וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים... (בראשית כה, לד)

וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. (בראשית כו, ל)

וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ. (בראשית כז, יז )

וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ...

(בראשית כז, לא)

 

 

וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה - לקיים האהבה עשה להם משתה ואכלו ביחד ושתו.

 (רד"ק בראשית כו, ל)

 

ותתן את המטעמים. לא אמר 'ויקח את המטעמים', כי יעקב מצד עצמו לא היה מתעורר לקחת אותם, כי כל מה שעשה בזה היה שלא לרצונו, רק רבקה התאמצה לתת אותם בידו. ואמרו ברבה, ליוותה אותו רבקה עד הפתח, והוא מדלא אמר 'ויבא' כלשון האמור בעשו (פל"א), משמע שלא היתה ביעקב שום הבאה, רק רבקה ליוותה אותו עד סמוך לפתח ושם נתנה את המטעמים בידו, ולא נשאר ליעקב כי אם הכניסה אל חדר אביו.

(הכתב והקבלה בראשית כז, יז)

 

וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ... אנוס וכפוף ובוכה.

 (בראשית רבה סה, טו)

 

אפשר דרש "וילך, ויקח, ויבא" - וי על שלושה דברים אלה.

 (פירוש הרד"ל על בראשית רבה)

 

 

'שנאה' אינה עילה לביטול הברית!

שלמה פוקס

'והלא' (או 'הלכה'), עשו שונא ליעקב? האומנם אין תקווה? האם הבעיה טמונה בשנאתו של עשו ואולי יש גם ליעקב חלק בתפיסת עשו כשונא?! במדרש ספרי במדבר פרשת בהעלותך (פיסקא סט) נאמר:

...כיוצא בו 'וישקהו' (בראשית לג', ד') נקוד עליו שלא נשקו בכל לבו; ר"ש בן יוחי אומר: והלא (כך בכת"י ע"פ מנחם כהנא מהדורת ספרי, ואילו בדפוס - 'הלכה') בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא נהפכו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו.

יתרה מזו: בהפטרה מובאים דברי האל (הקשים!) בפי הנביא מלאכי (א', ב' - ג'):

 אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' , וַאֲמַרְתֶּם: בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ? הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה', וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב, וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר.

והנביא אינו מוחה! בהמשך ייאמר (ב', טז'):

כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח, אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִסָּה חָמָס עַל לְבוּשׁוֹ, אָמַר ה' צְבָאוֹת וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וְלֹא תִבְגֹּדוּ.

האין כאן בגידה ביחס לקבוצה שלימה, האין ה' משלח את בני עשו ובכך בוגד בהם? האם כדברי הנביא, השנאה, היא חובה המוטלת אף עלינו?

עיון בפרשה מלמד על 'ברית' בין יצחק ואבימלך, זאת לאחר שיצחק כמעט והכשיל את אבימלך באומרו שרבקה היא אחותו, ולמרות הריב על בעלות מי הבארות. חשיבות הברית היא בשחזור ברית קודמת, הברית בין אברהם לאבימלך (פרק כא') - 'האם הברית מחייבת או השנאה מחוייבת'? האם תיאור הברית מובא כהנחיה לביצוע, או כביקורת על התחייבות מוטעית ואין לכרות ברית עם עשו ודומיו!

בפרשתנו ברור שיצחק מודע ליחסי שכניו, הוא מתריס כנגדם ואומר: 'מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי', ובכל זאת כורת עמם ברית!

ר' חיים בן עטר, בעל פירוש 'אור החיים' מסביר שיצחק חש מחויב לברית בין אביו לאבימלך ובהתנהגותו נמנע מלהפר את ברית אביו - וזה לשונו: "...ויצחק היה לבו שלם לבל יריע את הברית אשר כרת את אברהם אביו, כי פסק הלכה כהרמב"ם, שכל שנדר על דעת חברו צריך להתירו בפניו, פירוש בידיעתו. ואברהם, כיון שלא התיר בפני אבימלך השבועה "כראי מוצק" (איוב ל) שאין הבנים יכולין להתירה עוד, ומעתה אין צורך להם ממנו."

וממשיך יצחק ושואל מדוע באתם, בטענה שאתם דורשים את טובתי ובאתם 'אלי'! הרי אין אני מאמין לכם, שהרי 'אתם שנאתם אותי'.שהרי - "ותשלחוני..., וזו שנאה מחמת קנאה, והנה ידוע הוא כי כל שנאה שהיא תלויה בדבר בטֵל דבר, בטלה השנאה, אבל שנאה מחמת קנאה, אינה בטילה עולמית, זולת בהיבטל הדבר שבאמצעותו הייתה הקנאה, ומעתה לא ישתנה הדעת בכם להסיר שנאתכם ממני...".

למרות אי האמון, יצחק כורת את הברית ובעל 'אור החיים' ממשיך ואומר שאבימלך רצה להשביע את יצחק כשבועת יהושע והזקנים לגבעונים, ובכך להבטיח את קיום השבועה בשל קידוש שמו של האל בשבועה, וזאת למרות הידיעה הברורה, שהפלישתים התחייבו למרות שנאתם ליצחק.

יצחק עקבי - גם כאשר יתברר לו שיעקב לקח במרמה את ברכת עשו! יצחק יאמר - 'גם ברוך יהיה'!

האם לפנינו 'גניבה מודעת', 'טעות בהבנה', של רבקה ויעקב או רק של רבקה?! כיצד נוכל להסביר את דברי רבקה (כז' - יג') "וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ: עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי:..." - האם יש שליח לדבר עבירה, האין זו חובתו של יעקב, לסרב!

תיאור לקיחת, גניבת, הברכה, אינו עושה חסד עם יעקב (ל'-מא'):

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ. וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבֻר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ. וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי אָתָּה וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו. וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי. וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ. וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה... וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי...

"ויצעק צעקה גדולה ומרה" - המדרש מקשר בין צעקתו של עשו לבן זעקתו של מרדכי, וכך בלשון המדרש (בראשית רבה סז' לד'):

כשמע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה" וגו', אמר ר' חנינה: כל מי שאומר, הקב"ה וותרן הוא יתוותרון מעוי (יופקרו מעיו), אלא מוריך רוחיה וגבי דידיה (אלא מאריך אף וגובה, כלומר שומר בלבו וממתין לשעה הרצויה), זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו ואיכן נפרע לו? בשושן הבירה, שנאמר: "ויזעק זעקה גדולה ומרה" וגו' (אסתר ד א).

מדוע היה על מרדכי להיענש? הרי מקובל לחשוב שיעקב פעל כשורה-במצוות אמו, אילו לא שיקר והברכה הייתה ניתנת לאחיו עשו, הרי שהיה מפסיד את הברכה. יעקב שמע בקול אמו, בגלל "כיבוד אם!" מדוע טוען המדרש שעליו או על צאצאיו להיענש? הרי נאמר "איש בחטאו יומת" ומדוע פוקדים עוון האבות על הבנים?

יתרה מזו: אם על יעקב להיענש על מה שעשה לאחיו, וכי אין מה שעשה לאביו יצחק חמור מכך? הרי נאמר "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד", ברגע שנודע ליצחק שהוא ברך מישהו אחר, הוא נתקף חרדה, מדוע המדרש מתעלם ממעשה זה?

הנצי"ב ( ראש ישיבת וולוז'ין, תלמידו של הגאון מוילנא, חי בתחילת המאה ה-19, בפירושו "העמק דבר" על התורה,) מקשה שאלות אלו ומציע הסבר הנעזר באנלוגיה מתחום הרפואה. ישנן תרופות חזקות המועילות לאדם חולה, אך אם אדם בריא ייקחם הרי שיסתכן בנפשו, וגם החולה זקוק לתרופה במינון מדויק.

כך גם במידת השקר, השקר הרי הוא כסם מסוכן שיש לקחתו רק במידת הצורך, וגם אז יש לקחתו במידה.

יעקב נדרש בשל הנסיבות להשתמש במידת השקר, זאת בצו אמו, והיה עליו לעשות זאת כנגד אביו יצחק, כחולה הנדרש להשתמש בתרופה חזקה, ועל כך בוודאי היה מיצֵר - ולכן אין הוא נענש על כך שנאלץ לשקר לאביו.

אמנם, בקשר לאחיו עשו, מחדש הנצי"ב, סביר מאוד להניח שבאותו רגע שיעקב הבין שהוא זכה בברכה, שמח! כאשר ראה יעקב את אחיו נכנס לבית אביו והוא הצליח לצאת בלא להיתפס, באותו רגע נהנה מאוד שהצליח לפגוע באחיו, ועל כך מגיע ליעקב עונש. ההנאה מהשקר היא כאנלוגיה הרפואית, שימוש בסם מסוכן ללא צורך ובשימוש כזה נפגעים. הנצי"ב לומד זאת מהמדרש המפרש את הפסוק "ויהי אך יצוא יצא יעקב מאת ..." זה יצא וזה נכנס. כיצד? אלא מי שנתון באורה אינו רואה למי שנתון בחשיכה, אבל מי שהוא נתון בחשיכה רואה למי שנתון באורה. עשו בא מן השוק מהאור לתוך הבית החשוך, ולכן לא ראה את יעקב המצוי בבית בחשיכה ואילו יעקב ראה את עשו הבא מהאור ונטמן אחורי הדלת, באותו רגע, מסביר הנצי"ב, 'סביר' שיעקב נהנה מהעובדה שהצליח ל"סדר" את עשו ועל כך מגיע לו, לבניו, עונש.

דומה שהנצי"ב מפרש את המדרש בבראשית רבה כך: מעשה יעקב אינו אמור ללמדנו שיש לשקר או שניתן לשקר, אלא שלעיתים אין ברירה אלא לשקר, אך, בכל מקרה אסור ליהנות מהשקר. יש להניח שיעקב שיקר לאביו באי רצון ובכאב, אך סביר להניח שיעקב נהנה מששיקר לאחיו, ועל כך מגיע עונש, וזאת כדי ללמד את האדם עד כמה יש להימנע מהשקר! המסר יהיה כדרש על דברי מיכה, זה שכשל במבחן דיבר אמת ו'נאלץ' לשקר, וממנו יש ללמוד עד כמה האמת חשובה!

כך גם בסוגיית החסד, השלום והבריחה משליחות: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם... שלום לפנחס, שליחות ליונה... אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדם (מיכה ז', כ').

הפרשה מלמדת אותנו שעלינו לנהוג על פי האמת הפנימית ולהודות בטעות, אך אם התחייבנו, עלינו לשאת במחיר ההתחייבות ולקיים שבועה או להכיר בברכה גנובה ויש לשאוף לתקן את העוול בצורות אחרות.

בחתימת הפרשה - "וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם": (בראשית כח', ז') מכאן שיעקב הוא 'ילד טוב' השומע בקול הוריו. והרי עיון בפרשה מצביע על 'שמיעה בקול האם ושקר לאב'! מדובר ללא ספק במשפחה מורכבת, בלשון המעטה! יעקב קונה את הבכורה מאחיו עשו וגונב לו את הברכה, משקר לאביו ומציית לאמו, ולבסוף הפסוק מתאר אותו כבן מסור!

מה עלינו לחשוב בקריאת הפרשה? ובעיקר במה נברך ונתברך? לעיתים מלמדת אותנו התורה כיצד אין להתנהג! כדברי הרש"ר הירש על החינוך בבית יצחק ורבקה... עלינו לדרוש וללמֵד 'תורה עם דרך ארץ' ולהתאים את שיטות הלימוד לאופיו של התלמיד - 'חנוך לנער על פי דרכו'!

שלמה פוקס - רב קהילת קמץ, מלמד בהיברו יוניון קולג ובקולות

 

 

האם עשו התחפש ליעקב או להיפך? הטעות אפשרית לשני הכוונים

'הקול קול יעקב': אין לך תפלה שמועלת שאין בה מזרעו של יעקב, 'והידים ידי עשו': אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו.

(בבלי גיטין דף נז, ע"ב)

 

'הקול קול יעקב והידים ידי עשו': לא היה יכול לומר הקול של יעקב והידים של עשו דאם-כן, היה משמע שהוא שפט מצד הקול שזה ודאי יעקב ומצד הידים שזה ודאי עשו וזה דבר נמנע, שאם הוא יעקב אינו עשו ואם הוא עשו אינו יעקב, אבל ביאור הענין כך הוא, שאמר הקול דומה לקול של יעקב, ואולי זה מתנכר בקולו והאמת שזה עשו ומתנכר לדבר בלשון תחנונים לומר שהוא הגון לקבל הברכות, או הידים דומין לידי עשו וזהו יעקב ומתנכר בעשותו ידיו שעירות כדי שאחשוב שזה עשו, ומה שנאמר והידים בוי"ו הוא מלשון 'ומכה אביו *ואמו' שפירושו או אמו, כך אמר או הידים דומין לידי עשו.

(כלי יקר בראשית כז, כב)

 

 

גורלו וייעודו של עם ישראל בעמים ובעולם

ר' ברכיה פתח: (שיר השירים ז) 'שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך'; ארבעה פעמים כתיב שובי כנגד ארבע מלכיות שישראל נכנסין לתוכן לשלום ויוצאין בשלום. השולמית אומה ששלום חי העולמים מתנהג בה מאהל לאהל, השולמית אומה שהכהנים משימין לה שלום בכל יום, שנאמר (במדבר ו) 'ושמו את שמי' וכתיב 'וישם לך שלום', השולמית אומה ששלום העולמים דר בתוכה, שנאמר (שמות כח) 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' השולמית אומה שאני עתיד ליתן בה שלום, שנאמר (ויקרא כו) 'ונתתי שלום בארץ', השולמית אומה שאני עתיד לנטות אליה שלום, ככתוב (ישעיה סו) 'כה אמר ה' הנני נוטה אליה כנהר שלום'.

ר' שמואל בר תנחום ור' חנא בשם ר' אידי אומה שעשת שלום ביני ובין עולמי, שאלולי היא הייתי מחריב את עולמי. ר' הונא בשם ר' אחא פתח (תהלים עה) 'נמוגים ארץ וכל יושביה' ככתוב (שמות טו) 'נמוגו כל יושבי כנען' אנכי תכנתי אנכי כיון שקיבלו עליהם אנכי ה' אלהיך תכנתי עמודיה סלה ונתבשם העולם. ר' אלעזר בן מרון אומר: אומה שהיא משלמת אישטטיונו (=קיומו) של עולם הן הן בעולם הזה הן הן בעולם הבא. רבי לוי אמר: אומה שכל טובה שהיא באה לעולם אינה באה אלא בזכותה; הגשמים אינם יורדין אלא בזכותה, הטללים אינם יורדין אלא בזכותה, שנאמר 'ויתן לך האלהים מטל השמים' לך בזכותך ובך הדבר תלוי.

(בראשית רבה פרשה סו פסקה ב)