר של המציאות. לעיתים הוא מטה תכונה זו אל הרע, ולעיתים מנצל אותה ואת היצירתיות הכרוכה בה בחתירתו אל הטוב.

 

"טעמי המקרא - תרתי משמע"

'וימאן ויאמר הן אדוני'. ...והטעם שבמילת 'וימָאֵן' מורה על אסור הדבר ועל היותו נמנע אצלו ממאן בו בתכלית המיאון, שהרי מתוך הטעמים שבתורה אנו מבינים מה שלא נכתב בה, כענין התנועות שבאדם שמתוכם נדע כוונת לבו.

(רבינו בחיי בראשית לט , ח)

 

...כלומר, מתוך טעמי המקרא המלווים את הפסוקים, יכולים אנו להבין מה שלא נכתב בתורה במפורש. כוונת הרב בדבריו אלה לומר, שהאדם הוא יצור בעל הבעות פנים וגיוון קול, המאפשרים לנו לגלות ולדעת משהו על מצב רוחו ומצבו הנפשי, והמימיקה (חיקוי) והג'סטיקולציה (התנועות וההעוויות) של האדם וגוון דיבורו, מסייעים לנו לדעת מה בעצם מתרחש אצלו פנימה בתודעתו.

בפרשת יוסף ואדונתו אשת פוטיפר המשדלת אותו לדבר עבירה, עומד הוא בניסיון ואיננו נשמע לה, והתורה מבטאה את התנהגותו המאופקת בביטוי "וימאן" ומבחינת טעמי המקרא, המלה "וימאן" מסומנת בטעם הנקרא שלשֶלֶת שהוא נדיר ביותר...

אין זה כלל וכלל מקרה שהמסורה הוסיפה למלה "וימאן" טעם מיוחד זה, ובאמצעותו רצתה היא להודיענו כי באותה סיטואציה, נאבק יוסף בקרבו מאבק קשה מאד, מעשה הכרוך בגבורה נפשית עצומה, כדי לעמוד בניסיון ופיתוי זה. לכן גדולה זכותו של יוסף הנקרא במסורת "יוסף הצדיק" שיצא במאבק זה מנצח, ועניין המיאון שלו איננו מיאון של מה בכך, כי אם "וימאן" בטעם שלשלת, שמבחינה ווקאלית-מוסיקלית נגינתה עולה ויורדת שלוש פעמים, כעין צפירת אזעקה המלמדת זכות על הממאן המקראי הכובש את יצרו, הלא הוא יוסף בעל החלומות.

 (י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 151)

 

"בוצע בירך, ניאץ ה": מעשה פולחני-דתי ההופך לקללה ולחילול ה'

כשיוסף נשתלח מאביו לילך אצל אחיו, כיון שראו אותו, חשבו עליו להרגו, שנאמר 'ויאמרו איש אל אחיו ...ועתה לכו ונהרגהו...' (בראשית ל"ז, י"ט) והם עומדים ומשליכין אותו לבור ואומרים נאכל ונשתה, ואח"כ אנו מושכים אותו ומעלים והורגים אותו. אכלו ושתו, באו לברך, אמר להם יהודה: באים להרוג, ומברכים להקב"ה?! אין אנו אלא מנאצים.

מהו 'מה בצע כי נהרוג את אחינו' (שם שם, כ"ו)? אמר להם יהודה: 'בוצע בירך ניאץ ה'' (תהלים י' ג') אלא: 'לכו ונמכרנו לישמעאלים' (בראשית ל"ז, כ"ז).

(פסיקתא רבתי פרשה י)

 

"מה בצע": שיקולים פרגמטיים לעומת שיקולים מוסריים

רבי מאיר אומר: לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר: (בראשית ל"ז) 'ויאמר יהודה אל אחיו: מה בצע כי נהרוג את אחינו' וכל המברך את יהודה, הרי זה מנאץ ועל זה נאמר 'ובוצע ברך, נאץ ה''.

(בבלי, סנהדרין ו, ע"ב)

 

'כנגד יהודה': שהיה לו לומר נחזירנו לאבינו, אחרי שהיו דבריו נשמעין לאחיו. (רש"י, סנהדרין ו, ע"ב) 'מה בצע': כל המברך יהודה הרי זה מנאץ, לפי שהציל יוסף בלשון 'מה בצע', דמשמע הא אם יש בצע, נהרגנו, ועל זה נאמר 'ובוצע ברך נאץ ה''.

(חזקוני בראשית לז , כו)

 

סדרי עדיפויות ערכיים בהלכה

א. גדול השלום...

אמר רבא, פשיטא לי: נר ביתו ונר חנוכה - נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו. נר ביתו וקידוש היום - נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו. בעי רבא: נר חנוכה וקידוש היום מהו? קידוש היום עדיף - דתדיר, או דילמא: נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא? בתר דאבעיא הדר פשטה: נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא.

(בבלי שבת כג ע"ב)

 

היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה, או נר ביתו וקידוש היום, נר ביתו קודם משום שלום ביתו, שהרי השם הנמחק לעשות שלום בין איש לאשתו, גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר (משלי ג') דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.

(רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה ד , יד)

 

אמר רבי שמעון בן יוחאי: גדול השלום שכל הברכות כלולות בו (תהלים כט) 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום'.

חזקיה אמר תרתי (שנים) חזקיה אמר: גדול שלום, שכל המצות כתיב בהו (שמות כג) 'כי תראה', 'כי תפגע' (דברים כב) 'כי יקרא' - אם באת מצוה לידך אתה זקוק לעשותה, ואם לאו, אי אתה זקוק לעשותה; ברם הכא (תהלים לד) 'בקש שלום ורדפהו' - 'בקשהו' - למקומך, 'ורדפהו' - למקום אחר. חזקיה אמר חורי (דבר אחר): גדול השלום שבכל המסעות כתיב (במדבר לג) 'ויסעו ויחנו' - נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, כיון שבאו כולם לפני הר סיני נעשו כולם חנייה אחת, הדא דכתיב (שמות יט) 'ויחן שם ישראל' 'ויחנו' שם בני ישראל אין כתיב כאן, אלא 'ויחן שם ישראל'- אמר הקב"ה: הרי שעה שאני נותן תורה לבני.

בר קפרא אמר: גדול שלום, שדיברו הכתובים דברי בדאות בתורה בשביל להטיל שלום בין אברהם לשרה הה"ד (בראשית יח) 'אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדני זקן' אבל לאברהם לא אמר כן אלא 'ואני זקנתי'; ...בר קפרא אמר חורי (דבר אחר): גדול שלום, מה אם העליונים שאין להם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות ולא מצות וריבות ולא מחלוקת ולא עין רעה צריכין שלום, הה"ד (איוב כה) 'עושה שלום במרומיו', התחתונים שיש בהם כל המדות הללו על אחת כמה וכמה.

...אמר רבי יוסי הגלילי: גדול שלום שאפילו בשעת מלחמה אין פותחין אלא בשלום, הה"ד (דברים כ) 'כי תקרב אל עיר... וקראת אליה לשלום'.

 א"ר יודן ב"ר יוסי: גדול שלום, ששמו של הקב"ה נקרא שלום הה"ד (שופטים ו) 'ויקרא לו ה' שלום' א"ר תנחום בר יודן: מכאן שאסור לו לאדם לשאול בשלום חבירו במקום מטונף.

תני ר' ישמעאל: גדול שלום ששם הגדול שנכתב בקדושה אמר הקב"ה: ימחה במים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו.

(ויקרא רבה פרשה ט, ט)

 

ב. גדול כבוד הבריות...

בעי רבא: מקרא מגילה ומת מצוה הי מינייהו (איזה מהם) עדיף? מקרא מגילה עדיף משום פרסומי ניסא, או דלמא מת מצוה עדיף - משום כבוד הבריות?

בתר דבעיא הדר פשטה (אחר ששאל רבא את השאלה, פתר אותה): מת מצוה עדיף, דאמר מר: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה.

(בבלי מגילה ג ע"ב)

 

קריאת המגילה בזמנה מצות עשה מדברי סופרים, והדברים ידועים שהיא תקנת נביאים, והכל חייבים בקריאתה; אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים, ומחנכין את הקטנים לקרותה, ואפילו כהנים בעבודתן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה, וכן מבטלים תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר לשאר מצות של תורה, שכולן נדחין מפני מקרא מגילה, ואין לך דבר שנדחה מקרא מגילה מפניו חוץ ממת מצוה שאין לו קוברין, שהפוגע בו קוברו תחלה ואחר כך קורא.

(רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה א, א)