וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא
הַצָּעִיר
וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ
מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר.
(בראשית מח, יד)
"והידים, ידי יעקב " - מדברות ומברכות
'שִֹכֵּל את
ידיו': כתרגומו 'אחכמינון' - בהשכל וחכמה השכיל את ידיו לכך ומדעת, כי יודע היה כי
מנשה הבכור ואף על פי כן, לא שת ימינו עליו.
(רש"י בראשית מח , יד)
'שִֹכֵּל את ידיו': כמו שכל שהוא לשון אדם מעוקם ונפתל.
(רשב"ם בראשית שם, שם)
'שִֹכֵּל את ידיו': השכיל והבין במשוש ידיו בלא ראות.
(ספורנו בראשית שם, שם)
'שִֹכֵּל את ידיו כי מנשה הבכור' - יש מקשים: למה שתק יוסף עד אחר
שבירך אותם ואחר כך 'ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים' למה לא עשה זה קודם
שברכם? אולי לפי שיוסף חשב שהשמאל חשוב מן הימין, לפי שהלב מקור השכל מונח ביד
שמאל, והכבד מקור הנפש המתאוה שבימין, וחשב יוסף לפי שמנשה הבכור, על כן רוצה
לברכו בברכות שכליות ליתן לו המדע והחכמה ביתר שאת ואת אפרים רצה לברך בברכות
גשמיות, ואחר שבירך ברכה אחת לשניהם, אז ראה יוסף שלא זו הדרך ולא נתכוין אביו
לזה, ואולי טעה בין בכור לפשוט, או לא ידע מי עומד מימין ומי לשמאל, על כן 'וירע
בעיניו ויאמר לא כן אבי'.
(כלי יקר שם, שם)
יוסף הצדיק - ברכת הזהות המורכבת
דליה מרקס
לפני
מותו אוסף יעקב אבינו את בניו ומברך אותם. אופי הברכות מורכב, לא כולן מזוהות על
נקלה כברכות, חלקן נראות כתיאור אופי הבן, חלקן נדמות אף כקללות. רבות מהן אמורות
בשפה קשה, שאינה מתמסרת לפירוש בקלות. כאן אעסוק בברכה ליוסף, ברכה שהיא הארוכה
מכל הברכות. היא נפרשת על פני חמישה פסוקים (הברכה ליהודה היא בת ארבעה פסוקים
בלבד), וחמש פעמים מופיעה בה המילה "ברכות". במוקד העיון יעמדו ממדים
מגדריים העולים מהברכה ליוסף, ומדמותו בכלל. הברכה מתחילה במילים:
בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן
בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי-שׁוּר (בראשית מט, כב)
הביטוי
"בֵּן פֹּרָת" החוזר פעמיים בברכה אינו ברור, האם פורת הוא אביו של
יוסף, היינו יעקב המברך אותו, או שמא המילה "בֵּן" מסמלת את תכונת
ה"פֹּרָת" שיש ליוסף? ואם כן, מה משמעה? דומה ש"פורת" נגזר מן
השורש פר"י, המשמש במשמעות של פוריות ופריון, ולפי זה "בֵּן
פֹּרָת" הוא ענף לעץ פורה (ראו: ישעיהו יז, ו). אחרים פירשו את השם "פֹּרָת" כפרה,1 או כצורת
נקבה של בעל החיים "פרא", ובכך יש דמיון לדימוי של יוסף בסוף ספר דברים:
"בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו" (דברים לג, יז).
גם
החלק האחרון של הפסוק אינו פשוט, רש"י מפרש כאן: "בנות מצרים היו צועדות
על החומה להסתכל ביופיו ובנות הרבה צעדה כל אחת ואחת במקום שתוכל לראותו
משם". אולם אפשר אולי היה לפרש את "בנות" כתואר הפועל שמתאר את
צעדתו של יוסף.
מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ
וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ
בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל
בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת
בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם (שם, כה)
הפסוק
הזה מתאר את הברכות הרבות שיוסף יזכה להן. "שַׁדַּי" הוא אחד משמות האל,
וכאן הוא מופיע בתקבולת לביטוי "אל אביך". ייתכן שהשם
"שַׁדַּי" נובע מ"שאדו", שמשמעו באכדית הר או צור. אולם היה
מי שקישר את "שַׁדַּי" לשדיים, היינו לאימהות ולפוריות, ודומה שהמשך
הפסוק עשוי לרמוז שאכן לזו הכוונה, שכן, יעקב מברך את יוסף ב"בִּרְכֹת
שָׁדַיִם וָרָחַם", היינו ברכות של פוריות. ברכות אלה יהיו תלויות לו ממעל -
"בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל" ומתחת - "בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת
תָּחַת". השמים והתהום מקבילים אולי לשדיים ולרחם, וגם דימוים אלה מופיעים
בסוף ספר דברים (לג,
יג). בשני
הטקסטים הללו המתייחסים ליוסף לתהום מאופיינת כבעלת חיות. זהו תיאור מיתולוגי
כמעט, היא "רֹבֶצֶת תָּחַת". תהא פרשנותנו אשר תהא, הסמלים שבוחר יעקב
לברך בהם ולתאר בהם את בנו יוסף האהוב, הם סמלים נשיים. האם הדבר מקרי בלבד?
יופיו של יוסף והיפוך תפקידים
יופיו
המיוחד של יוסף מתואר במודגש, והדבר בולט היות שהתנ"ך אינו מתאר בדרך כלל את
יופיים של גברים. התיאור: "יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" (בראשית לט, ו) ניתן לשני אנשים במקרא בלבד, יוסף ורחל
אמו (כט, יז). אולי דמיונו של יוסף לאמו גרם ליעקב
אביו לאהבו באופן מיוחד. מיד לאחר תיאור יופיו של יוסף מסופר על ניסיון הפיתוי
הקטלני של אשת פוטיפר, התובעת מיוסף שיתרצה לה.
תובענותה
האלימה של אשת פוטיפר מסמלת היפוך תפקידים - האישה היא הפעילה, התובענית והנכונה
לקחת את מושא תשוקתה בכוח, האיש שומר על תומתו ונמנע מלהתרצות לתוקפת. כמו קרבנות
רבים מספור לאורך הדורות של תוקפנות מינית הוא נענש על לא עוול בכפו (אולם שלא כמו
קרבנות רבים לפניו, יוסף זוכה בסופו של דבר בגדולה).
היותו
של יוסף אובייקט לתשוקה נשית ותיאור יופיו הם רק דוגמה אחת לכך שבנו החביב של יעקב
מאופיין בתורה בבלבול מגדרי: באהבתו הגדולה יעקב עושה לבנו כתונת פסים, לבוש מיוחד
וחגיגי.2 מה טיבה של כתונת הפסים, ומי נהגו ללבוש בגד זה? תשובה לכך
נמצאת במקום אחר בתנ"ך. תמר, בת דוד המלך, באה בתמימות אל אמנון אחיה, שהתחלה
כדי לתקוף אותה: "וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ
בְנוֹת-הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים" (שמו"א יג, יח). כלומר, כתונת הפסים הוא לבוש מלכותי
של נערות בתולות. האם ייתכן שיעקוב עשה לבנו בגד של בנות? האם התנ"ך דרש כאן
מדרש פנימי, והקיש בין תקיפתה האכזרית של תמר הנערה ובין התקיפה שהותקף יוסף? אם
כך הוא, הדבר מחזק את ראייתו של יוסף כאובייקט מיני חסר ישע, ונותן משנה תוקף
להצלה שזכה לה.
מה שנרמז במקרא, נאמר במפורש במדרש
אם
ההתייחסות המקראית אל יוסף היא כאל מי שמגדרו מורכב ושיש בדמותו גם קווים נשיים,
הרי שמגמה זו הופכת מפורשת בספרות חז"ל. מדרש אמיץ קובע שמעצם בריאתו, כשהיה
ברחם אנו, נועד למעשה יוסף להיות בת.
וכך
דורש רב יוסף:
לאה [דנה] דין בעצמה, ואמרה: י"ב
שבטים עתידין לצאת מיעקב - ששה יצאו ממני, וארבעה מן השפחות, הרי עשרה. אם זה זכר,
לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות! מיד נהפכה לבת, שנאמר: "וַתִּקְרָא
אֶת-שְׁמָהּ דִּינָה" (ל, כא) (בבלי ברכות ס, ע"א).
דומה
שבעל המדרש חש שהיה דבר מה בשורשו של יוסף שהיה נקבי. הוא מסביר זאת בדין שדנה לאה
את עצמה ברגישותה כלפי אחותה, שמא תלד רחל פחות בנים זכרים מן השפחות, והדבר ייחשב
לה לחרפה.
על כן היא גרמה
להתחלפות העוברים - התינוק שברחמה שלה הפך לבת, הלוא היא דינה, ואילו רחל, שהייתה
אמורה ללדת בת ילדה בן - יוסף. המדרש הזה מסביר שתי תופעות: יציאתה
ה"גברית" של דינה מן האוהל והיותו של יוסף נשי.
מדרש
אחר מאשים את יוסף בהתנהגות מינית לא גברית ואף מתגרה:
"יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה
שָׁנָה וְגוֹ'" (לז, ב)
ואת אמר "וְהוּא נַעַר" (שם)?
אלא שהיה עושה מעשה נערות - ממשמש בעיניו, מתלה בעקיבו, מתקן בשערו (בראשית רבה פד, ז).
ההתנהגות
של יוסף אינה נורמטיבית: הוא אינו עוזר לאחיו בכלכלת המשפחה ובפרנסתה, ובמקום זה
עוסק בטיפוח עצמי גנדרני ("כדי שיהיה יפה", מפרש רש"י), מכאן ניתן
להבין את האיבה שעורר עליו יוסף.
ועוד
בעניין יופיו של יוסף והתנהגותו, המדרש מספר, שכשירדו למצרים, חיפשו האחים את יוסף
בקובה של זונות. הם הסבירו זאת באומרם: "יוסף אחינו יפה תואר ויפה מראה, שמא
הוא בקובה של זונות" (תנחומא מב, ח). כאן יופיו המיוחד של יוסף ולא התגנדרותו מעוררת את החשד שמא הוא משמש
בזנות גברית, ובמקום הזה הם מחפשים אותו. מדרש אחר מספר גם על פוטיפר עצמו שרצה
לבעול את יוסף ולשם כך קנהו, כדי למנוע מהלך זה, גבריאל המלאך מסרס את פוטיפר (בבלי סוטה יג, ע"ב). יוסף עצמו חווה, לפי מדרש אחר, מעין
סירוס: רבי שמואל בר נחמן מבין את המילים
"וְאֵין אִישׁ" (לט, יא), המתייחסות בפסוק לכך שלא היה איש בבית, באומרו: "בדק את עצמו ולא
מצא עצמו איש" (בראשית רבה פז, ז).
"היא יוסף"
אסיים בשיר "היא יוסף" של נורית
זרחי.3 זרחי טוענת בשירה שיוסף היה בת ואמו גידלה אותו כבן. כך
ניתן להסביר אירועים מוזרים בחיי יוסף, למשל הבריחה מאשת פוטיפר או העובדה שהוא
מרבה לבכות... החריגות של יוסף
נובעת, לפי קריאתה של זרחי, מזהותו המגדרית המעורפלת, והיא זו שכפתה עליו חיים של
הסתרה והתחפשות. חוקרת שירתה של זרחי, הרבה אורנה פילץ, אומרת שייתכן שזרחי בחנה
באמצעות השיר את השאלה, האם בכדי להיות יוצרת גדולה, אישה צריכה להציג עצמה כמשהו
אחר. הנה שלושת בתי השיר הראשונים:
היא יוסף, נורית זרחי
יוֹשֶבֶת רָחֵל בָּאֹהֶל
קְוֻצַּת שֵֹעָר אַחַר קְוֻצָּה
תֵּאָסֵף.
לְהַחְבִּיא תַּחַת כִּפַּת מֶֹשִי
אֶת שְׂעַר בִּתָּה הַקָּטַנָה, הִיא
יוֹסֵף.
כִּי אִם רָצִית בְּיֶלֶד
וְיָמַיִךְ קְרֵבִים לִנְטוֹת,
מַה יֵעֲשֶֹה מִלְבַד ֹשֶקֶר
אֶת רְצוֹן הָאֵל לְהַטּוֹת.
יוֹשֶׁבֶת הַקְּטַנָּה בָּאֹהֶל
בִּכְתֹנֶת פַּסִּים מְצֻיָּרָה.
בַּנִּגְלֵה הִיא נַעַר,
וּבַנִּסְתָּר נַעֲרָה.
כיום,
כשאנשים רבים מתמודדים בגלוי עם שאלות של זהות מינית מורכבת, אנחנו יכולים לשאת
עינינו אל יצירתם של חכמינו הקדמוניים ואל יוצרים ויוצרות יהודיים לאורך הדורות. .
קדמונינו הכירו במגוון של טמפרמנטים וטבעים, שהם מגוונים בהרבה מהחלוקה הבינארית
לזכר ולנקבה (ומלבד ההתייחסות המדרשית, תוכיח ההתייחסות ההלכתית לאנדרוגינוס
וטומטום). יוצרים מודרניים ביטאו מורכבויות אלה במפורש. אולי הברכה ליוסף היא גם
ברכת הריבוי והמורכבות.
1. אחד ההסברים במדרש לכינוי זה הוא
"שעל ידי פרות נתגדל" (תנחומא ויחי, יג). ואולי איזכור הפרות קשור לחלום
הפרות השמנות והפרות רעות המראה שחלם פרעה, ואשר העלהו לגדולה.
2. דרך אגב, כלל לא ברור שהכוונה היא
לכתונת עשויה פסים-פסים, כפי שנהוג לתאר (ולצייר את כתנת הפסים). שד"ל בפירושו
לפסוק גרס שמדובר בבגד ארוך המגיע "אל פס ידו ועד פס רגלו", והדבר הוא
"סימן שיחרור וגדולה, שאינו צריך לעשות מלאכה". וראו:
אוריאל סימון, בקש שלום ורודפיהו, תל אביב 2002, עמ' 301.
3. נורית זרחי,
עצמות ועננים: מבחר שירים, תל אביב 2010, עמ' 39-38 (אני מודה למשוררת שהרשתה לי
לצטט את השיר, ד"מ). מעניין לציין שגם המשוררת
היהודייה-גרמנייה אלזה לסקר שילר (1945-1869) הוקסמה מדמותו של יוסף, והשתמשה
בדמות בדויה "הנסיך יוסוף/יוסף" ממצרים כדי לבדוק את הזהות המגדרית וגם
הלאומית שלה. היא אף התחפשה לנסיך יוסף ודיברה בשמו, באופן שרומז הן לדמות המקראית
והן לדמויות מזרח תיכוניות בנות זמנה.
פרופ' דליה
מרקס מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים
"שמעון ולוי אחים... ארור אפם כי
עז... אחלקם ביעקב אפיצם בישראל"
"יעקב": דמות עם ישראל בגלות, תוך השפלה
ורדיפות. "ישראל": דמות עמם ישראל בנצחונו שזכה בו מידי הא-ל.
הסכנה הנשקפת לכלל מעברת זעמם של שמעון
ולוי קיימת רק בזמן הפריחה של העם, בשעה שהוא מהווה ציבור חזק, העלול בנקל
להימשך אחרי השפעת שני שבטים מלוכדים, המלאים הכרת כוחם, ורגש הכלל בוער בקרבם.
לפיכך: בישראל - אפיצם, במדינה היהודית הפורחת יהיו מפוזרים. וכך
היה: לוי לא נטל חלק בארץ, וקיומו היה תלוי במעשר, ברצונו הטוב של כל יחיד. הן
מעשרות ישראל - בניגוד למעשרות שניתנו לאחר מכן וניתנים עד היום לכומר, להבדיל,
ולבעל האחוזה - היו "ממון שאין לו תובעים". בעל האדמה היה אמנם מחוייב
להרימם, אך שום בן-לוי לא היתה עליהם זכות ישירה... נחלת שמעון היתה מובלעת בנחלת
יהודה, והוא היה תלוי כולו בשבט חזק זה. וכל היתה השפעתם המדינית של שמעון ולוי
משותקת כולה בשעת הפריחה. אולם בגלות, כאשר לחץ הגורל מדכא את הכל, והאומה
עצמה מפוזרת, אז קרובה הסכנה, שכל הכרה עצמית תאבד, והלחץ ימית כל כוח רוחני.
לפיכך "אחלקם ביעקב" יוכל גם היהודי הנודד כרוכל להביט בגאווה על הפרחח
האירופי, ואילו הוא, שהושפל עד עפר וזורה בין הגויים, ישמור על הכרתו העצמית ועל
רגש הכלל. הפצת שמעון ולוי במדינה היהודית הביאה בעקבותיה את חלוקתם בגלות, - צדקה
עשה עמנו הקב"ה שבכל מקומות פיזורינו היו בינינו גם בני שמעון ולוי.
(מתוך פירוש
הרש"ר הירש על בראשית מ"ט, ז)
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת -
וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ, לֵאמֹר; אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ
וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ... וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר
עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת
יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם
דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם, וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר
בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא
תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל.
(מתוך הפטרת ויחי -
מלכים א ב)
דבר זה צריך להאמר לכל הרואים במלכות
ישראל את ההגשמה של היעודים האמוניים והמוסריים העילאים. מלכות ישראל ערך גדול ויקר
היא, שהרי פירושה שעם ישראל לא יהיה משועבד לעמים אחרים. אבל העלאת העצמה השלטונית
הגלומה במדינה לרמת ערך עילאי יש בה משום תקלה גדולה מאד. ויוכיח העימות בין יעקב
אבינו, שלא היתה לו שום סמכות שלטונית ושום עצמה, אבל בסוף ימיו היה חוזה אחרית
הימים, ובין דוד המלך, אשר זכה לשלטון ולעצמה, אבל בסוף ימיו מתגלה כאדם אשר
האינטרס השלטוני דוחה בשבילו את כל היעודים הגדולים. מזה מוסר השכל לכל הדורות,
וגם לדורנו.
(י. ליבוביץ: הערות
לפרשיות השבוע עמ' 38)