שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם.

בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי

 כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר.

(בראשית מט, ה-ו)

 

 

כלי חמס - אומנות זו של רציחה חמס הוא בידכם מברכת עשו היא זו אומנות שלו היא ואתם חמסתם אותה הימנו.

(רש"י שם, שם)

 

...וכבר פירשתי (לעיל לד יג) כי יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר בעבור שעשו חמס, כי הם לא חטאו להם כלל ובאו בברית ונמולו, ואולי ישובו אל ה' ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם, ומן הנפש אשר עשו בחרן ועוד חרה לו שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חלול השם שיעשה הנביא חמס ושוד וזה טעם בסודם אל תבא נפשי, התנצלות שלא היה בסודם בענותם במרמה, ובקהלם לא נתיחד כשבאו על העיר והרגום ולכן יקלל אפם ועברתם, וכן תרגם אונקלוס 'ברזיהון לא הות נפשי באיתכנשיהון למהך וכו'...

...והנכון בעיני שהכתוב כמשמעו, אמר כי באפם הרגו כל איש באפם, וברצונם, אחרי ששככה חמתם בהריגת האנשים עקרו כל שור, רמז למקניהם וקנינם כל אשר בבית וכל אשר בשדה והזכיר זה לומר כי בסודם לא באה נפשו בכל אלה, אפילו לעקור להם מקנה וקנין ולבוז שללם כלל ו"עקרו", מן ואת סוסיהם תעקר (יהושע יא ו) אך הכל לשון אחד וענין אחד.

(רמב"ן שם, שם)

 

 

'הֵאָסְפוּ, הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ'

נַחֵם אילן

בפרק מט נפרד יעקב מבניו בדברים נוקבים לחיוב ולשלילה. קודם לכן (מח, ה; כ) כבר נפרד ממנשה ומאפרים, בני יוסף, ושדרג את מעמדם: 'אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי' (פס' ה). בתחילת דבריו באו שלושה פעלי ציווי לבניו, והאחרון שבהם הוכפל: 'וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב, וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם' (בראשית מט, א-ב). מה טיב הפנייה רבת הפעלים הזאת? ומה תכלית נאום הפרידה? אדון בקצרה בפירושו של רב שמואל בן חפני גאון (רשב"ח) לפסוקים אלה.

רשב"ח (נפטר ב-1013) היה מאחרוני גאוני סורא ומן הבולטים שבהם. עיקר כוחו היה בהלכה, כפי שהולך ומתברר במחקר בשנים האחרונות. בין שאר מפעליו הותיר פירוש למחצית השנייה של ספר בראשית, הכתוב בערבית יהודית, ואשר אהרן גרינבאום הוציאוֹ לאור בשנת תשל"ט. הפירוש דומה במבנהו ובשיטתו לפירוש רב סעדיה גאון למחצית הראשונה של בראשית, ויש רגליים לסברה כי רשב"ח בא להשלים את מפעלו הפרשני של רס"ג לחומש זה. המאפיינים העיקריים של שיטת הפרשנות של שני הגאונים היא חתירה לפשוטם של המקראות תוך שימת לב קפדנית לכל מילה, לכל צירוף לשוני, לסדר הפנימי של הפסוקים ולמבנה של היחידה הספרותית בשלמותה.

ובכן, כיצד פירש רשב"ח את שלוש המילים 'הֵאָסְפוּ [...] הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ'? אביא את דבריו בתרגום לעברית. התבססתי על תרגומו של גרינבאום אולם שיניתי ממנו לפי הבנתי ולפי טעמי. לנוחות העיון סיעפתי את פירושו לשלושה חלקים, סיעוף שאינו במקור.

א. התחיל כאן במילת הקריאה ('וַיִּקְרָא') מפני שמילות קריאה רבות מיוחדות לתוכחות, דוגמת [...]. על אומרו 'הֵאָסְפוּ [...] הִקָּבְצוּ' אומַר: למה התכוון בכינוסם, והלוא דיבר אל כל אחד מהם בנפרד? אשיב שבהתכנסות יש תועלות. אחת מהן, שההתכנסות מפארת יותר את הנאום ומרוממת יותר את הנואם, כמו שנאמר [...]. וכן, כדי שהנוכחים יזכירו זה לזה את הדברים, ומה שישכח אחד מהם יזכיר לו האחר. ועוד, כדי שכל אחד יתבייש מפני האחר מלחזור על מה שננזף עליו.

ב. כוונתו באומרו 'בְּאַחֲרִית הַיָּמִים' - בסוף שעבוד מצרים, ונעשה מיוחד לו. מוכיחים זאת שני דברים: האחד, היותו תואם את מה שכבר אמר 'והשיב אתכם אל ארץ אבתיכם' (מח, כא); האחר, עיון בתוכחות ובברכות מחייב זאת, כמו שהודיע על מצבם בארץ. הלוא תראה שמשה רבנו מודיע על עניין ישראל שיהיה בגלות, באומרו [...], וראה את ישעיהו מודיע על עניינם בימי הגאולה, באומרו [...].

ג. אם כבר אמר בתחילה 'הֵאָסְפוּ', מה המשמעות של חזרתו 'הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ'? אומַר, הוא אמר את שלוש המילים הללו - כלומר אסיפה וקיבוץ ושמיעה - כנגד שלושה עניינים שההיגדים האלה מתחלקים להם: תוכחות, גילוי האחרית וברכות. 'הֵאָסְפוּ' מתייחסת לשמיעת התוכחות אשר מכעיסות את הלבבות, דוגמת [...]; 'הִקָּבְצוּ' מתייחסת להודעה על ההתכנסות והעלייה ארצה שתהיינה בסוף, כמאמרו [...]; 'וְשִׁמְעוּ' מתייחסת לשמיעת הברכות, דוגמת [...].

הוא גינה כמה שבטים ושיבח אחדים מהם. הגינוי היה לראובן מפני שציית לתאוותו, ולשמעון וללוי על שצייתו לכעסם, ושיבח את יהודה על שלא ציית לכעסו, ואת יוסף על שלא ציית לתאוותו. אבאר זאת בקצרה בסיפורו של כל אחד מהם.

בתחילת פירושו הסביר רשב"ח מה הערך במעמד הפומבי בנוכחות כל הבנים, והציע שלוש תועלות: א. היוקרה של הנואם ושל הנאום עולה בציבור. ב. שימושיות - מאחר שלאדם יש נטייה לשכוח פרטים, יוכלו הנוכחים להזכיר לשוכח פרטים שנשכחו. ג. שקיפות שתביא לבושה ותמנע חזרה על כשלים. שלושת ההסברים מעוגנים בפסיכולוגיה חברתית וחושפים טפח מעולמם הפנימי של גיבורי הסיפור. מגמה זו ניכרת בפירושים רבים של רס"ג ושל רשב"ח.

אחר כך הסביר את הצירוף 'בְּאַחֲרִית הַיָּמִים'. דווקא משום הנטייה האינטואיטיבית להבינו כמתייחס אל עתיד רחוק, אל קץ ההיסטוריה, הקפיד רשב"ח להבהיר שהוא מוסב על סוף השהות במצרים. הראיה היא מתוך עיון רטרוספקטיבי משווה בין נבואות יעקב, משה וישעיהו. במשתמע טען רשב"ח, שמתבקש להניח שאין חזרות סתמיות במקרא, ומה שנדמה כחזרה מציב בפני הקורא אתגר לזיהוי המובן הייחודי של אותה היקרות.

לבסוף הציע רשב"ח ששלוש לשונות הציווי באו להסב את תשומת הלב של הקורא לכך שבנאום של יעקב היו שלוש סוגות ששימשו מצע לתכנים שונים: תוכחה, חזיית העתיד וברכות. ההבחנה הזאת חיונית בעיניו, שכן מי שאינו מזהה את הסוגה עלול להחמיץ את תוכן הדברים ואת משמעותם.

קריאה קפדנית כקריאתו של רשב"ח מפיקה מן המקרא הרבה הבחנות - סגנוניות, תוכניות, מבניות, פסיכולוגיות ורעיוניות, המאפשרות לקורא למצות מן הטקסט הרבה מעבר למה שנדמה בקריאה חפוזה ושטחית.

פרופ' נַחֵם אילן מלמד בתוכנית לתואר שני בלימודי היהדות במכון לנדר בירושלים (מיסודו של טורו קולג').

 

 

גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה...

אתה מאחד בקרבך את אומץ הלב של הנוער (גור) ואת ישוב הדעת של הזיקנה (אריה), אינך חפץ במלחמה ושוד לשם עצמם, אינך צבוע וזאב; אתה ארי, ונעלה על רצח שפל לשם שוד.

כרע רבץ - כוח יהודה איננו בשאון מלחמה וקרב; ולא העוז המתלקח, המטיל את מוראו בשעת סכנה, ואחר הוא דועך, לא זה מאפיין אותו; גם בשעה שהוא נח, הרי הוא נשאר אריה; הוא יטיל את מוראו גם בשעת מנוחה, וכך יעניק ביטחון כלפי חוץ, ובהנהגתו יובטח השלום שיאפשר את ההתפתחות היעודה בפנים.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

אין "עם לוחם" ואין "צבא לוחם", ואין מובן למונחים "עם גיבור" או "צבא גיבור". כוונת הביטויים האלה היא שיש בעם ההוא הרבה בני-אדם הלוחמים בגבורה או שיש באותו צבא הרבה חיילים הלוחמים בגבורה. כל גבורה היא סגולה אישית. אני חוזר ומטעים שגבורת העמידה בקרב היא הזולה שבגבורות: היא מצויה בהמוני בני-אדם בכל העמים, בכל החברות והתרבויות, ובדרך-כלל אין היא עדות מספקת לרמתו האנושית - המוסרית או האינטלקטואלית - של בעליה. לא רק ישרים ונבונים מסגולים להיות גיבורי-מלחמה אלא גם מנוולים וטפשים. לעומת זה, הגבורה שבעמידה בניסיון פיתויי יצר הקנין או יצר הכבוד והשלטון או היצר המיני היא עדות נאמנה לרמתו האנשוית של בעליה, והיא נדירה מאד.

 (מתוך תשובה של פרופ' י. ליבוביץ ב"רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ עמ' 38)

 

 

"שמעון ולוי אחים... ארור אפם כי עז... אחלקם ביעקב אפיצם בישראל"

"יעקב": דמות עם ישראל בגלות, תוך השפלה ורדיפות.

"ישראל": דמות עם ישראל בנצחונו שזכה בו מידי הא-ל.

הסכנה הנשקפת לכלל מעברת זעמם של שמעון ולוי קיימת רק בזמן הפריחה של העם, בשעה שהוא מהווה ציבור חזק, העלול בנקל להימשך אחרי השפעת שני שבטים מלוכדים, המלאים הכרת כוחם, ורגש הכלל בוער בקרבם.

לפיכך: בישראל - אפיצם, במדינה היהודית הפורחת יהיו מפוזרים. וכך היה: לוי לא נטל חלק בארץ, וקיומו היה תלוי במעשר, ברצונו הטוב של כל יחיד. הן מעשרות ישראל - בניגוד למעשרות שניתנו לאחר מכן וניתנים עד היום לכומר, להבדיל, ולבעל האחוזה - היו "ממון שאין לו תובעים". בעל האדמה היה אמנם מחוייב להרימם, אך שום בן-לוי לא היתה עליהם זכות ישירה...

נחלת שמעון היתה מובלעת בנחלת יהודה, והוא היה תלוי כולו בשבט חזק זה. וכל היתה השפעתם המדינית של שמעון ולוי משותקת כולה בשעת הפריחה.

אולם בגלות, כאשר לחץ הגורל מדכא את הכל, והאומה עצמה מפוזרת, אז קרובה הסכנה, שכל הכרה עצמית תאבד, והלחץ ימית כל כוח רוחני. לפיכך "אחלקם ביעקב" יוכל גם היהודי הנודד כרוכל להביט בגאווה על הפרחח האירופי, ואילו הוא, שהושפל עד עפר וזורה בין הגויים, ישמור על הכרתו העצמית ועל רגש הכלל. הפצת שמעון ולוי במדינה היהודית הביאה בעקבותיה את חלוקתם בגלות, - צדקה עשה עמנו הקב"ה שבכל מקומות פיזורינו היו בינינו גם בני שמעון ולוי.

(הרש"ר הירש בראשית מ"ט, ז)

 

אמר החבר: רואה אני כי אתה מגנה אותנו על דלותנו ועל רע מצבנו האין טובי אנשי הדתות מתפארים בכמו אלה כך אין הנוצרים מתגאים כי אם במי שאמר האיש אשר הכך בלחי ימינך הושט לו לחי שמאלך ואשר אחז בטליתך תן לו גם חלוקך ומאות בשנים באו עליו ועל בני עדתו וכן על כל ההולכים אחריו בוז ויסורים והרג עד שעלו לגדולה נפלאה ובאלה מתפארים כעת כל בני דתם וכדבר הזה קרה גם למיסד דת האסלם ולחבריו עד אשר נתעלו וגברו אכן רק בהם יתפארו בני דתם וישתבחו לא באותם המלכים אשר גדל שמם ופרצה מלכותם ונפלאו מרכבותיהם אף אנו יחסנו אל האלוה במצבנו היום קרוב יותר מאשר אלו היתה לנו גדלה בעולם הזה:

אמר הכוזרי: כך היה אמנם הדבר אלו היתה ענותכם דבר אשר בחרתם בו אבל היא אינה כי אם דבר שבהכרח, וכאשר תשיג ידכם תהרגו אף אתם בשונאיכם.

אמר החבר: מצאת מקום כאבי, מלך הכוזרים, כי אמנם אלו קבלו רוב בני עמנו את ענינו מתוך כניעה לאלוה ולתורתו כמו שאמרת, לא היה הענין האלוהי עוזבנו לזמן רב כל כך. אולם, רק מעטים בתוכנו הם בדעה זו ועם זה יש שכר גם לרוב ,כי אף הם נושאים בעול הגלות לא רק בהכרח, כי אם ברצון כי אילו רצו היה כל אחד מהם חבר ועמית לאשר יגש בו בהוציאו מלה קלה מפיו ודבר כזה אינו נשאר ללא שכר אצל השופט הצדיק, אך אילו סבלנו גלות זו ודלות זו לשם שמים כראוי, כי אז היינו פאר גם לדור של ימות המשיח שלהם אנו מצפים והיינו מקרבים זמן הגאלה המקווה, על כן אין אנחנו רואים כל מי שקבל עליו את דתנו בדיבור פה בלבד כשווה לנו לכל הבא להתגייר, מודיעים אנו את המצוות אשר יהיה עליו לקיים ומעשים שיש בהם משום טרח לנפש.

(רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי: מאמר ראשון, קיג- קטו)

 

 

האמת והשלום

וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר - אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף: אָנָּא, שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו. וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: אַל תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי.

(בראשית נ, יט)

 

"ויבך יוסף": הבין כי אחיו הם ששלחו השליחים ושמו הדברים בפיהם ולא יעקב ציוה כל זאת, שאם היה בדעתו לצוות על זה היה אומר לו בחייו. על כן בכה בראותו צרת אחיו היראים לנפשם ומוכרחים להמציא תחבולות להינצל מחרון אפו.

 (שד"ל על התורה, מובא בעיונים לספר בראשית לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל)

 

אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: (בראשית נ') 'אביך צוה...' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו''.

ר' נתן אומר: מצוה, שנאמר (שמואל א' ט"ז) 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו'' .

דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא (בהתחלה) כתיב (בראשית י"ח) 'ואדוני זקן' ולבסוף כתיב 'ואני זקנתי'.

(בבלי יבמות סה, ע"ב)

 

היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה או נר ביתו וקדוש היום, נר ביתו קודם משום שלום ביתו, שהרי השם הנמחק לעשות שלום בין איש לאשתו. גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר: (משלי ג') 'דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום'.

 (משנה תורה לרמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה ד , יד)

 

'כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי' - הקב"ה בוחן לבות וכליות, והוא דן את האדם לא לבד על פי מעשיו, אך גם על פי מחשבותיו, אבל בן אדם אין לו אלא מה שעיניו רואות וכן אני לא אוכל לשפוט אתכם על הכוונה, אלא על המעשה; והנה אם אתם חשבתם עלי רעה, מחשבה שלכם לא נתקיימה אבל מחשבת האל נתקיימה והיא היתה לטובה, והנה אין אתם צריכים להשפיל עצמכם לפני ולבקש ממני סליחה ומחילה, כי אינני רואה בכם אלא שלוחי ההשגחה לטובת עם רב. והנה זו אחת מן הטובות הגדולות הנמשכות מהאמונה באלהים ובהשגחתו, כי האדם שליט במעשיו, אבל השלמת הפעולה איננה בידו, אלא בידי שמים, ואם זומם רשע לצדיק ומבקש להרע לו, ה' לא יעזבנו בידו, ושנאת הרשע תהיה סיבה להצלחת הצדיק; ומי שזאת אמונתו, לא יכעס על שום אדם ולא ישנא שום אדם.

 (רבי שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) שם, שם)