וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר: מִי אֵלֶּה?

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה

 וַיֹּאמַר: קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם. (בראשית מח, ח-ט)

 

מה ראה ישראל?

וירא ישראל - מלבושי העברים היו משונים ממלבושי המצרים, ויוסף שהיה קרוב למלכות, וכן בניו, היו לובשים כמלבושי שרי מצרים, וכמו שכתוב של בית רבן גמליאל היו משנים מהלכתן משום כבוד מלכות, ועל כן תמה יעקב ואמר 'מי אלה?'

ויאמר יוסף: בני הם - והם צדיקים ויראי ה', ומה שאתה רואה אותם משונים במלבושיהם, מפני 'אשר נתן לי אלהים בזה' - שנולדו בזה המקום והמקום והמצב מחייב זאת.

(מלבי"ם מח, ח-ט)

 

וירא ישראל את בניו של יוסף. ויאמר: מִמי נולדו לך אלה?

(כתר יונתן בראשית מח, ח)

 

וירא ישראל את בני יוסף - בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה.

(רש"י בראשית מח, ח)

 

 

"בסודם אל תבוא נפשי"

חנוך בן פזי

בספרו ממלאי הפקודות, העלה יגאל עילם לדיון שאלה היסטורית מוסרית, ביחס לאנשים שביצעו פשעים קשים, אך הסבירו זאת בטענה כי רק מילאו פקודות, ואף שהיו אלו פקודות קשות או אפילו פקודות בלתי מוסריות בעליל, הם ביצעו את אותם המעשים בכדי לקיים צו שהוטל עליהם. יש סיפורים ואירועים מעין אלו הידועים לרבים, אולם המפתיע בקבוצת המקרים והאירועים שאותם בחן עילם, הוא העובדה שאותן פקודות שבשמן ביצעו את המעשים הנוראים - מעולם לא ניתנו. ההיסטוריה מספקת דוגמאות למכביר לאירועים מעין אלו, הן מתולדות הציונות ומדינת ישראל והן מן ההיסטוריה הכללית האירופית. ההסבר המוצע על ידיו מעורר מחשבה שכן יש מצבים שבהם הפקודה נמצאת בחלל העולם, יש מצבים בהם נוצרה אווירה ציבורית כזו, שבה הותרו המוסרות. בסיטואציות כאלה, אין צורך שהמנהיג או המפקד ייתן בפועל את הפקודה, אין צורך שיאמר מה יש לעשות, בכדי שיהיו אנשים אשר יחושו כי אכן הם מבצעים פקודה.

דומה, כי פרשת "ויחי" מאפשרת לנו התבוננות בסוג התנהלות והידרדרות מוסרית כזו המאפשרת לאנשים לבצע פשעים שאפילו הם עצמם לא יחשיבו כמותרים מבחינה מוסרית. הניסיון להבין את מערכת היחסים של משפחת יעקב אבינו, מלווה את כל הפרשות המסיימות של ספר בראשית, אך זוכה להתבוננות מחודשת בפרשה זו. רגע לפני הפרידה, אפשר לשמוע את יעקב המבקש לגלות את הסוד, לשמוע מחדש את השיחה בין האחים ובין יוסף, ואולי אפילו לראות את יוסף השב ושואל את עצמו, מה הביא את האחים לבצע את אותו מעשה אכזר שנע בין רצח אח ובין מכירתו. הכתוב המאפשר להתבונן במערכות היחסים הללו, לקרוא מבעד למילים ובין השורות, מאפשר גם לחשוב מחדש על דפוסים אפשריים שביחסים בין מנהיגות, ציבור, ויחידים, בכל מה שנוגע לשאלות של אחריות.

אחד החלונות הפרשניים שדרכם ניתן לחשוב מחדש על שאלת האחריות, ניתן למצוא בפרשה זו דרך השאלה האם סלח יוסף לאחים ? ואולי האם סלח יוסף ליעקב? שכן רק עתה, שולחים האחים ליוסף משלחת: "אביך ציווה לפני מותו.. שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך" (בראשית, נ,טז). ומתעוררת התהייה, האם לא התנהלה שיחה משמעותית בין האחים ובין יוסף על כל אשר אירע? האם הסתפקו בדבריו של יוסף כשהתוודע בפניהם ואמר, "ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלקים" (בראשית, מה,ח)? המדרש מביא הסבר מרתק, "רבי יצחק אמר: הלך והציץ באותו הבור" (ב"ר פרשה ק). ייתכן כי מה שעורר את החשש בלב האחים, היה ביקורו של יוסף בבור שאליו הושלך בדותן, בתום מסע קבורת יעקב. לפני שחוזר יוסף למצרים, הוא מנצל את מסע ההלוויה, בכדי לחזור לרגע המכונן של חייו האישיים, ואולי של חיי משפחתו, ואולי של חיי עם ישראל כולו: הרגע בו הושלך על ידי אחיו אל הבור. אפשר לדמיין שאין הוא מדבר עם האחים על תחושותיו, אפשר אפילו בנימה קירקגוריאנית להקשיב לשתיקה שנופלת בין יוסף ובין האחים במסע הארוך בדרך חזרה למצרים. רק אז, באים האחים אל יוסף, וכדבר אמת או שקר, באופן אותנטי או כמניפולציה, ומבקשים סליחתו . וכפי שמלמד רש"י 'שינו בדבר מפני השלום', שכן יעקב לא ציווה על יוסף לפני מותו, לסלוח לפשע אחיו. ההקשבה לניואנסים בתשובתו של יוסף בכוחה להפתיע, שכן, אין הוא ממהר לסלוח ואין הוא מנקה אותם מן העוון. להפך, יוסף מדגיש את כוונתם הרעה במעשה המכירה, אך מוסיף כי יש הקשרים משמעותיים יותר ורחבים יותר, לתהליכים שהתרחשו ועתידים להתרחש בשל מעשה המכירה. "אל תיראו, כי התחת אלוקים אני?" (נ,כ).

מעגל הדיון של הסליחה מתחיל בשאלת האחריות לפשע אשר נעשה. שאלה זו כבר עלתה לדיון בפרשה הקודמת כאשר מפרש המדרש על אודות העגלות אשר שלח יוסף "הלא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק" (ב"ר צד). סימונה של העגלה, כמעוררת את שאלת האחריות - אחריותם של זקני בית הדין על המעשים הנעשים במרחב הקרוב אליהם. אותה חובה המוטלת על הזקנים לאמור "ידינו לא שפכו את הדם הזה", מפני שכנראה יש דברים שיכלו לעשות ולא עשו. הקריאה הנועזת של המדרש מייחסת ליוסף את האמירה הקשה והנוקבת כלפי יעקב. יוסף מוסר ליעקב סימן ומטיל עליו אחריות, כאבי המשפחה, וכסב השבט כולו. הסימון של הטלת אחריות על יעקב, איננה רק סוג של התחשבנות, היא מהווה לגבי דידו של יעקב גם פתח לאפשרות של תיקון.

אולי זוהי גם חשיבות הפגישה הנפרדת שבין יעקב ובין יוסף בפתיחת הפרשה, שכן יש סוד שיעקב רוצה לגלות, וכנראה איש מבניו לא גילה לו: מה בדיוק קרה כאשר שלח את יוסף אל האחים, ולא שב הביתה ? היכן באמת מצאו האחים את כתונת הפסים, המגועלת בדם? ומה הייתה משמעות השתיקה שלו או האחריות שלו לאירועים? אולי אפילו חושב יעקב לעצמו, כי בסוד הזה טמון סוד הגאולה. גאולת ישראל ממצרים תלויה ביכולתם של בני ישראל להתמודד עם עברם. אולי זו גם הסיבה שמספר יעקב ליוסף על האילוצים שהביאו אותו לקבור את רחל מחוץ למערת הקבורה המשפחתית. כאומר– היא אתה וילדיך חלק מן המשפחה, אך לא הייתה לי ברירה. כאומר - לי לא היה חלק בהוצאה שלך אל מחוץ למעגל המשפחה. מבלי לומר זאת במילים מפורשות, מנסה יעקב לפצות את יוסף ומעניק לו במתנה את שכם. ואנו הקוראים את המילים "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" (מח,כב) - יכולים לקרוא את דו המשמעות ואולי אפילו תלת המשמעויות הרמוזות במילים אלו: יותר מאחיך, עם אחיך, או בגלל אחיך. כך הופכת שיחת הפרידה הזו, לרגע מכונן, שכן מתבררים לו ליוסף שני דברים חשובים: הראשון, שיעקב לא היה חלק מן הקנוניה של מכירתו, ועל כן חשב בטעות שאותו 'אירוע' שאינו יודע את טיבו התרחש בשכם, ולא בדותן כפי שקרה בפועל. והשני, שמעגל האחים נשאר סגור בפניו, הוא מצד אחר והם מן הצד האחר.

עתה הולכת ומתבהרת שאלת האחריות שפרשה זו מעלה, כיוון שעתה מתברר לאחים כי הפשע היה שלהם לבדם: הם כאחים של יוסף מתייצבים לבד בפני האלוקים "עבדי אלוקי אביך" (נ,יז). למשך זמן מסוים יכלו האחים לחשוב כי הם שותפים ליעקב או לקב"ה במעשה. יכול להיות אפילו שחשבו כי אכן יוסף נשלח על ידי יעקב, בכדי שיפגעו בו. יכול להיות שהפרשנות שלהם להגעתו של יוסף במצוות אביו, היתה שיעקב הפקיד בידם את ההזדמנות והזכות להכריע בגורלו של יוסף. יתכן כי בתחושת שליחות דתית, המשתפת שם שמים, ביקשו להרוג את יוסף או לכל הפחות לסלקו מן המועמדות לשלטון. בהתאם להיגיון של הפקודה שאין צורך לומר אותה במילים, יכלו האחים לחשוב כי אכן הם מבצעים פקודה, בין אם ברשות שניתנה להם על ידי יעקב, ובין אם הבינו את עצמם כממלאים צו אלוקי. הם מצאו את עצמם בדיוק בעמדה של מי שנדרשים למלא פקודה בלתי מוסרית ועתה עם מותו של יעקב מתברר להם, שפקודה זו מעולם לא ניתנה להם. ההתאגדות להרע, לימד לוינס, מצויה בקבוצה שומרת סוד ומסתורין ואשר אינה רואה את עצמה מחויבת לעמידה בפני האנושות.

בכדי לעשות את המעשה של מכירת יוסף כרתו האחים ביניהם ברית, וחתמוה בשבועה ובחרם שאין לגלות את הסוד ברבים. מכירת יוסף איננה מעשה של איש אחד, אלא של קבוצת אנשים שהופכת את עצמה לחבורה סגורה. קביעת גבולות בני החבורה, היא חלק מהותי מן המעשה שהוביל למכירת יוסף. האחים המגדירים את המעגל המשמעותי להם בגבולות אחי יוסף, יכולים להידרדר עד למעשה הנורא של רצח אח, או מכירת יוסף ולטעות לחשוב שהם עושים כראוי. קביעת המעגל החברתי מאפשרת לעתים לחשוב שהאמת היא זו הנמצאת בין חבריה, עד כדי אובדן המוסריות הפשוטה של יחסים בין בני אדם ובין אחים.

השאלה המוסרית של מכירת יוסף היא קביעת המעגל שבתוכו אדם חושב שהאסור הפך למותר. השאלה בפני מי אני ניצב ולפני מי אני עתיד לתת דין וחשבון היא שאלה מוסרית מן המעלה הראשונה: האם בפני החברה שלי, המשפחה שלי, או העולם כולו. יש אמת עמוקה במשמעות המוסרית של ההתייצבות בפני האנושות. "החברה הרוצה אינטימיות של שנים עשר שבטים המסתכלים אלה על אלה, החברה הקהילתית, נוכחת מלכתחילה בפני כל האנושות או נפתחת אל עבר האנושות כולה" (ע' לוינס, מעבר לפסוק, תרגמה: א' גולדווין, עמ' 106).

פרשתֵנו מלמדת אותנו כי חברה הפועלת כ"שבטים המסתכלים רק אלה על אלה" עלולה להגיע לכדי 'התאגדות להרע'. יש משמעות מוסרית יומיומית לחשיבות של ההתייצבות של בני הברית, בפני האנושות ואומות העולם, הן כחיבור לאמת מוסרית ודתית והן ככלי לשמירה על הצלם.

ד"ר חנוך בן פזי מלמד במגמה לפילוסופיה יהודית, אוניברסיטת בר אילן

 

 

"שמעון ולוי אחים... ארור אפם כי עז... אחלקם ביעקב אפיצם בישראל"

"יעקב": דמות עם ישראל בגלות, תוך השפלה ורדיפות.

"ישראל": דמות עמם ישראל בנצחונו שזכה בו מידי הא-ל.

הסכנה הנשקפת לכלל מעברת זעמם של שמעון ולוי קיימת רק בזמן הפריחה של העם, בשעה שהוא מהווה ציבור חזק, העלול בנקל להימשך אחרי השפעת שני שבטים מלוכדים, המלאים הכרת כוחם, ורגש הכלל בוער בקרבם.

לפיכך: בישראל - אפיצם, במדינה היהודית הפורחת יהיו מפוזרים. וכך היה: לוי לא נטל חלק בארץ, וקיומו היה תלוי במעשר, ברצונו הטוב של כל יחיד. הן מעשרות ישראל - בניגוד למעשרות שניתנו לאחר מכן וניתנים עד היום לכומר, להבדיל, ולבעל האחוזה - היו "ממון שאין לו תובעים". בעל האדמה היה אמנם מחוייב להרימם, אך שום בן-לוי לא היתה עליהם זכות ישירה...

נחלת שמעון היתה מובלעת בנחלת יהודה, והוא היה תלוי כולו בשבט חזק זה. וכל היתה השפעתם המדינית של שמעון ולוי משותקת כולה בשעת הפריחה.

אולם בגלות, כאשר לחץ הגורל מדכא את הכל, והאומה עצמה מפוזרת, אז קרובה הסכנה, שכל הכרה עצמית תאבד, והלחץ ימית כל כוח רוחני. לפיכך "אחלקם ביעקב" יוכל גם היהודי הנודד כרוכל להביט בגאווה על הפרחח האירופי, ואילו הוא, שהושפל עד עפר וזורה בין הגויים, ישמור על הכרתו העצמית ועל רגש הכלל. הפצת שמעון ולוי במדינה היהודית הביאה בעקבותיה את חלוקתם בגלות, - צדקה עשה עמנו הקב"ה שבכל מקומות פיזורינו היו בינינו גם בני שמעון ולוי.

(הרש"ר הירש בראשית מ"ט, ז)

 

 

'בנימין זאב יטרף' - זאב הוא אשר יטרף, נבא על שיהיו עתידין להיות חטפנין (שופטים כא) 'וחטפתם לכם איש אשתו' בפלגש בגבעה, ונבא על שאול שיהיה נוצח באויביו סביב, שנאמר (ש"א יד) 'ושאול לכד המלוכה וילחם במואב ובאדום וגו' ובכל אשר יפנה ירשיע'.

 (רש"י בראשית מט , כז)

 

וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר - אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף: אָנָּא, שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו. וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: אַל תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי.

(בראשית נ, יט)

 

'כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי' - הקב"ה בוחן לבות וכליות, והוא דן את האדם לא לבד על פי מעשיו, אך גם על פי מחשבותיו, אבל בן אדם אין לו אלא מה שעיניו רואות וכן אני לא אוכל לשפוט אתכם על הכוונה, אלא על המעשה; והנה אם אתם חשבתם עלי רעה, מחשבה שלכם לא נתקיימה אבל מחשבת האל נתקיימה והיא היתה לטובה, והנה אין אתם צריכים להשפיל עצמכם לפני ולבקש ממני סליחה ומחילה, כי אינני רואה בכם אלא שלוחי ההשגחה לטובת עם רב. והנה זו אחת מן הטובות הגדולות הנמשכות מהאמונה באלהים ובהשגחתו, כי האדם שליט במעשיו, אבל השלמת הפעולה איננה בידו, אלא בידי שמים, ואם זומם רשע לצדיק ומבקש להרע לו, ה' לא יעזבנו בידו, ושנאת הרשע תהיה סיבה להצלחת הצדיק; ומי שזאת אמונתו, לא יכעס על שום אדם ולא ישנא שום אדם.

 (רבי שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) שם, שם)