וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו

וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ

 וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם. (בראשית נ, ז)

 

 

ויעלו אתו כל עבדי פרעה - כל אנשי מצרים, לבד מיוסף, עבדי פרעה יקראו.

(אבן עזרא נ, ז)

 

אמר רבי ברכיה: גמילות חסד בתורה, בראשה ובאמצעיתה ובסופה;

בראשה דכתיב (בראשית ב') 'ויבן ה' אלהים את הצלע' - מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה אל האדם ונעשה שושבין להם, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניאתא;

ובאמצעיתה, דכתיב (שם, י"ח) 'וירא אליו ה' באלני ממרא' מלמד שביקרו (שם, כ"ה) 'ויברך אלהים את יצחק בנו' - זו ברכת אבלים;

בסופה, שנאמר (דברים ל"ד) 'ויקבור אותו בגיא' -

אמר ר' חנין: מדת פרעון מה היא? יעקב מת בארץ מצרים, מי ראוי להטפל בו? לא הקב"ה, שאמר לו (בראשית מ"ו) 'אנכי ארד עמך מצרימה וגו'' - בא יוסף וחטף לו את המצוה, דכתיב (שם, נ') 'ויעל יוסף לקבור את אביו', מת יוסף במצרים, מי ראוי להטפל בו? לא השבטים שהשביע אותם? שנאמר (שם) 'וישבע יוסף', בא משה וחטף לו את המצוה, שנאמר (שמות י"ג) 'ויקח משה את עצמות יוסף', מת משה ופרע לו הקב"ה בכבודו, שנאמר (דברים ל"ד) 'ויקבור אותו בגיא'.

 (קהלת רבה פרשה ז, ב )

 

 

 

ברכות יעקב - או נבואות יעקב?

יונתן בשיא

בכל הדורות התחבטו המפרשים בשאלה - האם דברי יעקב לבניו נאמרו בעת ששרתה עליו הנבואה, או שמא הוא דיבר אליהם כמי שמכיר היטב את תכונותיהם, ומבקש לברכם ולהדריכם בדרך שבה יבחרו.

המבנה של פרק מ"ט מאפשר את שני הפירושים :

בראש הפרק נאמר "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". ואילו בסוף הפרק נאמר "וזאת אשר דיבר להם אביהם, ויברך אותם, איש אשר כברכתו ברך אותם".

אבן עזרא - נחרץ כדרכו - מסביר זאת כך: "דיבר הנביא לעתיד. ותעו האומרים שהם ברכות. ואיה ברכת ראובן שמעון ולוי ? ועל דרך הנבואה אמר זאת. ואחר כך ברך אותם". מכאן, שמה שאנו קוראים "ברכת יעקב" אינן ברכות אלא דברי נבואה, חלקם אפילו דברים קשים מאד על חטאי שלושת בניו הגדולים, ועל עונשם העתידי - האחד באבדן הבכורה והשניים באבדן הנחלה. ואילו את הברכות הוא ברך בנפרד, לאחר מכן, והכתוב לא טרח לצטט אותן אלא בקיצור רב.

אך המתבונן במבנה הפרק, ובעיקר בניסוח הפסוק החותם את מסכת דבריו של יעקב לבניו, חייב להודות שהפירוש הסביר יותר הוא של "כלל ופרט וכלל", ודבריו של האבן עזרא אינם פשט הכתוב.

הבה נתבונן - רק לצורך הדוגמה - בברכתו של דן:

דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. יהי דן נחש עלי דרך, שפיפון עלי אורח, הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור. לישועתך קיויתי ה'

האם ניתן לראות זאת כנבואה או כברכה? רש"י, ההולך בעקבות חז"ל, רואה זאת כנבואה, המתייחסת ישירות לשמשון:

'דן ידין עמו' - ינקום נקמת עמו מפלשתים.

'כאחד שבטי ישראל' - כל ישראל יהיו כאחד עימו ואת כולם ידין. ועל שמשון ניבא נבואה זו.

'ויפול רוכבו אחור' - שלא נגע בו, ודוגמתו מצאנו בשמשון – 'וילפות שמשון את שני עמודי התווך אשר הבית נכון עליהם ויסמוך עליהם, ויט בכֹח ויפֵל הבית על הסרנים ועל כל העם ושעל הגג מתו'.

'לישועתך קיוויתי ה'' - נתנבא שינקרו פלשתים את עיניו, וסופו לומר 'זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלקים, ואינקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים'.

נכדו של רש"י, הרשב"ם, מתנגד נחרצות לדעת זקנו, אף כי הוא נמנע משום הכבוד לקרוא לו בשמו:

המפרש על שמשון לא ידע בעומק פשוטו של מקרא כלל. וכי יעקב בא להתנבאות על אדם שנפל ביד פלשתים, וינקרו את עיניו? חלילה וחלילה. אך על שבטו של דן התנבאו שהוא מאסף לכל המחנות... ולפי שהיה הולך כל הימים, בין בימי משה ובין בימי יהושע אחר כל הדגלים, והיה צריך להלחם עם כל האומות כי גיבורים היו, לכך אמר יעקב "דן ידון עמו". שהיה נוקם נקמתם ומשמרם מרודפיהן.

כלומר אף כי גם הרשב"ם מתבטא על עתידו של שבט דן במונחים של "נבואה", הנה ניתן לומר שזוהי יותר ברכה (אולי אף בהכירו את דן כבחור אמיץ) מאשר נבואה.

בולט הדבר יותר בברכת זבולון - הברכה היחידה המדברת מפורשות על הטריטוריה שבה יתנחל זבולון - "והוא לחוף אניות, וירכתו על צידון".

אונקלוס תרגם "והוא יַכְבֵש מחוזין בספינין, ותחומֵיה יהי מטֵי על צידון".

ורש"י פירש "סוף גבולו יהא סמוך לצידון. ירכתו = סופו".

יתכן כי צודקים הפרשנים הטוענים כי בסיוריהם ברחבי ארץ כנען, עסקו יעקב ובניו בחלוקה עתידית של הארץ לשבטים תוך שרטוט הגבול שבין שבט לשבט. אך אנו, הבוחנים את ברכתו של יעקב לזבולון כ- 3500 שנה לאחר נתינתה, ושופטים את הדברים בפרספקטיבה של זמן, האם נוכל לומר שטעה יעקב בברכתו\ נבואתו? הרי יודעים אנו שזבולון התנחל באזור העמקים שבמערב, ושצפונה לו התנחל שבט אשר, ובשום שלב לא הגיע זבולון לפאתי צידון. כבר בגורל שמטיל יהושע (יט') , מוזכר התבור במרכז נחלת זבולון, בעוד שצידון צור והכרמל נמצאים בנחלת אשר, כלומר שאפילו מוצא אל הים לא היה לזבולון!

 ובשופטים (א' 31) נאמר: "אשר לא הוריש את יושבי עכו ואת יושבי צידון". אשר, ולא זבולון! הגר"א מנסה אמנם לפרש שהיתה לזבולון מובלעת בנחלת אשר, שגבלה בתחום ארץ הצידונים, ואף היה למובלעת מוצא לים, וכך התקיימה נבואת יעקב, אך סימוכין לדבר לא מצאנו.

נראה - אם כן - שבדברי יעקב לבניו התערבבו דברי כיבושין, ברכות לעתיד, ואף נבואות (אולי כלשונו של ליבוביץ - שנבואה היא בעיקרה דברים שראויים שיקרו בעתיד, ולאו דווקא הבטחה שכך יקרה), וכולם מבוססים על הכרתו של יעקב את בניו.

האם יכול אב לברך את בניו, תוך נסיון לנבא את אשר יקרה לכם בעתיד על סמך היכרותם הקרובה? האם ברכותיו של יצחק לעשיו וליעקב, ברכתו של יעקב לאפרים ומנשה, ואחר כך לשנים עשר בניו, ניתנות גם להסבר אחר, רציונלי יותר ?

הפרופסור (לפסיכולוגיה) דניאל כהנמן, זכה בשנת 2002 בפרס נובל לכלכלה דווקא. עיקר עיסוקו הוא בכושר השיפוט האנושי, וביכולתו של האדם לנבא את אשר יקרה כתוצאה מההחלטות שהוא מקבל. במחקר על "שיפוט בתנאי אי ודאות" (דניאל כהנמן ועמיתים, רציונליות הוגנות ואושר - מבחר מאמרים, בעריכת מיה בר הלל, הוצאת כתר ואוניברסיטת חיפה, 2005, 348 עמודים), עליו הוא קיבל את הפרס, הוא אומר בין היתר:

"החלטות רבות מתבססות על אמונות בנוגע לסבירותם של אירועים לא ודאיים. מה קובע אמונות כאלה? נראה שאנשים מסתמכים על מספר מוגבל של עקרונות המצמצמים את המשימות הסבוכות לכלל פעולות שיפוט פשוטות יותר. בדרך כלל העקרונות הללו שימושיים למדי, אך לפעמים הם מובילים לטעויות חמורות ושיטתיות".

עם זאת, מדגיש כהנמן את ההבחנה בין תהליכי חשיבה אינטואיטיביים לתהליכי חשיבה מכוּוַנים. בדברו על "הפסיכולוגיה של הרציונליות החסומה", הוא מדגיש כי ברוב המקרים, המחשבות וההעדפות העולות על הדעת מהר וללא הרהור מעמיק, הן הן האינטואיציות שעל פיהם אנו פועלים בדרך כלל. והן מהירות, אוטומטיות, נטולות מאמץ, אסוציאטיביות, אך אינן חשופות לבחינה עצמית. ואילו מערכת החשיבה היא איטית יותר, מבוקרת יותר, גמישה יותר, וניתנת לשליטה ע"י כללים.

יעקב פועל לכל אורך חייו בשתי הדרכים, דרך האינטואיציה ודרך החשיבה, כאשר ניתן לעקוב אחרי תגובותיו הספונטניות, המיידיות - מחד, ועל תגובותיו המאוחרות, לאחר חשיבה מרובה - מאידך.

ראוי שנשווה את תגובותיו ב"זמן אמת" למעשה ראובן בבלהה ("וישמע ישראל") לבין ברכתו לראובן; למעשה שמעון ולוי בזמן אמת ("עכרתם אותי להבאישני", אך משאיר להם את המילה האחרונה - "הכזונה יעשה את אחותֵנו") לבין ברכתו לשמעון ולוי; את תגובתו למעשיו של יהודה ("אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו", ותשובת יעקב: "אם כן אּיפא, זאת עשו... ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש") לבין ברכתו של יהודה - "גור אריה יהודה, מטרף בני עליתָ".

ראוי לבחינה מעמיקה תהליך הסינון שאותו עובר יעקב, המעבד מתוך שלל האירועים שבחיי כל אחד מבניו - רק נקודה מרכזית אחת: איננו מזכיר ליהודה את תמר, איננו מזכיר לראובן את יוסף שבבור, איננו מזכיר ליוסף את חלומותיו למרות ש"ואביו שמר את הדבר", וכו' וכו'. הניבוי שלו על "אשר יקרא אתכם באחרית הימים" מבוסס על שנים ארוכות של התבוננות. לא על תגובה ראשונית, שבה חוסמת האינטואיציה את הרציונליות, אלא על שיפוט רצוני, מבוקר, מכוון ואיטי.

17 שנותיו האחרונות, לאחר איחודה המחודש של משפחתו, יצרו לו את הפרספקטיבה המאפשרת לו לברך את בניו, ללא הטיות ולּלא "שליפות מהמותן": לברך אותם תוך התבססות על אירועי העבר, תוך ודאות רבה לגבי אופיים של בניו, לגבי יכולותיהם, ולגבי הצפוי להם בערפל אי הודאות של העתיד.

באמצע קרבות מלחמת השחרור קיבל אבי- חייל בגדוד 13 של גולני - חופשה קצרה לצורך השתתפותו בברית המילה של בנו בכורו. הברכה אשר בורכתי על ידו, ברכה אינטואיטיבית, מהמיית ליבו, היתה: "ירצה ה' שבזכות השתתפותי במלחמה הזו, יידע בני מה זאת מלחמה רק מהסיפורים שאספר לו כאשר יהיה יותר גדול".

אבי נפטר השבוע לפני 40 שנה, שבוע לפני גיוסי לצה"ל. במכתב אותו כתב לי לפני מותו, נכתבו כבר ברכות אחרות, תפילות אחרות, יותר מינוריות ויותר ריאליות. בינתיים, גם כל בני כבר השתתפו במלחמות ישראל, ובעוד 5 שנים ילבש מדים נכדי הבכור. וחזון השלום הניצחי שבאחרית הימים נראה רחוק מאי פעם. ואם כך, כיצד ניתן לברך את נכדיי, יחד עם כל בני דורם, מבלי להשמע פתטי? יתכן שראוי להשתמש בדברים המשמשים כמוטו לדפים אלה, ולהתפלל כי לפחות דורם יזכה לנבואתו\ ברכתו של משורר התהילים:

ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום.

 

שמעון ולוי אחים"

'שמעון ולוי אחים': יאמר בעלי אחוה, כי יחם לבם על אחותם, ילמד עליהם זכות כי בקנאתם על האחוה עשו מה שעשו, לומר שאין ראוים לעונש גדול, ולא החטא ראוי לימחל כי הוא חמס, והנכון בעיני: שאמר כי שמעון ולוי אחים גמורים דומים ומתאחים זה לזה בעצתם ומעשיהם, וכבר פירשתי (לעיל לד יג) כי יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר בעבור שעשו חמס, כי הם לא חטאו להם כלל ובאו בברית ונמולו, ואולי ישובו אל ה' ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם - 'ומן הנפש אשר עשו בחרן' - ועוד חרה לו שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר, ויהיה חלול השם שיעשה הנביא חמס ושוד, וזה טעם 'בסודם אל תבא נפשי', התנצלות שלא היה בסודם בענותם במרמה, ובקהלם לא נתיחד כשבאו על העיר והרגום, ולכן יקלל אפם ועברתם.

(רמב"ן בראשית מט, ה)

 

מה בין לוי לפינחס? הסיכונים שבקנאות

והרי לוי ופנחס שניהם קינאו על הזנות, ומסרו נפשם על זה, והנה פנחס עלה בשביל זה לגרם המעלות, ולוי גער בו אביו, וכיוצא בזה הרבה. ומשום כך שנינו במסכת אבות: "ולא עם הארץ חסיד" - שנדרש לזה דיוק רב לשקול הפעולה לפי הזמן והמקום, וגם בכמה דברים נדרש לכללי תורה שאינם מבוארים.

..."תומיך ואוריך לאיש חסידיך": והנה לזה החסידות של מעשה המצוות במסירות נפש לקיים אמונת ה' ובריתו לרבים - לזה נדרש זהירות הרבה. ועל זה בירך משה "ואוריך" היינו שיהא אור תורת אמת מכשירה אותם לזה החסידות, שיראו לכוון דרך הישר ולא יהא לעשות מעשהו זר מעשהו, שלא על-פי דברי תורה.

("העמק דבר" לנצי"ב מוולוז'ין)

 

חניטה - פקפוק באמונה?

וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ. וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל. וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם, כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים, וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם.

(בראשית נ, א-ג)

 

ידוע במדרש רבה שהיה תרעומות על יוסף על זה, עד שאמרו: "למה מת יוסף לפני אחיו? רבי אמר: על שחנט את אביו - אמר לו הקב"ה: לא הייתי יכול לשמור את צדיקַי?! לא כך אמרתי לו: ' אל תראי תולעת יעקב' אל תראי תולעת את יעקב?".

אכן יש להבין דעתו של יוסף; וכי היה סבור שאברהם ויצחק שלא נחנטו, שלטה בהם רמה ותולעה חס ושלום? ונראה... שהקפיד אביו שלא יהא נקבר לשעה במצרים, דאם כן היה הכרח לקחת האדמה כתפוסת המת, ומזה הבין יוסף שאין אביו מקפיד לקברהו תיכף ומיד אחר המיתה, אלא שיהא יכול להלינו הרבה בלי קבורה וכאשר עשה יוסף מפני כבודו של מת ומשום כך חשש יוסף לאביו שלא יתקלקל ח"ו בשכבו על המיטה, ולא כאברהם ויצחק שהגיעו לקבורה מיד, והיה סגולת המקום במערת המכפלה גם כן מסייע לזה, אבל הקב"ה הקפיד על זה שבוודאי היה הצדיק נשמר בכל אופן גם על המיטה.

(העמק דבר שם, שם)