קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם

עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם

וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם

 וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים. (שמות ז, יט)

 

אמור אל אהרן - לפי שהֵגֵן היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים ולקה על ידי אהרן. נהרותם - הם נהרות המושכים כעין נהרות שלנו. יאוריהם - הם בריכות הנגרים העשויות בידי אדם משפת הנהר לשדות ונילוס מימיו מתברכים ועולה דרך היאורים ומשקה השדות. אגמיהם - קבוצת מים שאינן נובעין ואינן מושכין אלא עומדין במקום אחד וקורין לו אשטנ"ק (étang) בכל ארץ מצרים - אף במרחצאות ובאמבטאות שבבתים. ובעצים ובאבנים - מים שבכלי עץ ובכלי אבן.

 (רש"י שם, שם)

לפי שהגן וכו'. ללמדך דרך ארץ, בירא דשתית מיניה אל תשדי ביה קלא (=בור ששתית ממנו, אל תזרוק בו אבן - בבא קמא צב ע"ב), לפיכך אין ראוי להיות נלקה על ידו.

(גור אריה למהר"ל מפראג שם, שם)

 

 

יציאת מצרים כגילוי שם ה' בעולם

ישראל פיבקו

לאחר שאלוהים, במעמד הסנה, הצליח לשכנע את משה לקבל על עצמו את המשימה להוציא את בני ישראל ממצרים, הגיע שלב הביצוע. משה ירד למצרים ל"גוב האריות" שם הוא נאלץ להתמודד עם אֶחיו: אחיו "התרבותיים", המצריים, שעִמם גדל בנעוריו, ואחיו "הביולוגיים", בני ישראל, שאליהם הייתה לו שייכות גורל. המתבונן ברצף הארועים תוהה מדוע התרחשו הדברים דווקא בסדר הזה, מדוע זו הדרך שהביאה בסופו של דבר להוצאת עם ישראל ממצרים? דומה כי יש ללמוד את פרשות התורה לאור היסוד הגדול שלימדנו הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו) זצ"ל: את התורה יש לקרוא כסדר, מההתחלה לסוף ולא מהסוף להתחלה. עלינו להבין שכל שלב עומד בפני עצמו, ובכל שלב מצויה בחירה. אסור ללמוד את הפרשיות כאילו הסוף ידוע מראש, מכיוון שאז התורה הופכת להיות טרגדיה.

פרשת וארא מתארת את המפגש השני בין משה לעם ישראל ופרעה, ואילו פרשת שמות מתארת את המפגש הראשוני בין משה לעם ישראל וזקניו. תוצאת המפגש החיובי בין משה לעם ישראל מתוארת בפסוק "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (שמות ד, לא). אולם תוצאת המפגש עם פרעה הייתה שלילית, פרעה סרב לקבל את מנהיגותו של משה, סרב להוציא את בני ישראל ממצרים, ואף הכביד את העבודה על בני ישראל. כאשר יצאו משה ואהרן מארמון פרעה נוצר עימות ביניהם ובין בני ישראל: "וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם: יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ" (שמות ה, כ). למרות התקווה של עם ישראל שהנה התקבלו התפילות ואלוהים שלח מושיע בדמותם של משה ואהרן, נכשלה השליחות, ומשה ואהרן נתפסו כמשיחי שקר. בני ישראל קראו לה' לשפוט את משה ואת אהרן, מאחר ומצבם אף הורע.

משה לא היסס לפנות לאלוהים: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?!". בפרשתנו מצויות התשובות אשר השיב אלוהים למשה ובתוכן התייחסות לשתי שאלות: א. מדוע כשל משה במפגש עם עמו; ב. מדוע כשל משה במגעיו עם פרעה. ביחס לשאלה הראשונה נאמר: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג). כדי להבין כיצד משיבים דברים אלו לשאלת משה, עלינו להיזכר במפגש הראשון בין משה והעם: "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (שמות ד, ל-לא). כלומר, בניגוד מוחלט לגישת הרמב"ם, העם האמין מפני האותות; העם האמין שיציאתו ממצרים תהא על ידי ניסים. ואולם במציאות התגלה שאין לסמוך על הניסים, שהרי פרעה זלזל ודחה את משה ואהרן והגביר את העונש.

לבני ישראל חסרה ידיעת שמו של ה' כלומר ההכרה שיש מציאות אלוהית בעולם. יציאת מצרים היא ההכרה של התגלות ה' בהיסטוריה לא רק מבחינת אמונתו של המאמין, אלא בידיעה שיש פעולה במציאות בהווה שרואים אותה גם ישראל וגם אומות העולם, שהנה ה' התגלה בהוויה. אלוהים נודע לאדם על ידי מעשה הניתן למדידה: אפשר לברר מה הוא האלוהים, מהם כוחותיו ואלו הם מעשיו במציאות. הדברים לא נשארים בגדר אמונה גרידא, אך הם מעוררים תהייה, שכן ברגע שהאל מתגלה במציאות, הווייתו האין סופית מצטמצמת לזמן ומקום.

על כן בפעם הזאת הסביר אלוהים למשה את שלבי הגאולה השונים. ראשית זיכרון הברית: "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי". ואחר כך ההכרה ששם ה' מתגלה על ידי פעולות המתחוללות בטבע: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'". יציאת מצרים הנה אירוע היסטורי ולא נס שיש ספק אם הוא התרחש אם לאו.

לגבי השאלה השנייה, אלוהים שלח את משה לפגוש שנית את פרעה: "בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם?!" (שמות ו, יא-יב). משה הגיב לדרישה ה' בטענה: "אני ערל שפתיים". פרעה לא הבין אותי במפגש הראשון, מה יהיה שונה הפעם מהפעם הקודמת? תשובתו ה' מפתיעה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ: אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם" (שמות פרק ז א-ה). מטרת המפגש היא שמשה יתגלה כאלוהים לפרעה, ואילו אהרן כנביא למשה. עשר המכות נועדו על מנת שהמצרים יכירו בעם ישראל כממלכת כוהנים וגוי קדוש, כפי שהוא מתואר במעמד הר סיני. יוצא איפה שמטרת יציאת מצרים הייתה לא רק הוצאת עם ישראל מעבדות לחרות, אלא אף הבאת מצרים להכרה שה' הוא האלוהים, ומשה הוא שליחו.

אלוהים שלח את משה כדי שייחסו של פרעה למשה יהפוך להיות כיחס של עבד לאלוהיו. כאן נטמן זרע הפורענות שיפרוץ מאוחר יותר, כאשר ייכשל העם בעשיית עגל הזהב: "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, א). העם היוצא ממצרים ראה במשה אלוהים החי בקרבם ומוליך אותו במדבר, וכאשר שיערו שמת, תיכף עשו את העגל. לעולם מהווה פולחן האישיות סכנה להתפתחות עבודה זרה.

כאשר חטא ישראל בעגל, ואלוהים רצה להשמידו, ולהחליפו בעם אחר שיצא מזרעו של משה (שמות לב, י) "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל", שכנע משה את ה' לסלוח לישראל: "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה? שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ! זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם; וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם" (שמות לב, יב-יג).

משה שכנע את אלוהים לסלוח לעם ישראל על ידי העלאת שתי טענות: א. ברית כרותה בין אלוהים ובין עם ישראל וברית היא דו צדדית; ב. כפי שלמדנו בפרשתנו, מכיוון שמשה הפך להיות אלוהים לפרעה, צריך להתחשב בשאלה: מה יאמרו המצרים. אם עם ישראל יאבד במדבר, ייראה הדבר חס וחלילה ככישלון של הבורא, ככישלון של גילוי שם הוויה בעולם. יציאת מצרים היא אפוא לא רק הוצאת עם ישראל מעבדות לחרות אלא גילוי שם ה' בעולם, הן בעם ישראל והן במצרים, שהרי אלוהים הוא אלוהי ישראל ואלוהי העולם. נקודה זו מעוררת מחשבות נוגות כאשר מתבוננים על מנהיגי התורה של ימינו, שאינם מסוגלים לתרגם את שפת התורה ללשון אוניברסאלית ואפילו לו לשפתם של מי שאינם משתייכים לקהילה הדתית המצומצמת.

ישראל פיבקו הוא משורר ומרצה ליהדות, ועוסק בהוצאתם לאור של כתבי הרב יהודא לאון אשכנזי

 

 

'...וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל' - אמר להן: הוו יודעין שבָּני סרבנים הם וטרחנים הם, אלא על מנת כן תהיו מקבלין עליכם שיהו מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים.

(ילקוט שמעוני במדבר פרק יא, סימן תשלה)

 

לפנינו כאן אזהרה לכל אותם הנשלחים להיות מנהיגים לעם ישראל, לרבות אלו הנדחפים לכך מרצונם ונטיותיהם, שיהיו בנויים נפשית ומסוגלים לסבול את כל הטורח והסבל הכרוך בהנהגת ההעם היהודי הקשה, שאם לא כן אין הם ראויים לתפקיד זה.

(מתוך י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 217)

 

 

מופת איננה הוכחה

משה רבנו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלט וכישוף. אלא כל האותות שעשה במדבר לפי הצורך עשאן, לא להביא ראיה על הנבואה; צרך להשקיע את המצריים, קרע את הים והצלילן בו. צרכנו למזון, הוריד לנו את המן. צמאו, בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קורח, בלעה אותן הארץ. וכן, שאר כל האותות. ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני: שעינינו ראו, ולא זר, ואוזנינו שמעו, ולא אחר - האש והקולות והלפידים. והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו ואנו שומעים: משה, משה - לך אמור להם כך וכך. וכן הוא אומר "פנים בפנים, דיבר ה' עימכם" (דברים ה,ד) ונאמר "לא את אבותינו, כרת ה' את הברית הזאת" (דברים ה, ג). ומניין שבמעמד הר סיני לבדו, היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי, שנאמר "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט, ט): מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה... נמצאת אומר, שכל נביא שיעמוד אחר משה רבנו, אין אנו מאמינין בו מפני האות לבדו, כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר, אלא מפני המצוה שציוונו משה בתורה, ואמר אם נתן אות, "אליו, תשמעון" (דברים יח, טו): כמו שציוונו לחתוך הדבר על פי שניים עדים, ואף על פי שאין אנו יודעין אם אמת העידו אם שקר, כך מצוה לשמוע מזה הנביא, אם האות אמת או בכישוף ולט. לפיכך אם עמד נביא ועשה אותות ומופתים גדולים, וביקש להכחיש נבואתו של משה רבנו, אין שומעין לו ואנו יודעין בייחוד שאותן האותות בלט וכישוף הן, לפי שנבואת משה רבנו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאוזנינו שמענוה, כמו ששמע הוא.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה ח, א-ג)

 

רב סימאי אומר: נאמר (שמות ו') 'ולקחתי אתכם לי לעם' ונאמר 'והבאתי אתכם', מקיש יציאתן ממצרים לביאתן לארץ, מה ביאתן לארץ - שנים מששים ריבוא אף יציאתן ממצרים - שנים מששים ריבוא. אמר רבא: וכן לימות המשיח, שנאמר (הושע ב') וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים.

(בבלי סנהדרין קיא ע"א)

 

כוונת המאמר הזה המופלג הוא, כי כל האותות והמופתים ושפטים גדולים אשר עשה למצרים בי' המכות ובקריעת ים סוף, שווה בשביל שיבואו שנים משישים ריבוא אל המטרה האלוקית...כי הנפלאות עשה לכולם ולהביט וליקח לקח מזה מוסר צדק ואמונה טהורה זה רק ליחידים מהכלל.

 ("משך חכמה" שמות ו, ז)

 

דברים אלה מהווים חומר למחשבה עמוקה מאד. הרב [בעל משך חכמה] מרחיב על כך את הדיבור ומוצא בכך משהו סמלי לגבי הכרת אלוהים וגורל האדם הקשור בהכרה זו לדורות...

לדברים אלה ערך רב מאד להבנת נושא הנבואה בישראל, במשך אותם דורות רבים של ההיסטוריה המקראית, בה עמדו לישראל שליחי ה' אשר שכינה דיברה מגרונם, אולם דבריהם לא נשמעו כי אם על ידי בודדים ויחידים בכל דור ודור, ומדברי הרב יש להבין כי אמיתת הכרת אלוהים, איננה מותנית כלל בריבוי מספר הזוכים להגיע אליה, ומספיק אם הם יחיד סגולה בודדים, כגון שניים מתוך שש מאות אלף.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע עמ' 214)