פרשת ויקהל
גליון מס' 691 תשע"א

וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב

 הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב

(שמות לה, כב)

 

 

וטעם 'ויבואו האנשים על הנשים' בעבור כי הנדבה בתכשיטין היא מצויה אצל הנשים יותר, וכולן היו להן, ופרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד, ובאו תחלה, והאנשים אשר נמצאו להם הביאו עמהם, כי טעם על הנשים שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן וכן נחה ארם על אפרים (ישעיה ז ב), כי המלחמה ההיא לאפרים, ולא שתם על צאן לבן (בראשית ל ט), ועליו מטה מנשה (במדבר ב כ), והדומים להם, ואמר שבאו כולם אנשים ונשים בחח ונזם וטבעת וכומז ובכל כלי זהב כצמידים ועגילים, כי נמצאו לכולם כלי תכשיט ואמר כי יש מהם שהניפו תנופת זהב שבור או במטבע.

(רמב"ן שם, שם)

 

על הנשים עם וכו'. והטעם שבאו סמוכין להן היינו לפי שהאנשים היו מתביישים להביא נדבתם, לפי שלא היו ימים מועטים שנתנו זהב הרבה לעגל והיו יראים שמא לא יקובל ברצון מנחתם, לכך היו מערבים נדבתם עם נדבת הנשים שהן לא נתנו כלום לעגל כמ"ש רז"ל, כדי שיקובל אגב של נשים.

(ספר משכיל לדוד לרבי דוד פרדו (מאה 18) שמות שם, שם)

 

 

וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו, אֶל הַכַּפֹּרֶת הָיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים

חיים רובינשטיין

דימויים שאדם מדמה , מתוך ביתו הם באים. מתוך שיש לו לבטא רגשות, או דברים מופשטים, או שמא תחושות כלפי נושא, וחסרות המילים בפיו, מביא הוא מתוך עולמו המוכר, בכדי להסביר את הלא-ידוע. כך נבנית לה היצירה בכל ממדיה, וכך מוצאת לה, רוחו של האדם מרחבים חדשים לשוט בהם, מילים שלבשו עוז.

יחסיו של האדם עם האל המורכבים מיראה וקרבה, מפחד ואהבה, מאינטימיות ומחוסר ידיעה מוחלט, הועברו בשיח היהודי בדימויים מילוליים, ובסמלים מעשיים. האיסור על ביטוי דמות האל בצורתו הפיזית, "אין לו דמות הגוף, ואינו גוף" הביא לביטוי מעשי של רגשות כלפיו, כתחליף לעיסוק במהותו. זוג הכרובים הצומח מתוך העטיפה החיצונית של זוג לוחות הברית, מבטא את הקשר האינטימי שבין ישראל למי שנתן להם את תורתו. "כאיש המעורה בלוייה שלו" (יומא נד, ע"ב) - כלומר, כאדם החבוק בידי רעייתו.

דימוי זה של בין אוהב לאהובה, מצוי ברבדים שונים אצל כתבי התורה. האינטימיות של היחסים צנועה בבית פנימה, בקדש הקודשים, מכוסה בעור תחש בעת פירוק המשכן ונדידתו, אך "הכל יודעין, כלה למה נכנסה לחופה".

דימוי זה פנים רבות לו. האהבה, הרגש הנאצל ביותר, יכול להפוך בקלות לרגש הזול ביותר. ההתנהגות העדינה לגסה, לטיפה לאלימות, אחווה לתובענות. אהבת האל לעבודת אלילים. קדש לחול. היפוכה של הקרבה - שנאה. מערכת הרגשות אהוב - אהובה, אדם - אלוה, אינה ניטרלית. היא מערבת את כל כולה של הנפש, ומביאה את האדם להחצין את מעמקי נשמתו, לטוב ולרע. החוויות הרגשיות העזות ביותר נערכות על מישורי היחסים הללו.

כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר: חד אמר פניהם איש אל אחיו וחד אמר פניהם לבית. ולמאן דאמר פניהם איש אל אחיו, הא כתיב ופניהם לבית? לא קשיא; כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. ולמאן דאמר ופניהם לבית, הא כתיב ופניהם איש אל אחיו?" (בבא בתרא, צט, ע"א)

כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - הם הופכים פניהם זה לזה, דוגמת חבת זכר ונקבה האוהבים זה לזה. סימן שהקב"ה אוהב את ישראל, ומתחלה כך נעשו פנים אל פנים כדי שתשרה שכינה בישראל וישראל יעשו רצונו של מקום, וכשאין עושין הופכין פניהם לבית על ידי נס (רשב"ם, שם)1.

יחסיו של האדם אל עצמו, מתאזנים ביחסי הזוגיות שלו, "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ" (בראשית א', כז'). "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי - לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה" (בראשית ב', כג'). המשך ישיר לעצמי, לצלמי, זוגתי . הפרטיות של היחסים עם האל בונים עולם פנימי, חבוי מעין כל ומוכר בהיקפו, רק בנשמה פנימה. חוסר הפיזיות של האל, מעביר את היחסים למישורים הנפשיים בבנותם מעין השלמה לחלקו הרוחני של האדם, השלמה שדימויה האפשרי הוא האיחוד הנפשי עם בן זוג, מעין מרחב משותף בלתי נראה, אך ממשי מאד.

"בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (שם). הזוגיות שהכרובים משמשים לה כסמל, "והיו הכרובים שנים כאשר הראיתיך, כי סוד האחד לא יראה כי אם בשנים" (ראב"ע הקצר לשמות כ"ה, כ') הנם בסיס להוויות עמוקות. מתכונות האל האחד המתגלה לעין האדם בשנים, כחומר וצורה, דרך האלקטרון בו סוד האחד לא יתגלה כי אם בשנים, ועד לשותפות הזוגית בו מתגלה סוד האחדים, בצִמדם, וזה מקור עוצמתם. זכר ונקבה, כל שותף בזוגיות עומד בפני עצמו, על תכונותיו השונות, אופיו הייחודי וראיית עולמו ומתבטא במלואו על ידי השיתוף, בהשלמת תכונותיו. אי אפשר להם לישראל בלא הקב"ה ואי אפשר לו בלא עמו. הוא חסר אותה והיא חסרה אותו. פעם הוא האיש והיא האישה ופעם הוא האהובה והם האהוב. יש שוויון עמוק של שני חלקים המשלימים זה את זה, המתגעגעים זה לה, קול דודי הנה הוא בא. חייו פגומים בלעדיה, וסודו לא ירַאה בקור בדידותו והיא אנה תבוא ומי יבא אליה.

אין כמו הדימוי העז הזה להביט ביחסנו אל אלוהינו, האהבה, הקרבה, האינטמיות, ההתייחדות, ההתמזגות מול הריב, המדון, השנאה, הניכור, ההליכה אחרי אלוהים אחרים. "לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם ה'" (ירמיה ג' א').

קרבתנו אל אלוהינו, היא קרבה אינטימית, מוצנעת. הוויתו היא בקול דממה דקה. ביחסים אישיים עדינים. סתריו מי ידע. דיבורינו עמו - למרות עזותם, אזן לא תשמע. לב ירפרף, עיננו עצומות. ראשינו נוטה לאחר. לחישה. אנו מכילים אותו בלבבנו והוא מכיל אותנו בקרבו. המקום. הודו, הדרו, פארו, כבודו פנימה.

בדממת שיחנו הפנימי, יבנה המיזוג שיאהיל מועדו על יומֵינו. יחסינו הבלתי נראים עם מי שאין לו דמות, מעבירים את מקדם שיווי המשקל של חיינו לערכן החיובי ועוטפים את פעולתנו בלבוש הוד. ערכיות הפעולה האנושית מתקבלת על ידי המעטפת האלוקית המחוברת לטבורו, והופכת לעתיד לבא למהותו. ולא יוכלו להיפרד עוד לעולם, עצם מעצמי ובשר מבשרי.

וכתיב 'ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן' כיון שהוקם המשכן, מיד ירדה שכינתו לתוכו שנאמר 'ולא יכול משה לבא אל אהל מועד, כי שכן עליו הענן, וכבוד ה' מלא את המשכן' וכתיב 'כי ענן ה' על המשכן וגו'' לקיים מה שנאמר (שם פה) 'אך קרוב ליראיו ישעו לשכון כבוד בארצנו' אמר הקב"ה: בעולם הזה, היתה שכינתי ביניכם ולעיניכם, שנאמר 'ומראה כבוד ה' וגו'' ולעתיד לבא שכינה אינה זזה מכם לעולם, שנאמר (מלכים א ז) 'ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזוב את עמי ישראל, ברוך ה' לעולם אמן סלה' (מדרש תנחומא, פקודי פרק יא).

1. ועוד בעניין: "וַתִּקַּח יְהוֹשֶׁבַע בַּת הַמֶּלֶךְ יוֹרָם אֲחוֹת אֲחַזְיָהוּ אֶת יוֹאָשׁ בֶּן אֲחַזְיָה וַתִּגְנֹב אֹתוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַמֻּמָותִתים אֹתוֹ וְאֶת מֵנִקְתּוֹ בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת, וַיַּסְתִּרוּ אֹתו מפני עתליהו ולא הומת" (מלכים ב יא', ב')

רש"י במקום: "בחדר המטות - בעליית בית קדשי הקדשים, כמה שהוא אומר" (לקמן פסוק ג): "ויהי אתה בית ה' מתחבא וגו'". עליו אמר דוד (תהלים כז' ה'): "כי יצפנני בסכה, יסתירני בסתר אהלו". וקורא אותה חדר המטות, על שם (שיר השירים א' יג'): "בין שדי ילין". (תודה ליוסי פניני על ההפניה)

*מאמר זה פורסם גם בשנת תשנ"ט בגיליון ויקהל-פקודי, אך מכיוון שלא נס ליחו, אנו מפרסמים אותו פעם נוספת.

חיים רובינשטיין הוא איש חינוך

 

צדק, משפט ושלום הם תנאי הכרחי להשכנת השכינה

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" - פירש רש"י: למחרת יום הכיפורים ובפרשת יתרו כתיב: "ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם" ופירש רש"י שם כי זה היה למחרת יום כיפורים.

ונראה לי שידוע שהקהֵל זה היה להודיע להם מצוות המשכן והנדבה, כמו שיתבאר בסמוך והיה משה חושש פן יתנדב אחד מהם למשכן דבר שאינו שלו והוא חושב כי הוא תופסו בדין, וזה לא יתכן לבנות הבית הגדול והקדוש הזה מן הגזל ומקום המשפט שמה הרֶשע, על כן הכריז משה תחילה : מי בעל דברים יגש אלי למשפט, באופן שכל העם על מקומו יבוא בשלום ונודע לכל אחד מה הוא שלו או אינו שלו על ידי שהיה דן ביניהם ואז היה מודיעם עניין הנדבה, לאמור "קחו מאתכם תרומה לה'" ו"מאתכם", היינו משלכם ולא משל חבריכם.

ועל דרך הרמז נאמר שהקהל זה היה לתווך השלום ביניהם, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ואחר שרצה להודיעם מעשה המשכן שיהיו כולם שותפים בו, דומה כאילו הושיב את כולם במדור אחד ועל כן הוצרך להקהילם תחילה שיהיו באגודה אחת.

(כלי יקר שמות לה, א)

 

 

לֹא תְבַעֲרוּ אֵש בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת

הבערת אש אינה לכאורה פעולה יוצרת, אלא פעולה הרסנית. מאידך, דווקא הוצאת האש המלאכותית היא הכוח המביא ומבטיח לאדם את שלטונו האמיתי על העולם הגשמי. רק על ידי האש עושה לו האדם את כלי מלאכתו וחודר אל תוך תוכם של החומרים, מפרידם ומעצבם. לפיכך אנחנו מבינים, מדוע הוציא הכתוב את ההבערה, כסוג של מלאכה, מכל שאר אבות המלאכה.

 (הרש"ר הירש שמות לה, ג)

 

 

סוד הצמצום מאפשר ל"מקום" להיות בכל מקום

ויעש בצלאל את הארון: ולמה פירש בארון מלאכתו לבד ועשאו בידו? בשביל ששם צלו של הקדוש ברוך הוא, שהוא מצמצם שם שכינתו. ולפיכך קראו בצלאל, שעשה צלו של הקדוש ברוך הוא בין שני הכרובים, שנאמר: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו' (שמ'ות כה, כב). והלא כבר נאמר:"הלא את השמים ואת הארץ אני מלא"? (ירמהו כג , כד). אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: משל למערה שהיא נתונה על שפת הים, געש הים, נתמלאת המערה והים לא חסר כלום. כך הקדוש ברוך הוא יתברך זכרו, אף על פי שכתוב "וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ, לד), אף על פי כן, הודו על ארץ ושמים (תהלים קמח, יג). ולא תאמר שצמצם הקדוש ברוך הוא שכינתו בתוך המשכן, אלא אף בתוך הארון שעשה בצלאל, צמצם שכינתו, שנאמר:"הנה ארון הברית אדון כל הארץ" (יהושע ג,יא), זה הקדוש ברוך הוא שהיה בתוכו. ומי עשאו? בצלאל, שנאמר: ויעש בצלאל.

(מדרש תנחומא: ויקהל סימן ז)

 

רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: "הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום אליו נותנים לו להכנס"

 

 

מדרשי צפון

מפרי עטו של רונן אחיטוב

לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת (לה, ג)

במושבות אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר בבית המקדש. ומה נשתנתה אש, שמותרת במקדש? שדומה אש למקדש ודומה אש לשבת, ואינה דומה. מה אש, מאירה לו לאדם, אף שבת מאירה ימיו של אדם, ואף מקדש מאיר להם לישראל. מה אש, כיוון שהניח אדם ידו בה הרי נשרף, אף שבת, כיוון שמשתמש בה אדם מייד מת, שנאמר "כל העושה בו מלאכה יומת", ואף מקדש, כיוון שנכנס לו אדם מייד מת, שנאמר "והזר הקרב יומת" (במדבר ג לח).

ואינה דומה למקדש ולשבת, שאש חולין היא, ומקדש ושבת קדושים. אמרה תורה, אין אור חולין ביום השבת, אלא השבת היא אורכם.

 

הספר דרישת שלום

נמצא עכשיו בחנויות הספרים! (בחלק מהחנויות גם במבצע)

ספר זה, לזכרו של חברנו ג'רלד קרומר, בהוצאת ידיעות-ספרים,

ובעריכת צבי מזא"ה ופנחס לייזר, מכיל מבחר מאמרים

המבוססים על דברי תורה שפורסמו בגיליונות 'שבת שלום'

ועוסק במפגש בין ערכי השלום והצדק השאובים ממקורות ישראל

למציאות המורכבת של מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל.

הספר יצא בסיוע הקרן לזכרו של ג'רלד קרומר, פורום יב בחשוון, עוז ושלום,

קרן הולנדית למען השלום, וחברים רבים.

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית

המחויבת לשלום ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את שבת שלום במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה, בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת "עוז ושלום"

לעוז ושלום- נתיבות שלום

ת.ד 4433

ירושלים 91043

 

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין 0523920206

ozshalom@netvision.net.il

 

תודה

מערכת "שבת שלום"      "עוז ושלום-נתיבות שלום"