וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא: וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו

 וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. (בראשית יח, ב)

 

 

מי רואה אנשים ומי רואה מלאכים?

אתה תמצא נביאים רואים את המלאכים בדמות אדם: 'והנה שלושה אנשים' (בראשית יח, ב), ויש מהם הרואים את המלאכים בדמות אדם המעורר אימה וחרדה. הוא אומר: 'ומראהו ככמראה האלהים נורא מאד (שופטים י"ג, ו) ויש מהם הרואים אותו בדמות אש: 'וירא מלאך ה' אליו בלבת אש [מתוך הסנה]' (שמות ג, ב). נאמר שם: אברהם שהיה כחו יפה,נדמה לו כדמות אנשים, לוט שהיה כחו רע, נדמו לו כדמות מלאכים.

( רמב"ם: "מורה הנבוכים" חלק ב, פרק ו' בתרגום מיכאל שוורץ)

 

וכבר היו רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק מסובים בבית משתה בנו של רבן גמליאל, מזג רבן גמליאל את הכוס לרבי אליעזר ולא רצה לטלו.

נטלו רבי יהושע.

אמר לו רבי אליעזר: מה זה יהושע? בדין שאנו מסובים וגמליאל ברבי עומד ומשמשנו?!

אמר לו רבי יהושע: הנח לו וישמש; אברהם גדול העולם שימש מלאכי שרת וכסבור שהם ערביים עובדי עבודה זרה, שנאמר (בראשית יח ב) 'וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים' - והלא דברים קל וחומר, ומה אברהם גדול העולם שימש מלאכי שרת וכסבור שהם ערביים עובדי עבודה זרה, גמליאל ברבי לא ישמשנו?!

אמר להם רבי צדוק: הנחתם כבוד מקום ואתם עסוקים בכבוד בשר ודם, אם מי שאמר והיה העולם משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומגדל צמחים ועורך שולחן לכל אחד ואחד, גמליאל ברבי לא ישמשנו?!

(ספרי דברים פיסקא לח ד"ה לא כארץ)

 

 

"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר!"

דניאל רורליך

את הדרשה הזאת הקדשתי לזכר אשתי אהובתי בבט. ואמנם היא קשורה לה הרבה מעבר להקדשה. ידעתי שבבט כתבה, לתואר שני, תיזה על התמודדות המדרשים עם העקידה, אך לא קראתי את התיזה ואף לא ידעתי היכן היא. לקראת שנתיים לפטירת בבט, חיפשתי את התיזה ומצאתי אותה. בצרפתית חיננית, מדייקת וקולעת כתבה בבט על כתריסר שכבות של תרגומים ומדרשים מתקופת בית שני ועד למאה ה-13 וציטטה פירושים עתיקים ומודרניים נוספים. תיזה זו פתחה לי את עולם המדרשים והורישה לי את השאלה שבמוקד דרשה זו, כך שבעצם כתבתי את הדרשה בשותפות מלאה עם בבט.

העקידה הוא סיפור ניסיון שניסה ה' את אברהם ותחילתו בקריאת ה' אליו (בראשית 19:2):

וַיֹאמֶר: קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹרִיָה....

המתח שבציווי הולך ומצטבר עם כל פרט ופרט שבו, עוד לפני שמגיעים למילה הגורלית "וְהַעֲלֵהוּ" - כאילו ה' מראה לאברהם שהוא מודע לזעזוע שבציווי. רבי יוחנן, בבראשית רבה, מרחיב את הציווי לכדי שיחה בין השניים:

אמר לו: בבקשה ממך, קח נא את בנך!
אמר לו: תרין בנין אית לי [שני בנים יש לי], אי זה בן?
אמר לו: את יחידך!
אמר לו: זה יחיד לאמו, וזה יחיד לאמו!
אמר לו: אשר אהבת!
אמר לו: אית תחומין במעיא [וכי אהבתי מוגבלת לאחד מהם]?!
אמר לו: את יצחק!

היכן כבר ראינו כזאת הצטברות של מתח בתוך ציווי? הלא בפרשת "לך לך" היא (בראשית 12:1), ולפי פירוש רבי יוחנן שם:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

לֶךְ לְךָ, זו אפרכיה [מחוז] שלך.
וּמִמּוֹלַדְתְּךָ, זו שכונתך.
מִבֵּית אָבִיךָ, זו בית אביך.
אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.
ולמה לא גילה לו מיד?
כדי לחבבה בעיניו, וליתן לו שכר על כל דיבור ודיבור, ועל כל פסיעה ופסיעה.

בין ציווי "לך לך" אחד למשנהו, הקבלה וגם השלמה: הציווי הראשון בא באירוע הראשון - והציווי האחרון בא באירוע האחרון - בהם התגלה ה' אל אברהם.

בפרקי דרבי אליעזר (המאה התשיעית או עשירית) שני האירועים נחשבים כניסיון הראשון והאחרון בתוך עשרת הניסיונות שבהם ניסה ה' את אברהם. אך גם ניגוד תהומי בין שני הציוויים: בציווי הראשון מבטיח ה' לאברהם "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" ואילו הציווי האחרון שולל את כל ההבטחה הזאת.

על ניגוד זה כתב ישעיהו ליבוביץ¹ ז"ל כי כבר בפרשת "לך לך" נאמר על אברהם (בראשית 15:6) שהוא "הֶאֱמִן בַּה'", ואם כך, מה משמע דבר ה' אל אברהם בעקידה "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה" (22:12)? תשובתו היא שעל אף שנודע כי אברהם "הֶאֱמִן בַּה'", לא נאמר דבר על מהותה של אמונה זו; הרי גם על אבותינו עושי העגל נאמר (שמות 14:31) "וַיַאֲמִנוּ בַּה'". לכן באה פרשת "וירא" עם סיפור העקידה "ומפרשת לנו במה התבטאה אמונתו של אבינו הראשון." סיכומו של ליבוביץ: "הניסיון הגדול של האמונה הדתית הוא, האם בכלל מסוגל אדם להאמין בה' מבחינת אלוהותו, ולא מבחינת היותו האלוהים למען האדם, ופרשת העקידה מורה לנו כי מה שנותר לאברהם לאחר צו זה היא אך ורק עבודת-ה' הטהורה, שאינה קשורה בשום הבטחה או שכר, ואין בה כל הנחות בדבר דרכי השגחת אלוהים בעולם, וזוהי האמונה במשמעותה העמוקה ביותר."

פעם שמעתי את ליבוביץ מזכיר אישה פקחית מאד אשר ביקרה אצלו. אותה מבקרת סיפרה על בנה אשר חלה ועל הרופאים שאמרו נואש, וסיפרה כי היא הגיעה לאמונה בה' "כאשר, בעזרת ה', בני הבריא". השיב לה ליבוביץ (ששכל שני בנים) ברכות: "אני מכיר אשה, ובנה חלה, ובעזרת ה', בנה מת". שתקה המבקרת ואז אמרה, "אני חייבת להודות לך, פרופ' ליבוביץ, על שפתחת את עיני למהות האמונה בה'". האבחנה הזאת בין אמונה בה' שהיא תלויה במה שאנחנו מצפים ממנו לבין אמונה בה' שהיא תלויה רק באלוהותו - בין אמונה שלא לשמה לבין אמונה לשמה - אכן עמוקה וחיונית להבנת המקום המרכזי של העקידה בתודעת הדתית היהודית.

ובכל זאת קשה לנו לשמוע סיפור על ציווי כה איום - ציווי על אברהם להעלות את בנו באש. כלום אין בידי ה' אמצעי כשר יותר לניסיון? כלום אין לאברהם על מה להתקומם נוכח הציווי? המדרשים מדגישים שיש. אך אברהם נדם; שאלתו המפורסמת - "הֲשֹפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶה מִשְׁפָּט?" - נגנזה. מדוע? כנראה, אברהם מוכן להילחם רק על עניין שאינו עניינו האישית. ואמנם מדוע לא המשיך את ויכוחו עם ה' לחמישה צדיקים? אולי מאותה הסיבה: חמישה צדיקים הם כבר עניין אישי (בהנחה כי לוט, אשתו, שתי בנותיהם ושני חתניהם הם במניין הצדיקים).

אך אין בהערה זאת תשובה על השאלה, מדוע מנסה ה' את אברהם בדבר שעליו נאמר (דברים 12:31):

לֹא תַעֲשֶה כֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָּל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם.

ונאמר עוד (ירמיהו 7:30-31):

כִּי עָשׂוּ בְנֵי יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינַי נְאֻום ה' שָׂמוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ. וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי.

ועוד פסוק (19:5) בירמיהו אומר דרשני:

וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי.

מדרש תנחומה (בובר) מפרש את הפסוק כרמז: "כך שנו רבותינו...לא ציוויתי ליפתח שיקריב את בתו, ולא דיברתי למלך מואב שיקריב את בנו, ולא עלתה על לבי לומר לאברהם שישחט את בנו.... אף על פי שאמרתי לו 'קַח נָא' לא עלתה על לבי שישחט את בנו, לכך נאמר² לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי."

 

האם אברהם הבין לא נכון את ציווי ה'? יתכן כי ה' לא התכוון שאברהם ישחט את יצחק, אך על כל פנים ה' מוביל אותו לרגע של "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר!" ובו ברגע מכריז עליו "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה" - אברהם עבר את הניסיון. עם כן, עדיין אין תשובה לשאלה: מדוע בחר ה' בניסיון כה מזעזע?

אנסה לענות על השאלה מנקודת ראותו של קהל שחי בתקופה בה הקרבת ילדים לאלילים היתה עובדת חיים. אניח כי היא מחיר עילאי, גם בעיני עובד אלילים המשלם אותו, כפי שמשתמע ממדרש תנחומא (בובר):

וכיצד היה המולך בגיא בן הינום? עשוי חוץ לירושלים, ובמקום מופלג, וצלם היה ופניו של עגל, וידיו פשוטות... והיו מסיקין אותו עד שהידיים נעשין כאש. ושבעה קנקלים [שבע מחיצות] היו לו, והוא לפנים מהם, ולפי קרבנו של כל אחד ואחד היה נכנס; מי שמקריב עוף נכנס לקנקל הראשון, עז נכנס לקנקל השני, שה לשלישי, עגל לרביעי, פר לחמישי, שור לשישי. מי שמקריב בנו, אומרים הכמרים כי אין למעלה הימנו, היה נכנס לפנים מן הקנקל השביעי...

לאור גינויי הזוועה שבתנ"ך, אפשר להניח כי העקידה באה דווקא לעקרה. אך מי יכול לעקרה? כנראה רק מי שהוא עצמו מסוגל להקריב את בנו או בתו יוכל לעקרה. בעיני אותו הקהל, אברהם היה מצטייר כוותרן ופחדן אלמלא היה מסוגל לשלם את המחיר העילאי. גם אל שהיה מסתפק במחיר נמוך יותר היה מצטייר כאל חלש. העקידה היא דוגמה אישית לביטול הזוועה כקביעת ערך ולא מתוך חולשה. היא באה לבשר לעולם הן כי ה' הוא אל עליון והן כי תורתו תורת חיים ולא תורת מוות. כך אפשר להבין את ההערה בבראשית רבא: "'כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי' - הודעתי לכל שאת[ה] אוהבני." מארץ המוריה, שהיא יראה וגם הוראה לפי בראשית רבא, יצאה ההוראה למנוע הקרבת ילדים, מאחר שה' מנע מאברהם אוהבו להקריב לו את יצחק. אם כן, הבשורה של עקידת יצחק היא גם בשורת היראה של אברהם - אמונה בה' לשמה - וגם בשורת ההוראה של ה' לעקור את הקרבת הילדים.

ומדרש תנחומא מרמז על שתי הבשורות: "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹתָיו" (תהילים 126:6) - בבכי הלך אברהם לעקידה; ואילו "הּזרַע" הוא יצחק - "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית 21:12).

[1] ישעיהו לייבוביץ, שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע (ירושלים: "כתר" ההוצאה לאור) 2000, ע' 83.

2 תהילים 89:35.

דניאל רורליך הוא פיזיקאי

 

עקידת יצחק: ההיבט האנושי

'וישם אותו על המזבח': עיני אברהם בעיני יצחק ועיני יצחק בשמי שמים, והיו דמעות מנשרות ונופלות מעיני אברהם, שהיתה קומתו משוטטת בדמעות. אמר לו: בני, הואיל והתחלת על רביעית דמך, יוצרך יזמין לך קרבן אחר תחתיך. באותה שעה, פער פיו בבכיה וגעה געיה גדולה, והיו עיניו מרופפות וצופות לשכינה והרים קולו ואמר 'אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה' עושה...' עמדו מלאכי השרת שורות שורות ברקיע ואומרים זה לזה: ראו יחיד שוחט ויחיד נשחט! אמרו: מי יאמר לפניך על הים זה אלי ואנוהו? שבועת 'כה יהיה זרעך' מה תעשה לה? מיד: 'אל תשלח ידך אל הנער'.

(ילקוט שמעוני בראשית פרק כב סימן קא)

 

הגבול הדק בין עבודת אלילים לעבודת ה'

אותה ההתמכרות העמוקה של עבודה זרה, שראה בה האדם הפרא חזות הכל, עד שניצחה גם את רחמי הורים, ותשים את האכזריות על בנים ובנות למידה קבועה בעבודת המולך,היא תוצאה ערפילית מההכרה הגנוזה שבעומק לבב האדם, שהעניין האלוהי יקר הוא מכל, וכל הנחמד האהוב, כאין נגדו.

(מתוך "אגרות ראיה" לרב קוק, כרך ב, עמ' מג.)

 

שלי שלי ושלך שלך, זו מידת סדום

אנשי סדום לא נתגאו לפני המקום, אלא מתוך הטובה שהשפיע להם, שנאמר: (איוב כח) 'ארץ ממנה יצא לחם... מקום ספיר אבניה... נתיב לא ידעו עיט... אנשי סדום אמרו: הואיל ומזון יוצא מארצנו, וכסף וזהב יוצא מארצנו ואבנים טובות ומרגליות יוצאות מארצנו, אין אנו צריכין שיבואו בני אדם עלינו אלא לחסרנו, נעמוד ונשבית את הרגל מבינותינו. אמר להם הקב"ה: כהטיבותי לכם, אתם מבקשים לשכֵּח את הרגל מבינותיכם, אני אשכח את הרגל מביניכם ואשכח אתכם מן העולם, מהו אומר (שם) פרץ נחל וגו' (שם יב) ישליו אהלים לשודדים... וכן הוא אומר (יחזקאל טז) 'חי אני נאם ה' אלקים, אם עשתה סדום אחותך... 'הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת להם וגו'".

(תוספתא סוטה פרק ג משנה ג)

 

אליזבט נחמה ורשבסקי - "בבט" - נולדה בעיר שטרסבורג בשבת ט' באב תשי"ח (1958), השישית מתוך שבעה ילדים של הרב מאיר שמעון ורשבסקי ורעייתו מיריי. לאחר סיום תואר שני באוניברסיטת שטרסבורג, עלתה לארץ והמשיכה ללמוד היסטוריה של הדת בתקופת בית שני, וארכיאולוגיה. בשנת 1982 הצטרפה לצוות של המרכז הצרפתי למחקר בירושלים - מוסד ממלכתי צרפתי התומך במחקרים של חוקרים צרפתים וישראלים בתחום הארכיאולוגיה, ההיסטוריה ומדעי החברה - ובשנת 1997 היתה למזכ"לית של המרכז. בבט נפטרה בט"ו בסיון תשס"ו לאחר מאבק ארוך ואמיץ עם מחלת סרטן, והשאירה אחריה את דניאל רורליך (אישָהּ), את טליה (בתם, שהגיעה למצוות חודשיים אחרי הפטירה), את הוריה, אחים, אחיות, ועוד אוהבים רבים.