לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ...

וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ: אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה (משלי לא), 'שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל'. וְאוֹמֵר: 'תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ'. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שיר השירים ג): 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ.' בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ - זוֹ מַתַּן תּוֹרָה; וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ - זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן.

(משנה תענית ד, ח)

 

 

 

 

ובחרו יום חמשה עשר באב, לפי שבו נסתלקה המגיפה ממתי מדבר בשנת הארבעים, כי המות היתה הרבה בכל ט' באב, ובשנה האחרונה נסתלקה והמתינו עד חצי החודש ואז בטחו בנפשם והאמינו בעצמם והרגישו בו רצון הבורא והשבת אפו וסילוק חמתו מהם, ולפיכך עשו אותו משם והלאה יום משתה וששון.

(רמב"ם פירוש המשניות - שם, שם)

 

כט"ו באב וכיום הכפורים. קשה, הוה ליה למימר יום הכפורים קודם ט"ו באב, שזה בראשית השנה וזה בסוף. ונראה לי דאפשר מנהג זה התחיל בישראל בט"ו באב קודם יום הכפורים, שאחר כמה שנים נהגו בו גם ביום הכפורים. אי נמי, על הרוב יהיה התחלה בט"ו באב בראיה ראשונה שרואה הבחור את הבתולה ונוטה לבו אליה, ובא הענין לידי גמר טוב בראיה השנית, שרואה אותה ביום הכפורים, כי הימים שביניהם מועטים, אך לא יזדמן שיהיה התחלת הענין ביום הכפורים, וגמר הדבר בט"ו באב, דרב המרחק ביניהם ונשכח מהם. ונראה לי דכרמים אלו היו בתוך העיר, דאין יוצאים ביום הכפורים חוץ לחומת העיר, ואע"ג דעל פי השכל אין ראוי לעשות עסק זה ביום הכפורים, עם כל זה לא ביטלו חכמים מנהג זה ביום הכפורים, משום חבוב מצות הנישואין, וגם להודיע כמה גדולה ויקרה היא, דאפילו ביום קדוש כזה פונים לדבר זה להתעסק בו.

 (בניהו בן יהוידע על תענית ל, ע"ב)

 

 

מעבר, עברה ועיבור

ציפי לייזר

מוקדש באהבה

לזכרם הברוך של הוריי  האהובים

שרה וישראל הולנדר  ז"ל

שחגגו תמיד את יום נישואיהם

בשבת "נחמו"

רוב הפרשה, מפרק ד, א ועד סופה, אנו מקבלים רשימה שלמה של מצוות המחייבות אותנו למען נחיה ולמען נתקיים (ובאתם וירישתם). הרשימה מגיעה לשיאה ב"עשרת הדברות" ונגמרת בחוזה הברור בין העם לבין אלהיו, המושתת על יחסי גומלים בין מעשה האדם לבין רצון האל.

הפעם, אני מבקשת להתייחס דווקא לפסוקםי הראשונים של הפרשה, אל נושא תפילתו של משה, תחנוניו של משה אל האלהים, על עצמו, על רצונו ועל תשוקותיו ותשובתו השלילית והנחרצת של האל למשה רבנו, מנהיג העם, עושה דברו, עבדו הנאמן של האל , הלוחם את מלחמתו.

מה רוצה משה? דבר פשוט כל כך לכאורה ואנושי עד מאד (פס' כה): "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון". משה רוצה לראות מֵעֵבֶר לתהליך, הוא רוצה לראות במו עיניו את סוף הדרך, את המטרה שלשמה נועד כל התהליך הארוך הזה;40 שנה במדבר, עליות וירידות, תקומות ונפילות, ועכשיו: לכבוש את המטרה, להגיע אליה, ולהפוך "לבעלים"שלה, כמעט להיות הסוכן שלה, והאל אומר לו: לא!

משה רוצה לראות ראייה קונקרטית את הנוף של הארץ המובטחת, להסתובב בה ולהטמיע אותה בתוכו; את המילים 'אעברה נא' אפשר גם להבין מלשון הריון, כלומר:להפוך אותהלחקל בלתי נפרד ממנו, כמעט ליצור אותה, והאל מציע לו אלטרנטיבה: דמיון מודרך; עלה להר ודמיין שאתה רואה את הארץ. לדמיון יש גם כוח מרפא, כוח המאפשר להתגבר על מחסום במציאות, ולהתגבר באופן רוחני על תסכול שנובע מתשוקה לא ממומשת.

והאל מתעבר¹ במשה - "ויתעבר ה' בי למענכם" (פס' כו) - האל רוצה "להרות" את משה בחזרה, להחזירו לרחם האלהי משם הנהיג את העם, להחזירו למרחב המעבר, שהוא בין שני עולמות, הפנימי והחיצוני, ובו מתקיימת היצירתיות, הרוחניות,היכולת להתפתח והיכולת ליפול.

משה לא אמור לצאת אל המרחב החיצוני, שם המציאות הקונקרטית. אלהים שומר אותו בתחום המעבר, בתוך הרחם ("רחמים רבים") , במעבר ללידה, שםהוא סיים את תפקידו, ומשם הוא לא ייצא, אלא יהושע "בנו" תלמידו, יוביל את העם אל הארץ הקונקרטית.

משה "מקנן"את ההֵריון של יהושע , ולבסוף הוא יוליד אותו בדמותו של המנהיג החדש, שיוצא מתחום המעבר, מתחום המדבר - - no man's land תחום ללא גבולות,תחום מטושטש, בו יכולים להתרחש תהליכים רבים עם הרבה דרגות חופש, עד שמתקבעת דמות ברורה עם גבולות יציבים וקבועים. לא לשווא צריך להילחם על דמות זו, והאל מוסיף למשה: אתה צריך לחזק אותו ולאמץ אותו, כי הוא צריך הרבה כוח, כוח שלא נמצא ב-"DNA" של תכונות משה, המנהיג של תחום המעבר, "היצירה", "האפשרויות".

לכן, האל מכניס אותו לעיבור שלו, של האל, את משה, שימות (יחזור למצב טרום-עוברי), ולא יוולד, אבל יכול להבריא, ואולי גם להתנחם בקיומו של דמיון מודרך. ואם בנחמה עסקינן, אנו קוראים בהפטרת "נחמו" (ישעיה מ, ג): קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ. ואז, מופיע תיאור שלם איך מיישרים דרך: כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה.

הדרך אל הנחמה היא דרך ישרה. ללא ישרותה של הדרך, הן מבחינה אתית, והן מבחינה אינטראקטיבית, אין נחמה. משה עדיין לא בשל לדרך ישרה; הוא הרה את התהליך; הוא מעבירו ליהושע. נפתח כאן תחום מעבר נוסף, מלווה בלא מעט עליות וירידות, עוד הריון מסובך עד הנחמה המליאה. "נחמו, נחמו עמי" בדרך הישרה. האם נגזר עלינו שתהליך זה ישאר תמיד בגדר דמיון מודרך בלבד? ומה עם המציאות? מי יהיה הדור שיזכה להוליד מציאות מיטיבה?

הורי ז"ל שהשבת ימלאו 70 שנה לנישואיהם ולהחלטתם לקבוע את חייהם בארץ ישראל לאחר שואת יהודי אירופה, היו בטוחים שהם מייצרים עבורנו את מציאות הנחמה. מסתבר שהעיבור עוד לא בשל להגיע לכלל מציאות. ואנחנו? האם אנחנו מובילים את ילדינו ונכדינו לכיוון של מציאות שהיא גם נחמה? לו יהי

1. חכמים דרשו את השורש "עבר" במשמעויות שונות, ומצאו קשר בין עֶברה, עבֵרה ועיבור.

למשל (בבלי ברכות כט, ע"ב): רבי יהושע אומר: המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה וכו' בכל פרשת העבור: מאי פרשת העבור? אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: אפילו בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה, יהיו כל צרכיהם לפניך. איכא דאמרי, אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: אפילו בשעה שהם עוברים על דברי תורה יהיו כל צרכיהם לפניך.

ציפי לייזר היא פסיכולוגית חינוכית

 

 

"שערי רחמים אינם ננעלים"

בשעה שנכנס משה לנחלת בני ראובן ובני גד, שמח ואמר: דומה אני שהותר לי נדרי - התחיל שופך תנחומים לפני המלך . משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטרין שלו, נכנס לשער והוא אחריו, לטרקלין הוא אחריו. כיון שבא ליכנס לקיטון, אמר לו: בני, מכאן ואילך אתה אסור. כך בשעה שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שמח ואמר: דומה אני שהותר לי נדרי, התחיל שופך תחנונים לפני המקום. והלא דברים קל וחומר: ומה אם משה חכם גדול אב החכמים ואב הנביאים, אע"פ שיודע שנגזרה עליו גזירה, לא מנע עצמו מן הרחמים קל וחומר לשאר בני אדם , שנאמר: 'ואתחנן אל ה'' (דברים ג') - במיני תחנונים.

 (סיפרי בלק פיסקא קלד)

 

 

משה רבנו מעדיף את כפרתם של ישראל והצלתם על כניסתו לארץ

'ולא נתן ה' לכם לב לדעת' אמר רב שמואל בר נחמני: בשביל עצמו אמר לו משה את הדבר הזה. כיצד? שני דברים גזר הקב"ה אחד על ישראל ואחד על משה. אחד על ישראל בשעה שעשו אותו מעשה, מנין? שנאמר (דברים ט) 'הרף ממני ואשמידם' ואחד על משה בשעה שביקש משה ליכנס לארץ ישראל אמר לו הקב"ה 'לא תעבור את הירדן הזה' ומשה ביקש מן הקב"ה לבטל את שתיהן אמר לפניו: רבש"ע 'סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך' ובטלה של הקב"ה ונתקיימה של משה מניין? שנאמר (במדבר יד) 'סלחתי כדברך' כיון שבא ליכנס לארץ ישראל, התחיל אומר (דברים ג) 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה'. אמר לו הקב"ה: משה, כבר בטלת את שלי וקיימתי את שלך; אני אמרתי 'ואשמידם' ואת אמרת 'סלח נא ' ונתקיים שלך ואף עכשיו מבקש אני לקיים את שלי ולבטל את שלך. אמר לו הקב"ה: משה, אין אתה יודע מה לעשות? אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשין? א"ל אם אעברה נא אתה מבקש לקיים, בטל סלח נא ואם סלח נא אתה מבקש לקיים, בטל אעברה נא. אמר רבי יהושע בן לוי: כיון ששמע משה רבינו כך, אמר לפניו: רבונו של עולם, ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תנזק צפורנו של אחד מהם.

(דברים רבה פרשה ז)

 

 

סכנת 'עבודה זרה' גדולה יותר אצל תלמידי חכמים

...שמזהיר לתלמידי חכמים העוסקים בחוקים ובמשפטים בייחוד, "רק השמר לך ושמור נפשך מאד", ומבואר מזה שהתלמיד חכם היה עלול לבוא גם להשחתת עבודה זרה יותר משארי אנשים, וכאשר באמת כן היה, דראשי המביאים עבודה זרה ומחטיאים לכל ישראל היו ירבעם אחאב ומנשה שהיו תלמידי חכמים גדולים כפי שנאמר בפרק חלק. ובקינות אמר המקונן "ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב" (איכה א, ט), וביארנו להלן (כח, נט) בשם המדרש שהכוונה בתלמידי חכמים שלט היצר הרע ביותר, והדעת נותנת על כך באשר שתלמיד חכם בחכמתו מוצא דרכים להורות היתר ולהפך דברי אלהים חיים לדעתו, ומטעה את הדעת אשר עוד הוא מצוה.

 ("העמק דבר" לנצי"ב דברים ד, יד)

 

 

הארץ ניתנה לנו בתנאי שנהיה ראויים לה

'ובאתם וירשתם': שלא תאמרו כבר נאמר 'לאלה תחלק הארץ' - לנו נתנה הארץ, בין זכאין בין חייבין, אל תאמרו כך, שהרי אין כניסתכם בארץ תלויה אלא בזכות שתשמעו אל החקים ואל המשפטים, כמו שמפרש והולך.

(חזקוני דברים ד, א)

 

...ואשר אמר להם משה תמיד, 'למען ייטב לך', 'ולמען תאריך ימים' (לעיל ד, מ) 'ולמען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ' (לעיל ד, א), יזהירם ביראה על דרך התוכחות, לומר שאם יחטאו, לא יירשו את הארץ או לא יאריכו ימים עליה...

(רמב"ן דברים ו , ה)

 

...וגמר אומר 'למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ', ולא יקרה לכם כאשר קרה לי, שאינני עובר את הירדן, וגמר אומר לא תוסיפו, להזהירם שלא יארע להם כדרך שאירע לו, על דרך מה שאמרו בברייתא (תורת כהנים אחרי, עי' רש"י ויקרא טז א) היה רבי אלעזר מושלו לרופא שנכנס אצל חולה וכו', ואחד אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב וכו' שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון, עד כאן.

(אור החיים דברים ד, א)

 

 

"ואל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס"

'לא תנסו את ה' אלהיכם': פירוש כאשר נסיתם במסה, שלא תאמר, אם יש ה' בקרבנו לעשות לנו נסים, או שנצליח בהיותנו עובדים לפניו ונשבע לחם ונהיה טובים, נשמור תורתו, כי הכוונה שם כך היתה, שאם יראו שהשם יתן להם מים בנס מאתו ילכו אחריו במדבר, ואם לא יעזבוהו, ונחשב להם לעון גדול, כי אחרי שנתאמת אצלם באותות ובמופתים כי משה נביא השם ודבר ה' בפיהו אמת, אין ראוי לעשות עוד שום דבר לנסיון, והעושה כן איננו מנסה הנביא רק השם יתברך הוא מנסה לדעת היד ה' תקצר, ולכך אסר לדורות לנסות התורה או הנביאים, כי אין ראוי לעבוד השם על דרך הסתפק או שאלת מופת ונסיון, כי אין רצון השם לעשות נסים לכל אדם ובכל עת, ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס, אלא אולי ימצא בעבודתו ולכתו בדרכי התורה צער ואסון וראוי שיקבל הכל במשפט צדק, ולא כאשר אמרו אוילי עמנו (מלאכי ג יד) 'וכי הלכנו קדורנית מפני ה''.

 (רמב"ן דברים ו, טז)