וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף,

וַיֹּאמֶר לוֹ: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי

 וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.

וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם

 וַיֹּאמַר: אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. (בראשית מז, כט-ל.)

 

 

"ויקרבו" - שהרגיש בעצמו כי קרובה מיתתו, כי רבה חולשתו לרוב יגיעתו ולרוב צרותיו אשר מצאהו, ופחד שמא תבואהו המיתה פתאום וציווה לבנו ליוסף שיישאהו ממצרים ויקברוהו בקברות אבותיו.

(רד"ק מז, כט)

 

'ויקרבו ימי ישראל למות' - כל מקום שאדם חפץ לצוות את בניו צריך לאמר 'ויקרבו', וכן 'ויהי כי זקן יצחק... ויקרא את עשו... לא ידעתי יום מותי', וכן 'ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו'. ועיקר התחלת פרשה זו מן 'וישב ישראל בארץ מצרים...', כי עליו מחובר 'ויחי יעקב'. אלא שלא רצו הקהילות לסיים פרשת ויגש ב'ותהי הארץ לפרעה' וסיימוה ב'וישב ישראל'.

 (רשב"ם שם, שם)

 

יעקב כיון שנטה למות התחיל משפיל עצמו לפני יוסף ואמר לו 'אם נא מצאתי חן בעיניך' - אימתי? כשקרב למיתה, שנאמר 'ויקרבו ימי ישראל למות'.

(בראשית רבה צו , ג )

 

 

משמעון ולוי עד פנחס וזמרי

אלימלך הורוביץ

בפרשתנו ננזפים שמעון ולוי על הנזק שגרמו ליעקב כתוצאה מהטבח שביצעו בשכם, אבל בפרשת 'וזאת הברכה' זוכה שבט לוי לברכה ממשה רבנו, למרות ששבט שמעון נשמט שם מרשימת המבורכים.

כיצד נסביר זאת? על השאלה הזאת כבר עמדו חז''ל בספרי דברים (שמט), והשיבו, כדרכם, בדרך משל:

'משל לשניים שלוו מן המלך, אחד פרע למלך וחזר והלוה את המלך ואחד לא דיו שלא פרע, אלא חזר ולוה. כך שמעון ולוי שניהם לוו בשכם, כעניין שנאמר 'ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי, אחי דינה, איש חרבו ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר' (בראשית לד:כה). לוי פרע מה שלוה במדבר [=בחטא העגל] שנאמר 'ויעמד משה בשער המחנה ויאמר - כה אמר ה': שימו איש חרבו על ירכו, ויעשו בני לוי כדבר ה' '(שמות לב:כו), וחזר והלוה את המקום בשיטים, שנאמר 'פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי ' (במדבר כה:יא).

חז''ל הרגישו, כנראה, ששני המקומות היחידים בתורה ששם מופיע צרוף המילים 'איש חרבו' הם בסיפור הטבח בשכם ובמעשה העגל, ובשני המקרים היה החרב בידי לוי. אלא שבמקרה הראשון הרגו שמעון ולוי 'כל זכר' בשכם, ובמקרה השני הרגו בני לוי שלושת אלפים מאחיהם ורעיהם בבני ישראל. ואולם, היה עוד הבדל: בשכם פעלו שמעון ולוי על דעת עצמם, ובמעשה העגל נענו בני לוי לקריאתו של משה (בן שבטם) 'מי לה' אֵלָי', וביצעו את פקודתו: 'עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו'. ניתן אולי לומר שעל הטבח שביצעו שמעון ולוי מתוך אחווה על דעת עצמם, כיפרו אחר כך בני לוי בהריגת אחיהם מבני ישראל על פי פקודת משה. אבל הם כיפרו רק על חלקו של לוי.

כעבור זמן מה, כשישבו בני ישראל בשיטים ונצמדו לבעל פעור (במדבר כא), קם עוד קנאי מצאצאי לוי, פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, והופיע עוד חוטא משבט שמעון, זמרי בן סלוא. לאחר שמשה ציוה את שופטי העם להרוג 'איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור' בא זמרי, 'נשיא בית אב לשמעוני', ונצמד לא רק לבעל פעור אלא לכזבי בת צור המדינית. במצב חרום זה קם פנחס מתוך העדה עם רומח בידו ודקר את שניהם. מעשהו של פנחס דמה במידה מסוימת למעשם של שמעון ולוי בזה שהוא נעשה על דעת עצמו. אבל בניגוד לטבח הכללי שהם ביצעו בשכם, הוא הרג אך ורק את החוטאים עצמם. ובניגוד לשמעון ולוי שזכו לנזיפה מאת אביהם, זכה פינחס גם ל'ברית כהונת עולם' וגם ל'ברית שלום' מאת הקדוש ברוך הוא.

שמעון ולוי חטאו חטא כפול בזה שפעלו ללא ידיעת אביהם ובזה שהרגו את כל הזכרים בשכם. במעשה העגל הצליחו צאצאי לוי לכפר על חלק אחד מהחטא, ובשיטים הצליח פנחס לכפר על חלקו השני.

שמעון ולוי פעלו כשותפים, והנה אחד מצאצאי לוי הורג ברבים נשיא משבט שמעון החוטא ברבים. כתוצאה מכך בני לוי זכו לברכה מאת משה ובני שמעון יצאו מקופחים פעמיים.

יהי רצון שנמצא את האומץ לכפר על מעשי ההרג המיותרים הנעשים מתוך אחווה גם בדורנו, לא באמצעות הרג נוסף, ולא נשאיר את הדבר לצאצאינו.

פרופ' אלימלך הורוביץ, חבר מועצת עוז ושלום-נתיבות שלום, מלמד במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן.

 

 

האמת והשלום אהבו - ההצדקה לשקֵר והמניעים לשֶקֶר

ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו: לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו. ויצוו אל יוסף לאמר: אביך צוה לפני מותו לאמר. כה תאמרו ליוסף: אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך ויבך יוסף בדברם אליו.

(בראשית נ, ט"ו-י"ז)

 

אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: (בראשית נ') 'אביך צוה...' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו''.

ר' נתן אומר: מצוה, שנאמר (שמואל א' ט"ז) 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו'' .

דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא (בהתחלה) כתיב (בראשית י"ח) 'ואדוני זקן' ולבסוף כתיב 'ואני זקנתי'.

(בבלי יבמות סה, ע"ב)

 

"ויבך יוסף": הבין כי אחיו הם ששלחו השליחים ושמו הדברים בפיהם ולא יעקב ציוה כל זאת, שאם היה בדעתו לצוות על זה היה אומר לו בחייו. על כן בכה בראותו צרת אחיו הירֵאִים לנפשם ומוכרחים להמציא תחבולות להינצל מחרון אפו.

(שד"ל על התורה, מובא בעיונים לספר בראשית לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל)

 

בין נקמנות וחשדנות לסלחנות ושלום

'ויראו אחי יוסף כי מת אביהם' ומה ראו עתה שפחדו? אלא שראו בעת שחזרו מקבורת אביהם, ראו שהלך יוסף לברך על אותו הבור שהשליכוהו אחיו בתוכו וברך עליו כמו שחייב אדם לברך על מקום שנעשה לו נס 'ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה', וכיון שראו כן, אמרו עכשיו שמת אבינו 'לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו ויצוו את יוסף לאמר אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא...' חפשנו ולא מצאנו שצוה יעקב דבר זה, אלא בא וראה כמה גדול כח השלום שכתב הקדוש ברוך הוא בתורתו על כוח השלום אלו הדברים.

(תנחומא ויחי סימן יז)

 

המדרש יודע לספר לנו שמדובר ביוסף הצדיק שנתכוון לשם שמים, וכאמור בא לקיים את ההלכה שלמד עם אביו, לברך את הברכה הנהוגה על הנס שנעשה. אף על פי כן, אין האחים מצליחים להשתחרר מחשדותיהם, משום שהדֵעה הקדומה רבת השנים שהכשילה אותם גם לאחר ההיוועדות, והם אינם מסוגלים לתפוס כיצד תיתכן מציאות כזו, לפיה ינהג אדם בסלחנות, על מעשה נורא כזה בו נכשלו ביוסף אחיהם.

(מתוך י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 186)

 

בין שלטון למוסר

ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר. אנכי הלך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש. ושמרת את משמרת ה' אלהיך ללכת בדרכיו לשמר חקתיו מצותיו ומשפטיו ועדותיו ככתוב בתורת משה למען תשכיל את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם. למען יקים ה' את דברו אשר דבר עלי לאמר אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת בכל לבבם ובכל נפשם לאמר לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל. וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם וישם דמי מלחמה בשלם ויתן דמי מלחמה בחגרתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו. ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשלם שאל.

(מלכים א ; ב, א-ו מתוך הפטרת פרשת ויחי)

 

כל מלך או בעל שלטון ושררה בקרב בני אדם , באשר הם בני אדם, ואפילו בישראל זרע אברהם, יצחק ויעקב, גם אם הוא קרוי "משיח אלוהי יעקב", הריהו נעשה רשע בכורח שלטונו על אחיו. לא תיתכן מלכות שאיננה רשעות, וזה דבר אשר דווקא גדולי המאמינים וחכמי התורה, אשר דויד המלך היה בעיניהם הדמות הגדולה של מלך צדיק וחסיד, לא נמנעו מלהטעימו בדבריהם מעת לעת, בהדגישם כלשונם: 'כל מי שנעשה ראש למטה, נעשה רשע למעלה'.

(י. ליבוביץ שם, עמ' 190)

 

עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבוא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות; זהו הזמן שאנו מקווים. מובן הדבר שכדי להגשימו אנו צריכים להתעורר בכוחותינו כולם, להשתמש בכל האמצעים שהזמן מביא: הכל יד אל בורא כל עולמים מנהלת. אבל האיחור הוא איחור מוכרח, בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה. והנה הגיע הזמן, קרוב מאד, העולם יתבסס ואנו נוכל כבר להכין עצמנו , כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלהית הברורה. יעקב שלח לעשו את הפורפירא: 'יעבר נא עבדך לפני עבדו' - אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה. אנו קבלנו רק את היסוד כפי ההכרח ליסד אומה, וכיון שנגמל הגזע הודחנו ממלוך, בגוים נתפזרנו, נזרענו במעמקי האדמה, עד אשר "עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו".

(הראי"ה קוק זצ"ל, אורות)

 

"שמעון ולוי אחים... ארור אפם כי עז... אחלקם ביעקב אפיצם בישראל"

"יעקב": דמות עם ישראל בגלות, תוך השפלה ורדיפות.

"ישראל": דמות עמם ישראל בנצחונו שזכה בו מידי הא-ל.

הסכנה הנשקפת לכלל מעברת זעמם של שמעון ולוי קיימת רק בזמן הפריחה של העם, בשעה שהוא מהווה ציבור חזק, העלול בנקל להימשך אחרי השפעת שני שבטים מלוכדים, המלאים הכרת כוחם, ורגש הכלל בוער בקרבם.

לפיכך: בישראל - אפיצם, במדינה היהודית הפורחת יהיו מפוזרים. וכך היה: לוי לא נטל חלק בארץ, וקיומו היה תלוי במעשר, ברצונו הטוב של כל יחיד. הן מעשרות ישראל - בניגוד למעשרות שניתנו לאחר מכן וניתנים עד היום לכומר, להבדיל, ולבעל האחוזה - היו "ממון שאין לו תובעים". בעל האדמה היה אמנם מחוייב להרימם, אך שום בן-לוי לא היתה עליהם זכות ישירה...

נחלת שמעון היתה מובלעת בנחלת יהודה, והוא היה תלוי כולו בשבט חזק זה. וכל היתה השפעתם המדינית של שמעון ולוי משותקת כולה בשעת הפריחה.

אולם בגלות, כאשר לחץ הגורל מדכא את הכל, והאומה עצמה מפוזרת, אז קרובה הסכנה, שכל הכרה עצמית תאבד, והלחץ ימית כל כוח רוחני. לפיכך "אחלקם ביעקב" יוכל גם היהודי הנודד כרוכל להביט בגאווה על הפרחח האירופי, ואילו הוא, שהושפל עד עפר וזורה בין הגויים, ישמור על הכרתו העצמית ועל רגש הכלל. הפצת שמעון ולוי במדינה היהודית הביאה בעקבותיה את חלוקתם בגלות, - צדקה עשה עמנו הקב"ה שבכל מקומות פיזורינו היו בינינו גם בני שמעון ולוי.

(מתוך פירוש הרש"ר הירש על בראשית מ"ט, ז)